• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״ראש העיר של סטוקטון״ ו״הספיד-קיוברים״, סקירה תיעודית כפולה

8 באוגוסט 2020 מאת עופר ליברגל

התקופה בה מגפת הקורונה נמשכת גורמת לכך כי סרטים עלילתיים חדשים כמעט ואינם יוצאים, לא לקולנוע וגם לא לצפייה ביתית. להרגשתי, זה גם אומר שיש יותר צופים ביצירה תיעודית מאי פעם. אם כי פרט לסדרת הספורט "הריקוד האחרון", דומה כי רוב הכותרים המדוברים משתייכים בצורה זו או אחרת לז'אנר הפשע האמיתי. למעט כמה יוצאים מן הכלל, לתחושתי חלק מן היצירות הללו לא ממצות את הפוטנציאל הגלום בהן. אבל קולנוע תיעודי יכול ללכת גם לכיוונים אחרים ובפוסט זה אמליץ על שתי יצירות תיעודיות חדשות וזמינות, המנסות לעורר השראה ותקווה בקרב קהל הצופים. מדובר בסרט באורך מלא של HBO, בו ניתן לצפות בו בפלטפורמות בארץ בהן מתאכסנים סרטי HBO, וגם בסרט באורך בינוני בו ניתן לצפות בנטפליקס.

סטוקטון /ראש העיר של סטוקטון
Stockton on My Mind

חברת HBO מפיצה את יצירתה בישראל דרך ספקי התוכן השונים, אולם היא לא מקפידה על בחירת שם עברי אחיד. סרטו של הבמאי מארק לווין (לא עורך הדין / מנחה / פרשן פוליטי שמרני ברשת פוקס, אלא יוצר ותיק בשנים האחרונות מתמקד בעשייה תיעודית) מופץ בארץ בכמה שמות. מנויי יס זכו בשם הכללי "סטוקטון", אולי מתוך תקווה לפתות חובבי כדורסל שיחפשו בסרט גם את מאלון. זאת בעוד בסלקום מכוונים למשהו יותר ספציפי עם "ראש העיר של סטוקטון", וכך גם יופיע הסרט אצל הוט בהמשך החודש. השם המורחב די מסביר על איזה סטוקטון צריך לחשוב כאשר צופים בסרט – העיר בקליפורניה. בסטוקטון חיים כ-300,000 תושבים והיא ידועה זה שנים רבות כאחת מן הערים הכי בעייתיות לחיות בה במדינת קליפורניה, בכל הקשור למימדי העוני והפשיעה.

ראש העיר מן הכותרת הוא מייקל טאבס והוא דמות ייחודית גם במנותק מעירו. טאבס כבר היה נושא לסרט התיעודי "True Son" של הבמאי קווין גורדון, סרט שתיאר את המירוץ של טאבס למועצת העיר כאשר היה בן 22. הוא שב למקום בו גדל למרות הצטיינות במכללה, מה שיכול היה לשלוח אותו למקומות אחרים בחיים. הסרט הנוכחי קופץ ארבע שנים קדימה ומתחיל בשנת 2016. בשנה זו, טאבס נבחר לראשות העיר בגיל 26, במקביל לבחירה של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. הסיפור של טאבס הוא הצלחה כנגד כל הסיכויים, לא רק משום שהוא נבחר למשרה ציבורית בגיל צעיר. עצם היכולת שלו לקבל השכלה גבוהה היא התגברות על נסיבות חייו – אמו ילדה אותו בגיל 16, וכאשר נולד אביו היה במוסד לעבריינים צעירים. עד שטאבס החל במערכת יחסים של ממש עם אביו, עברו כבר מספר שנים והאב החליף את המוסד לעבריינים צעירים בבית כלא בו הוא אסיר עד היום, ומתוכו הוא מתראיין לסרט. טאבס הינו אפריקאי-אמריקאי, דבר אשר תורם לתחושה של קיפוח ולהרגשה כי נתיב של הסתבכות כלשהי בחיי פשע הייתה אופציה עבורו. אבל כבר בתיכון, מאמר שכתב על כך שהוא מצליח בגלל שלמד מן הטעויות של הוריו זכה בפרסים ובתפוצה רחבה. כאדם בוגר הוא לקח על עצמו שליחות להפוך את העיר בה גדל, לרוב בתנאי עוני, למקום טוב יותר.

