• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 2
  • הכהנים הגדולים: ״הבלדה על באסטר סקראגס״ וסיכום
  • אימת החודש - מרץ 2020
  • ״קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים״, סקירה
  • קורטיז
  • כשהחיים הם סרט: סרטים על הפחדים העכשוויים שלנו
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג:
  • ״נערות אבודות״, סקירה
  • הצדק של ספנסר
  • מהדף אל המסך:

"דוהרת" (Horse Girl), סקירת נטפליקס

14 בפברואר 2020 מאת אור סיגולי

בנטפליקס כנראה ממש דאגו למנויים שלהם אחרי הבור שנפער בחייהם עם תום הסדרה "בוג'אק הורסמן", וחשבו שזה יהיה רעיון מצוין למלא אותו בפרויקט נוסף בו השחקנית אליסון ברי (המדבבת את דיאן) נמצאת במערכת יחסים מורכבת עם סוס. או שזה סתם צירוף מקרים. כך או כך, לרשת הסטרימינג עלה בשבוע שעבר הסרט "Horse Girl" שקיבל בעברית את השם "דוהרת". ואם להתעכב רגע על השם המקומי, כי הרי איך אפשר שלא, הוא יותר מהכל כנראה מעיד על מצוקה גדולה אצל נותני השמות לממשק הישראלי. באמת שאנחנו צריכים להודות שהוא לא זכה לשמות כמו "נערתו ססת" או "בוג'אק הוייסה". היי, נטפליקס ישראל, מצמצו פעמיים אם אתם זקוקים לעזרה.

הסרט הזה עלה לשרתים בערך דקה ורבע אחרי שנחשף בפסטיבל סאנדנס האחרון, שם זכה לביקורות די סבבה, לפחות מאלו שאני נחשפתי אליהם, בעיקר בזכות הופעתה של ברי שגם חתומה על התסריט. זאת בהחלט לא הפעם הראשונה שנטפליקס נותנים מקום לשחקנית מוצלחת עם פרויקט בו יש לה יותר מכובע אחד, כאשר הדוגמא האחרונה הבולטת היא "חנות חדי קרן" שביימה זוכת האוסקר ברי לארסון, שדי בא והלך מבלי להותיר חותם גדול במיוחד. במקרה של "דוהרת" (זה לא הופך להיות יותר קל), אליסון ברי לא לקחה על עצמה את הבימוי אלא נתנה אותו לג'ף באנה (קומדיית הזומבים החביבה "החיים אחרי בת'"), שזהו סרטו הרביעי.

אליסון ברי היא דמות אהובה עלי מאוד. הגברת בת ה-38 מופיעה בסרטים וסדרות מאז תחילת האלף פחות או יותר, ואת הפריצה שלה קיבלה בזכות הסדרה "קומיוניטי". ההופעה הקולנועית הראשונה המוכרת שלה הייתה בתפקיד משנה מעולה ב"עד החתונה זה יעבור" שם גילמה את אחותה של אמילי בלאנט, ולשמה הסצנה הטובה ביותר בסרט ההוא, בו היא ובלאנט מנהלות דיאלוג כשתי דמויות מרחוב סומסום. היא שיחקה גם ב"מד מן", הייתה מועמדת ללא מעט פרסים על "GLOW" (גם הוא של נטפליקס), ודובבה את קיטי בשני סרטי הלגו, אבל אם אינני טועה זאת הפעם הראשונה שהיא מחזיקה על כתפיה סרט שלם לבדה. ובאמת, כל "דוהרת" (אני לא מאמין שהם עשו לי את זה) הוא לגמרי מופע של ברי, ואיזה מופע נפלא זה.
היא מעולה בסרט הזה. ממש. מעניקה תפקיד מאוד מורכב ומאוד מאוד קשה, וצולחת אותו על אף שהמכשול העיקרי של ברי השחקנית הוא ברי התסריטאית.

"דוהרת" (שמישהו יהרוג אותי) מספר על שרה, בחורה חברותית אך לא מאוד סוציאלית הגרה בשכירות עם שותפה חביבה בהחלט, עובדת בחנות למוצרי אומנות ביום, בערב צופה באדיקות בסדרת מתח על טבעית בשם "פרגטורי", ובלילה הולכת מתוך שינה. יש גם איזו טראומת ילדות שקשורה לסוס. עם או בלי קשר, לאט לאט מיני חזיונות מוזרים מפרים את שלוותה, היא חולמת שהיא שבויה של כנראה יצורים חיזריים, מתעוררת במקומות שאליהם היא לא יודעת כיצד הגיעה, שומעת קולות, ומתחילה לפתח תיאוריה שאולי היא בעצם שיבוט. ככל שעובר הזמן הדברים הופכים להיות אקוטיים יותר ויותר, הזמן והמרחב מאבדים משמעות, ושרה כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא.

