• אפשר כבר לסגור, נראה לנו: הסרטים הטובים של השנה
  • ״קופי וקארים״, סקירה
  • לקראת הסוף
  • yesVOD פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2020 אצל
  • ״משחקי ציד״, סקירה לסרט חסר המזל
  • במקום סרטים חדשים: מהדורה ביתית שלישית
  • הכהנים הגדולים: ״הבלדה על באסטר סקראגס״ וסיכום
  • אימת החודש - מרץ 2020
  • ״קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים״, סקירה
  • קורטיז
  • כשהחיים הם סרט: סרטים על הפחדים העכשוויים שלנו

״נערות אבודות״, סקירת נטפליקס

22 במרץ 2020 מאת אורון שמיר

מהו סגנון הסרטים המועדף עליכן ועליכם בשעת משבר משתקת? דרמה מותחת עם הרבה צרות של אחרים, או אסקפיזם קומי וקליל? אם האופציה הראשונה נשמעת קורצת, יחד עם פרוץ טירוף הקורונה הגיע אל שרתי הנטפליקס הסרט ״נערות אבודות״ (Lost Girls). את בכורתו ערך בפסטיבל סאנדנס, וכמו רוב הכותרים של נטפליקס שהציגו שם, גם המותחן הדרמטי הזה לא התמהמה מדי לפני שזכה להפצה ביתית. אירוני, בהתחשב בכך שזה כל מה שאפשרי כעת, אבל מצד אחר אני לא בטוח כמה תשומת לב היה מקבל סרט עם וייב עצמאי כמו זה באולמות הקולנוע. פלטפורמה המשגרת אותו בו זמנית אל כל רחבי תבל דווקא יעילה מבחינת מה שאני תפסתי כמהותו העיקרית של הסרט – להביא את הסיפור שמאחוריו לכמה שיותר צופים, מתוך תחושת השליחות של היוצרים ובהשראת הגיבורה.

זוהי מרי גילברט, אותה מגלמת איימי ריאן, אם לשלוש בנות שעובדת בשתי משרות. הבת הצעירה (אונה לורנס) לוקה בנפשה וניכר שהסבלנות של האם כלפיה אוזלת, אחרי שאזלה לגמרי במקרה של יחסיה עם הבת האמצעית שאוהבת לשאול שאלות (תומאסין מקנזי). הבת הבכורה לא גרה בבית אבל מתקשרת להגיד שתגיע לארוחת ערב, מה שמשמח את אמה ואחיותיה. כשהיא לא מגיעה התגובה של כל אחת מבנות המשפחה היא סוג שונה של אכזבה, אבל במהרה כל אחד מהרגשות הופך לדאגה לשלומה. במיוחד אחרי שיחה עם מטלפן מסתורי שמחפש את הבת, התנהגות מאשימה של החבר שלה, והתעלמות יחסית של המשטרה מן הבקשה של מרי לחפש את בתה. כך מתחילה האודיסיאה הפרטית של הגיבורה, מניו ג׳רזי אל לונג איילנד, במטרה לחפש נראוּת אפילו יותר מאשר לצדק. וכך היא ובנותיה מוצאות את עצמן כחלק מקבוצה של נשים שדורשות שיקחו אותן ברצינות, למרות העיסוק המשותף והמביש של יקירותיהן בתעשיית המין. נערות עובדות שהן גם אובדות.

קצת בדומה לסרט שכתבתי עליו אתמול וזמין בנטפליקס, ״הצדק של ספנסר״, גם הסרט הזה הוא מעין סיפור חקירה בו הבילוש נעשה לא בהכרח על ידי המשטרה. גם כאן הזרועה של החוק נותרת ברקע ואפילו מואשמת בהיותה בצד הלא נכון או המטייח, אבל זו הנקודה בה נגמר הדמיון בין הסרטים, דמיון שעליתי עליו כנראה רק בשל הסמיכות שבצפייה. ״נערות אבודות״ כמובן טוב בהרבה מ״ספנסר״ ובעיקר ריאליסטי וקודר יותר, אך עוסק דווקא בקרני האור שמפלסות דרכן באפלה. זהו סרט שמונע מזעמה של הדמות הראשית, אבל יש בו מספיק רוך בשביל להשאיר אותו אנושי ומעורר הזדהות, גם אם לא תמיד שלם.

הבחירות של הסרט עד כמה עמוק לצלול אל התהום מעניינות בהתחשב ברזומה של היוצרים ובאופי הסיפור. מדובר במקרה אמיתי עליו מבוסס ספר שכתב רוברט קולקר ומתוכו עובד התסריט של מייקל וורווי. הפרויקט הקודם של התסריטאי היה ״משפטו של טד בנדי״, גם הוא מבוסס על סיפור אמיתי ואפל. הבמאית היא דוקומנטריסטית בדרך כלל, ליז גרבוס, ויש לה שתי מועמדויות תיעודיות לאוסקר, על ״What Happened, Miss Simone״ ו-״ The Farm: Angola, USA״. אפשר היה להסיק מכך שהסרט יילך לכיוון של יצירה כמו-תיעודית המתעכבת על פרטים איומים ככל שיהיו והעיקר האמת, אבל במקום זאת מתקבל סרט המבוסס יותר על דמויות, רגשות והופעות משחק.