ראש העיר טאבס עושה זאת דרך שורה של יוזמות שהפכו אותו לאויב של הימין האמריקאי, וגרמו להשמצות רבות כלפיו וכלפי העיר. למשל: חלוקת כסף לאזרחים (לא לכל האזרחים, רק לכ-100 משפחות עניות שנבדקו הנתונים שלהן), השקעה כספית באסירים משוחררים ושילובים במשרות ציבוריות, כולל במערכת החינוך, וגם דגש רחב על החינוך, כולל חלוקת מלגות ללימודים גבוהים לכל תלמידי התיכון בעיר. בעוד הימין זועק "לא מכספי המסים שלי", טאבס עונה בשקט כי התוכניות הללו לא מומנו בכספי מסים, אלא מתרומת פרטיות. זה לא הופך אותו לפחות שנוי במחלוקת, אבל גם מסמן סוג של דרך חדשה לחשיבה והנהגה עבור השמאל האמריקאי. לא פחות חשוב מכך, טאבס מצטייר בסרט כמי שמקשיב לאוכלוסיה. הוא מקיים ישיבות עירייה דווקא במקומות הקשים ביותר ולא עושה זאת רק באופן סמלי, אלא תוך הזמנת האזרחים להשתתפות בדיון. לתלמידים הוא מעניק לא רק כסף, אלא גם נוכחות גבוהה במוסדות החינוך, שיחות על המצוקות שלהם, וניסיון להבין כיצד הוא יכול לעזור. בתור מי שלא מכבר למד גם הוא בתיכון בעיר, מן הסתם יש לו מושג מסויים לגבי חלק מהקשיים.

השם המצומצם לסרט, כלומר "סטוקטון" בלבד, מתאר היטב את הסרט עצמו. הבמאי לא מסתפק רק בפרופיל של ראש העיר הכריזמטי וסיפורו הייחודי, אלא יוצא לרחוב ומראיין תושבים שונים. כאלו שמושפעים ישירות מן התכניות יוצאות הדופן של העירייה וגם כאלו אשר סבלו מן הצדדים הלא נעימים של העיר: פושעים משוחררים, מתבגרת בהריון, אנשים שקרוביהם נהרגו בתקריות ירי. החלטה זו מונעת מן הסרט להפוך לפולחן אישיות. אומנם האווירה הכללית של הסרט כולו היא אופטימית, אולם היציאה לשולי העיר מראה כי ההתגברות על הקשיים בסטוקטון היא לא רק מלאכה של מנהיג אחד, מסור ובעל חזון ככל שיהיה. האתגרים של העיר הם לא רק כלכליים, אלא גם נפשיים ונובעים מנזק מצטבר. העגמות נוכחת בסרט גם דרך הסיפור של ראש העיר עצמו. בעודו מנסה לשאוב עידוד מהקמת הפרויקטים שלו, הוא צופה בתוצאות הבחירות לקונגרס ולסאנט ב-2018 ומאוכזב מכך כי ההצלחה של הדמוקרטים היא חלקית בלבד.

למרות שהסרט לא מפחד להיישיר מבט גם לצדדים העגומים של המציאות ולאכזבות, התוצאה בסופו של דבר אופטימית ומעורר השראה בכל הנוגע ליכולת של בני אדם לפעול למען האחר, דווקא מתוך המקומות האפלים יותר. בית הכלא מלווה את הסרט הזה כפי שמלווה אותו האפשרות להצלחה כלכלית שטאבס מקווה כי התוכניות הנוזעות שלו יולידו לבסוף. מדובר בסרט על בן אדם פטריוטי למקום בו נולד ממניע לא מובן מאליו, כלומר דווקא בגלל שהוא חווה את בשרו את הקיפוח המתמשך. לצד הקיפוח, הוא ראה כי הוא אינו לבד בסבל. יש בכך משהו אידאי, המציג מה פוליטיקה יכולה להיות במקרים נדירים – שירות לעם מתוך העם. ייתכן שיש בכך גם משהו תמים. אבל המראות של סטוקטון מאזנים בסרט את התקווה שבכל זאת צומחת מתוך העיר.

