במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 18

המון חדשות, וקצת ספקולציות, הצטברו השבוע ובעיקר אתמול על שולחן המערכת. כלומר, אם היה לנו תקציב לשולחן. בהזדמנות זו, תודה למי שתרמו לסריטה החודש, זה היה לא צפוי בימים קשים אלה ומאוד משמח.
החלק הראשון במדור השבועי יוקדש לאותן ידיעות שהצטברו לא חשוב איפה, לפני שנעבור לרשימת הסרטים החדשים האחרונה לחודש זה בפלטפורמות הצפייה הביתית. חלק מהחדשות אותן סיווגתי כהשערות בלבד נוגע גם לעניין הזה, כי שוב מבטיחים לנו תאריך גאולה וחזרה לפעילות של בתי הקולנוע – הפעם בסוף אוגוסט. אני לא קונה את זה יותר, מה גם שכפי שכתבתי כאן שוב ושוב, בהרבה מקומות בעולם בתי הקולנוע כבר חזרו לעניינים. לפני חודש ויותר. כך שבנוגע לישראל, בטח ובטח כשזה מגיע אל ״טנט״ של כריסטופר נולאן, אאמין רק כשזה יקרה או ממש יום לפני. סתם נמאס לי להצטרף להכרזות ואז להתבאס, לא משהו אישי נגד אף אחד.

החדשות הכי משמחות של אתמול הן שמגיע מזל טוב לשירה האס ולאסתר קלינג על המועמדות לפרס האמי, על עבודתן במיני-סדרה ״המורדת״. האס תעמוד מול שלוש זוכות אוסקר בקטגוריה שלה, כשחקנית במיני-סדרה או סרט לטלוויזיה, וזוהי מועמדות ראשונה שלה לפרס, בשנה שהולכת ומסתמנת כמכוננת עבורה, אחרי הזכייה בפסטיבל טרייבקה על תפקידה ב״אסיה״. גם עבור קלינג, המלהקת, נדמה לי שזו מועמדות בכורה לפרס האמי. חוץ מזה יש עוד מלא מועמדויות לנטפליקס ובאופן מלבב גם ל״What We Do in the Shadows״, אבל הרשימה של האמי ארוכה כגלות ואנחנו בכלל בקושי כותבים על טלוויזיה. אז נאחל לשתי הישראליות בהצלחה.

החדשות הגדולות הנוספות של אתמול הן הכרזת הליין-אפ של פסטיבל ונציה. גם כאן יש נציגות ישראלית – ״לילה בחיפה״, סרטו של עמוס גיתאי, שיתמודד על אריה הזהב. זה הסרט הישראלי הראשון שמתמודד בתחרות הראשית של ונציה מאז ״פוקסטרוט״ ב-2017 ושיבה פרטית של גיתאי אחרי היעדרות ארוכה אף יותר. לא הרבה ידוע על הסרט מלבד זה שהוא מתרחש בבר חיפאי בלילה אחד, ושהקאסט של גיתאי עמוס כרגיל, למשל בשמות הבאים: נעמה פרייס, קלרה חורי, צחי הלוי, מכרם חורי, הישאם סולימאן, חנה לסלאו ועוד. עוד ישראלים שהבטיחו את שהותם בלידו יכהנו כשופטים – כתרי שחורי ב״אופקים״ ונדב לפיד ב״ימי ונציה״, שתיהן מסגרות משנה בפסטיבל. בטח יהיה להם נחמד לרכל עם יושבת ראש חבר השופטים של התחרות הראשית, קייט בלאנשט, שמילאה תפקיד מקביל בקאן ממש לא מזמן.

בשלב הזה של אחרי ההכרזה הייתי רוצה לכתוב שתהיה לצוותי השיפוט עבודה לא קלה, אבל רשימת הסרטים כשלה מלרגש אותי. עד כדי כך שוויתרתי על הפוסט המתוכנן לאתמול שהיה אמור להיות מוקדש רק לה. מה שאין אלו סרטים אמריקאים בכלל ונטפליקס בפרט, חידוש לעומת השנתיים האחרונות ולא בהכרח דבר רע, אם תשאלו את שונאי ושונאות ״ג׳וקר״. מה שיש הרבה יותר במאיות מהרגיל, שזה באמת יפה מצד הפסטיבל, כולל כמה מהסרטים הבולטים. למשל ״Nomadland״ של קלואי ז׳או (״הרוכב״) עם פרנסס מקדורמנד בתפקיד הראשי. עוד בולטים עם סרטים חדשים בתחרות: מישל פרנקו, ניקול גרסיה, מג׳יד מג׳ידי, אנדריי קונצ׳לובסקי, קיושי קורוסאווה, קורנל מונדרוצו ומלגוז'טה שומובסקה. עם כל הכבוד, גם למי שלא הזכרתי, אלה לא בהכרח היוצרים והיוצרות שעולים בשבילם על גונדולה, אבל לא נשפוט לפני צפייה בסרטים עצמם.