ריאן היא הראשונה שצריך לדבר עליה. גם כי היא השחקנית הראשית, גם כי כמו ב״נראתה לאחרונה״, עליו הייתה מועמדת לאוסקר, היא מגלמת אם שמחפשת את בתה, וגם משום שהיא מצליחה להישאר אמינה למרות פאה/תסרוקת שמסיחה את הדעת, כמעט עד כדי ניפוץ האשליה הקולנועית. התפקיד של לוחמת צדק מלאה בזעם קדוש וקורטוב רגשות אשם אמהיים, הוא תפקיד כפוי טובה בהגדרתו, אך השחקנית מוציאה ממנו את המקסימום ומעניקה הופעה בלתי מתיפייפת. נהניתי גם מיתר ההופעות, בין היתר של שחקניות מוכרות למדי כמו לולה קירק (נדמה לי שהיא הכי ידועה מהסדרה ״מוצרט בג׳ונגל״). או של הגברים שמייצרים ללא יוצא מן הכלל דמויות שפשוט אי אפשר לסמוך עליהן, בין אם בשל אי רצון לעזור או התחושה שהם מסתירים משהו. מתוכם בולט גבריאל ביירן כשוטר שעל פני השטח מנסה לעזור, אבל נע בין חוסר תועלת ויכולת.

מבין כל משתתפי הסרט, כמובן שאת ההצגה גונבת בלי יותר מדי מאמץ תומאסין מקנזי, שאני מצטרף שוב ושוב למתלהבים ממנה כי נדמה לי יותר ויותר שהיא תהיה שחקנית ענקית בקרוב מאוד. בעצם אולי היא כבר, אחרי ״ללא עקבות״ ו״ג׳וג׳ו ראביט״. הדמות שלה הכי פחות מעניינת במבט ראשון, כי היא מגלמת את האחות הנורמלית ביותר במשפחה לא מאוד רגילה, ובהתחלה רק מנג׳סת לאמא שלה עד שהיא מתחילה לקלוט מה הולך סביבה ומתעשתת. משהו בהופעה הבוטחת של מקנזי ובגוון הקול שלה מעניק לדמות מימד נוסף. זוהי דמות שמאבדת את התמימות שלה וחווה מעין התבגרות והתקשחות לנגד עינינו, מסע שלם שקורה ברקע אבל כמעט גוזל את הפוקוס מהסרט עצמו.

אפשר גם לראות את זה בתור חולשה יחסית של היצירה, שיש בה אפקט מקוטע וניסיון לזגזג בין הרבה סוגים של רגש שאמורים להתעורר בצופה. עבורי זו הייתה החולשה המרכזית משום שכך לא חוויתי אף אחד מאותם רגשות עד תום. כי מצד אחד, יש כאן אלמנטים של תת-הז׳אנר ״פשע אמיתי״, אבל להרגשתי הסרט נזהר שלא ליפול עמוק מדי למניפולציות המוכרות מן הסוגה ורק צף סביבן. הפרטים המזוויעים או התגליות המרעישות בהחלט כאן, כולל שילוב של צילומי ארכיון אמיתיים כדי שלא נפתור בשום שלב את הסרט כפיקציה בלבד. אבל הם לא העיקר אלא, כאמור, מה שעובר על הדמויות.

לא לחינם נפתח ״נערות אבודות״ עם הכיתוב ״תעלומה אמריקנית בלתי פתורה״ (זוהי גם כותרת המשנה של הספר ששמו כשם הסרט), לכאורה מנטרל מראש כל אלמנט של מתח ומסתורין, וגם מכריע עבור הצופה בדילמה שהגיבורה מתחבטת בה, בין ודאות לאי-ודאות לגבי גורלה של בתה הנעדרת. אבל בעיניי ולהבנתי, הסרט עושה זאת כדי להתרכז בעיקר. שכן הוא במהותו סרט על האשמת הקורבן, על סיקור תקשורתי ויחס החברה למקרים כמו זה המתואר בסרט, שנוטה לסיסמאות ולהכללות פושעות רק בשל השתייכות הקורבנות למעגל מסויים. המאבק של מרי גילברט הוא בעצם בהכרה באנושיותן גם של נשים עם נסיבות חיים קשות או אפילו בחירות חיים מוטעות ומצערות. אולי לכן היה משהו ברגעי הסיום שבכל זאת צבט את ליבי בהפתעה, למרות שכאמור אין כאן, באופן מוצהר, תעלומה עם פתרון מספק.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.