הספיד-קיוברים
The Speed Cubers

41 דקות בלבד נמשך סרטה של סו קים, קולנוענית שדף ה-IMDB שלה ריק פרט לסרט הזה' והתפריט של נטפליקס לא בטוח אם היא במאי או במאית. יש בסרט מספיק דרמה ועניין גם לסרט ארוך יותר שייתכן וקים הייתה מסוגל לייצר, אבל הפורמט של סרט באופן בינוני הולם את היצירה, העוסקת בתחרות בה במהירות היא אלמנט חשוב. בניגוד למי שהוא מתעד, הסרט עצמו לא זז מהר מדי, אלא מספר את הסיפור שלו בצורה ברורה ויודע איפה לוותר על הרחבה. מסתבר כי 41 דקות הן מספיק זמן ליצירת סרט ספורט דינמי, שיש בו גם סיפור אנושי מרגש. כזה שגובר על הרמת הגבה שהנושא המתועד יכול להעלות – העולם של תחרות פתירה מהירה של קוביה הונגרית יכול להיראות, מן הסתם, תמוה למי שלא התנסה בו.

הסרט מתחקה אחר אליפות העולם בפתרון קוביה הונגרית (או קוביית רוביק, במקומות בהם נותנים את הכבוד לממציא עצמו ולא לארץ המוצא), הצעצוע שכבש את העולם בשנות השבעים. באליפות מתחרים בכמה מקצים שונים שההבדל העיקרי ביניהם הוא גודל הקוביה (4X4 ,7X7 וכו') אם כי יש גם מקצים לפתרון ביד אחת, או לקוביות בעיצובים ובצורות שאינן ריבועים. יש למדידת הזמנים בתחרות כללים ברורים והמטרה היא לא רק פתרון מהיר של קוביה אחת, אלא ממוצע של שלושה מתוך חמישה ניסיונות ברגע התחרות. השיא של האליפות הוא התחרות הקלאסית בקוביה של 3X3 (זו שיותר סביר שיש לכם בבית), סוג של ריצת ה-100 מטר של הענף. שיא העולם לפתרון בודד בקוביה הזו הוא פחות מ-4 שניות, אם כי מה שיותר חשוב לסרט הוא השיא בממוצע. הוא עומד על כחמש וחצי שניות ולמעשה נשבר מעט אחרי האליפות בה מתמקד הסרט, מלבורן 2019 (זהות השיאן הנוכחי נחשפת בכתוביות הסיום). התחרות המוצגת בסרט יכולה להלהיב חובבי ספורט, אבל היא לא העיקר.

לב הסרט הוא היריבות/חברות בין שני הפייבוריטים לזכייה. האלוף הוותיק יותר הוא פליקס זמדגס האוסטרלי, אלוף עולם ב-2013 ו-2015 ושובר סדרתי של שיאי עולם. זמדגס הוא ילידי 1995 ומדובר בענף לצעירים, שלא לומר מתבגרים. הסרט עוקב אחריו בתקופה בה הוא מצוי בהתמחות כאיש פיננסים, והמתח בין חיים כאדם בוגר ואימונים בקוביה יכול לפגוע בביצועיו. מי שניצח אותו באליפות של 2017 הוא מקס פארק, אמריקאי ממוצא קוריאני שהעריץ את זמדגס בתור ילד בטרם החל לנצח אותו בתחרויות. בספורט הזה יש גם עניין של יום נתון – לפעמים הוותיק יותר עוד יכול לנצח ויש תחרויות בהן שני גיבורי הסרט בצד המפסיד, למרות שהם אלו שזוכים להערכה הגדולה ביותר מיתר המתחרים.