עדיין במסגרת הבחירה הרשמית, אך מחוץ לתחרות, אפשר להוסיף למניין פרויקטים חדשים של רוג'ר מישל, קוונטין דופייה, אבל פררה, אלכס גיבני, לוקה גוואדנינו, אלכס דה לה איגלסיה, אליצ׳ה רורוואכר בשיתוף JR, פרדריק וייזמן ואורסון וולס. האחרון פורה למדי לאחרונה, כשלושה וחצי עשורים לאחר מותו. במסגרות המשנה אפשר לצוד עוד כמה קולנוענים מוכרים וקולנועניות מוכרות, דוגמת לאב דיאז, האחים עראב וטרזן נאסר, קארים איינוז, מאטי דיופ בסרט קצר, וגם ג׳יה קופולה, הנכדה של פרנסיס פורד והאחיינית של סופיה, שהיא כמובן גם יוצרת בזכות עצמה (״פאלו אלטו״). עד כאן רשימת המכולת, אבל מה עם המהדורה עצמה?

האיטלקים משוכנעים, או מנסים לשכנע, שהמהדורה ה-77 של פסטיבל הקולנוע הוותיק בעולם תהיה זו שתשבור את קללת המגפה ותתקיים באי לידו בתחילת ספטמבר, בין ה-2 וה-12 ליתר דיוק. כלומר באופן פיזי וממשי, לא רק על גבי מסכי מחשב. הוונציאנים הבטיחו התחשבות ביוצרים ויוצרות שלא ירצו או יוכלו להגיע, בעזרת מסיבות עיתונאים וירטואליות, כמו גם הקרנות תחת כיפת השמיים ושמירה על כללי ריחוק חברתי. אמנם הייתי בפסטיבל ונציה רק פעם אחת, אבל זה היה בשנה שעברה אז הזיכרון טרי. אני לא מצליח לדמיין איך הם יעמדו בזה. הפסטיבל כולו מתרחש על פני שטח קטן מאוד ורבבות האנשים שפוקדים אותו בכל רגע נתון (הוא פתוח לקהל ולא רק לעיתונאים ואנשי תעשייה) דחוסים זה בבית השחי של שכנו כל העת, או בבניין המרכזי או במדשאות המקיפות אותו. אני כנראה אוותר על התענוג, עופר שזה הפסטיבל הקבוע שלו אולי יתפתה. אבל ייתכן שאם וכאשר יתקיים הפסטיבל, תאלצו לקרוא עליו במקום אחר, לצערי.

בקולנוע לב מצטרפים אל עולם ה-VOD וגם אלה חדשות משמחות. למי שהתגעגעו לאוצרוּת של הרשת, פלטפורמה ייעודית תספק חלקית את הגעגוע או לפחות תזכיר חלק מהסרטים הגדולים שעברו על מסכי לב בשנים האחרונות. מיזם ״לב בבית״, אליו יש גישה מאתר קולנוע לב דרך כל מכשיר, מאפשר השכרה וירטואלית של סרטים מן הקטלוג במחיר של 19.90 ש״ח (ויש גם הטבה למנויים). מובטח כי ההיצע יתעדכן פעם בשבוע וכבר עכשיו אפשר למצוא שם לא מעט סרטים המחולקים לקטגוריות כמו חדשים, ממיטב הפסטיבלים ו״סרטים שאהבנו״. אם להיות יותר ספציפי, אפשר ליהנות שוב או לראשונה מזוכי אוסקר דוגמת ״אור ירח״ ו״חיים של אחרים״, או מהמיטב של הזמן האחרון, לדוגמה ״עלובי החיים״, ״דיוקן של נערה עולה באש״ ו״השורקים״. יהיה מעניין לראות האם היוזמה תנחל הצלחה מספקת בשביל להישאר באוויר גם עם שובו של המסך הגדול.