תיאור העלילה הזה נשמע כאילו הוא תמצית הנועדה לייצר סקרנות, אבל האמת היא שהוא למעשה די מתאר את כל הסרט. ופה הבעיה הרצינית שלי אתו, כי על אף ברי המצוינת וצוות השחקנים החביב שמקיף אותה (מולי שאנון, דיויד פיימר, ג'יי דופלס, ג'ון ריינולדס שבחיים לא תזהו אותו מ"דברים מוזרים" וכן, גם פול רייזר) ועל אף הבימוי המסתורי והמסקרן של באנה, התסריט מתחמק מלהתמודד עם כמה דברים די הכרחיים ולכן בסופו של דבר מרגיש כמו כזה שאין לו מושג מה הוא רוצה, והרבה מאוד כישרון סתם לא הולך לשום מקום.

שרה סובלת מאיזושהי הפרעה. זה די ברור. כלומר, כמובן שיש את האופציה שאכן הפרנויה שלה נכונה, אבל לא נראה שלשם מכוון הסרט. אני כמובן אינני מומחה או אפילו בעל ידע בסיסי בהפרעות נפשיות ובספקטרום הרחב של תסמינים פסיכולוגיים, ולכן יכול להיות שאני חוטא לתחקיר של הסרט, אבל זה מרגיש כאילו גם ל"דוהרת" (מישהו עוד ייתן על זה את הדין) אין מושג עם אילו חומרים הוא מתעסק וזה מרגיש שהסרט מאלתר את דרכו מטה במחילת הארנבת של שרה, ועל כן עובר כמאוד מאוד לא אמין כאשר שרה מאבדת את דעתה במהירות של 500 קמ"ש ומבחורה לגמרי מתפקדת הופכת לסכנה די רצינית לעצמה ולסביבה בכלום זמן. אני מאמין שאם ברי ובאנה היו בוחרים לחקור נושאים כמו סכיזופרניה או הפרעת אישיות גבולית כלשהי, גם אם לא היו מכריזים על זה באופן מוצהר, זה היה עוזר להם לכתוב את שרה טוב יותר וגם היו יכולים להעניק לנו הצופים משהו משמעותי יותר מעוד סרט על מישהי ממש מתוקה שהתודעה שלה קורסת. בשבילי החוויה הזו היא ריקה, ולא מאוד מאפשרת הזדהות והבנה של שרה.

"דוהרת" (זה כבר ברמת הכאב הפיזי) יכל להגיד משהו נורא מעניין על בריאות הנפש, על התמודדות, ובמיוחד כזו של נשים, על סביבה שלא מבינה, ועל מטען רגשי שעובר מהמשפחה (לא יכולתי שלא לחשוב על "תורשתי" בהקשר הזה), אבל נדמה שאין לו את הידע ואת הנימוקים לעשות את זה כמו שצריך ולכן הוא עובר כמו תרגיל סגנוני. זה סרט שמבקש מאתנו לא לשייך אותו לשום ז'אנר – אבל לא בגלל שהוא רוצה להימנע מקטלוג ולהפתיע אותנו, אלא בעיקר בגלל שהוא לא יודע מה הוא.

אני לגמרי אקבל אם מישהו יבוא ויגיד "הסרט הזה מתאר במדויק מצב של XX", כי כאמור אין לי את הידע בתחום בשביל לשפוט בעצמי. אבל ברמת התחושה שלי, או לפחות החוויה שלי תוך כדי הסרט, "דוהרת" (לא יודע כמה זמן אחזיק מעמד) נכנס לקטגוריה של "ג'וקר" ואפילו "ספליט", כאלו המשתמשים בטווח הרחב של הפרעות אישיות כדי לעשות סרט מ-גניב אבל יכול להיות שקצת יוצרים נזק בדרך, מטמיעים סטריאוטיפים ומגדילים רמה של חוסר הבנה ואפילו חשש מקבוצת אוכלוסייה מסוימת. לא שאני פה להגן עליהם ולדבר בשמם, אבל אצלי בראש זה היה נוכח, ומציק, במהלך כל הצפייה.
יש משהו שנשאר ברמת הרעיון ב"דוהרת" (זה, הגענו לסוף ישתבח שמו), כזה המרגיש שלא פוענח עד הסוף. אם לוקחים למשל את עלילת המשנה על חברתה הטובה שנפגעה מרכיבה על סוס בילדותה, רואים שזה לא באמת מוסיף שום דבר ורק מעמיס על בסיס שאין לו יציבות מלכתחילה. זה מאפיין את רוב האלמנטים כאן.
החדשות הטובות שברי שוב הוכיחה שהיא אחת השחקניות הצעירות הטובות ביותר שיש לנו כיום, הן בקומדיה והן בדרמה, ואנחנו צריכים אותה בהרבה יותר סרטים.