בעוד זמדגס מתפקד היטב גם בחיים החברתיים, פארק היווה אתגר קשה להוריו בטרם החל לפתור קוביה. פארק הוא אוטיסט וסבל מקושי רב בתפקוד מוטורי בטרם החל לפתור את הקוביה ועדיין סובל מקשיים חברתיים. מי שעזר לו להיפתח לעולם שמחוץ לטורנירים ולנהל אינטרקציות חברתיות הוא האליל שלו, פליקס זמדגס, הרואה בפארק כבן טיפוחיו. הוא לא רק מעודד אותו, אלא גם מראה לו כיצד לתקשר עם אנשים. אם כי בגלל שהשניים חיים בקצוות שונים של העולם, המפגשים ביניהם מתרחשים רק על פני ימים מעטים לאורך השנה. הסיפור של הסרט הוא למעשה סיפור ההתבגרות של פארק דרך ענף הספורט, והתמיכה של היריב שלו ושל הוריו. לכן, הסרט של קים מזגזג בין היותו סרט ספורט תחרותי לבין היותו סרט על טיפול מעורר השראה דרך הקשר לצעצוע שעלול להיראות אובססיבי ומזיק.

לכאורה, אין בסרט רגעים שליליים. גם מעבר לזוג הכוכבים, הענף מצטייר כספורט בו כל מתמודד מריע להישגי היריבים. אבל הסרט גם מראה את הקושי של פארק לקבל רגשית הפסדים לא צפויים, או כל סיטואציה חברתית, כפי שהוא מראה שזמדגס עולל להפוך מן הדמות הנערצת לספורטאי שזמנו עבר. זה שהיכולת שלו לשחזר את הישגי העבר חלקית, בעודו רואה דור חדש של מתחרים משפר את העמדות שלו. הדבר הופך את חווית הצפייה בסרט לשלמה יותר. אל תצפו למצוא כאן עשייה פורצת דרך או מסר רחב יותר מן התחרות עצמה, אבל הוא ממשיך קו הנוכח גם במקרים אחרים – בעוד חלק מן הסרטים התיעודיים והסדרות התיעודיות בנטפליקס סובלים מנטייה לסנסציוני ולמוגזם, הסרטים התיעודים הקצרים על השרת שלהם מספקים את הצורך באורח טוב בהרבה.

תגובות

  1. המלצה יפה. שניהם אכן היו סרטי דוקו סופר חביבים, ונוגעים ללב. ובאמת טוב לראות קצת יותר חיוביות מהדוקו. לי נמאס קצת מהרבה מה'רצח-מתח' בכל מקום, כמו ההייפ הכללי סביב 'רוצח נעלם בחשכה', וגם על המאפיה היו-יורקית, בנטפליקס, קולח קצת אבל סתמי ביותר. עופר יצא פה..תותח. חבל שאתם לא מסקרים גם סדרות. בתור הזהב באמריקה ואנגליה, וישראל, לא הכל כמובן. חלקים.

  2. Patrick Murray הגיב:

    ראיתי אתמול את ספיד קיוברז בעקבות הכתבה. סרט חמוד אבל קצת משעמם. התאכזבתי מזה שהסרט בעצם כמעט לא מסביר איך הם פותרים את הקוביה כל כך מהר ושלא הציגו אותם עושים את זה בהילוך איטי כדי שאפשר יהיה להבין. ברצינות מתי ראיתם סרט על ספורט שלא משתמש בהילוך איטי?? גם היה קצת חבל שהסרט עובר מהר מדי להתמקד בנער האמריקאי וקצת נוטש את הבחור האוסטרלי למרות שהסיפור שלו בעצם יותר מעניין (נער פלא שובר שיאי עולם בתחום איזוטרי וחסר אופק כלכלי שפתאום צריך להתחיל לעבוד בעבודה רגילה ובמקביל לראות מישהו צעיר יותר שובר את כל השיאים שלו ).

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.