עדכון קטן לפרסי אופיר, למי שעוקב או עוקבת: ״ויהי בוקר״ של ערן קולירין פרש מן המירוץ. כך עשו גם שני סרטים תיעודיים, ״שיר ערש לעמק״ של בן שני ו״שפאר בדרך להוליווד״ של ונסה לאפא. לרשימה המלאה והמתעדכנת של המתמודדים, שאולי אף תמשיך להתעדכן אם אני צריך לנחש, אפשר להיעזר בפוסט הייעודי של תחילת העונה.

סרטים חדשים ב-VOD

הייטר (The Hater) – הסרט הכי מעניין של נטפליקס השבוע זמין כבר היום (29.7), אולי כי אינו הפקה אמריקאית. מדובר בזוכה פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה, מאת הבמאי שמוקדם יותר השנה היה מועמד לאוסקר – יאן קומאסה הפולני. כמו במקרה של ״גופו של ישו״ גם הפעם כתב את התסריט מטאוש פקביץ׳, ואני ממש מקווה שמצליח לי עם כל השמות בפולנית. העלילה מספרת על צעיר שנכנס עמוק יותר ויותר אל עולמות הפצת השנאה ברשתות החברתיות, נושא די אקטואלי למרבה הצער. כתבתי על הסרט להארץ, אולי נכתוב גם כאן.

ראש העיר של סטוקטון (Stockton on My Mind) – גם הסרט התיעודי הזה מגיע מפסטיבל טרייבקה 2020 וזמין היום בישראל רגע אחרי הבכורה האמריקאית שלו ב-HBO. הפקה של ענקית התוכן אומרת בדרך כלל זמינות רחבה, אבל מצאתי את הסרט רק בסלקום TV (זה כי ב-yes קוראים לסרט רק ״סטוקטון״ ואולי כך גם ב-HOT). סרטו של הדוקומנטריסט הוותיק מארק לווין מלווה את מייקל טאבס' ראש העיר הצעיר ביותר והשחור הראשון של סטוקטון, קליפורניה. כהונתו החלה במקביל לבחירות 2016 לנשיאות והאתגרים שעומדים מולו הם חלק מאלה שהדהדו מעבר לאוקיינוס בחודשים האחרונים.

אמנות המירוץ בגשם (The Art of Racing in the Rain) – נעבור לסרט שיערוך את בכורתו בישראל בדיוק שנה אחרי שעשה זאת בקולנוע. הגאולה באדיבות yesVOD החל ממחר (30.7). כפי שאי אפשר להבין מהכותרת, מדובר באחד מאותם סרטים שבהם כלב הוא הדמות הראשית. שמדברת כמו קווין קוסטנר. זהו סיפורו של גולדן רטריבר בשם אנזו, שמאומץ בידי נהג מירוץ (מיילו ונטימיליה) ומקריין את חייהם. גם אמנדה סייפריד בעסק. סיימון קרטיס (״השבוע שלי עם מרילין״) ביים, מארק בומבק (מלא רימייקים מיותרים מהעשור הקודם) עיבד את ספרו של גארת׳ סטיין.

תקופת מבחן (Blindspotting) – נסיים עם עוד חדשות טובות, אבל ממש. הסרט הזה חיכה לא שנה אלא בדיוק שנתיים עד שהגיע ארצה, מה שיקרה מחר. לכבוד המאורע, גם yes וגם HOT תיאמו שם עברי, וזה כבר מרגש בעיניי עד כדי כך שכל התמונות בפוסט הן מתוך הסרט. מדובר בעבודת ביכורים לשלושת יוצריו, הבמאי קרלוס לופז אסטרדה והתסריטאים רפאל קאסל ודויד דיגס, שגם משחקים בתפקידים הראשיים. את האחרון בטח ראיתם איפשהו, אולי ב״המילטון״. על העלילה לא כדאי לגלות הרבה, רק שמדובר בשני חברי ילדות שרואים את השכונה שלהם נכבשת בידי היפסטרים, וצריכים לכבוש נטיות אלימות בתוכם ולעתים גם את חוש הצדק שלהם. אור וגם אני נפלנו לרגלי הסרט הזה, ואני לא חושב שראיתי בשנתיים האחרונות עוד מופע כל-כך מובהק של כישרונות חדשים על אותו מסך כמו כאן. מוטב שהגיע מאוחר מאשר לעולם לא.