"הפרידה", סקירה

בחורה ובחור, צעירים מרקעים שונים לחלוטין, נפגשים ומתאהבים על אף הבדלי התרבויות ביניהם. הכל הולך ממש כמו שצריך ויום אחד, אחרי כמה חודשים של מערכת היחסים ביניהם, הבחור יורד על ברכו ומציע לה נישואים. היא מאושרת והם מתחילים לחשוב על התכנון של האירוע ואיך ישלבו בין שתי המשפחות שסביר להניח שאפילו לא חולקות את אותה השפה.
וכפי שצפוי, הרגע בו היא פוגשת את המשפחה של בעלה לעתיד לא יכול להיות משונה יותר. היא ממש רוצה להרשים אך נזרקת פנימה אל המים העמוקים, לא קולטת דבר ממה שקורה סביבה, המשפחה בעיקר עסוקה בצרות הפנימיות שלה, וכך הכלה לעתיד מוצאת את עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית שאמורה להגיע לשיא ביום המאושר של חייה, כאשר ברור לה שבן זוגה נוטה לרצות את משפחתו לפניה. זה כמובן מביא לפיצוץ בינה ובין אהובה, מעמיד את הקשר שלהם במבחן, והעניינים כמעט ויוצאים משליטה, אבל ברגע האחרון – כמו כל קומדיה רומנטית – הדברים מסתדרים, היא קולטת שעל אף הכל רק אהבה מחזיקה את המשפחה הזו והשניים מבינים שהם נועדו זה לזו.
יש פה הכל: דרמה, קומדיה, רומנטיקה, והמון סיטואציות די מצחיקות, ולכן זו כנראה הסיבה למה כל כך הרבה סרטים השתמשו בה ("עשיר בהפתעה", "עד שהמשפחה תפריד בנינו", "אהבה קולומביאנית" ועוד).

הקו העלילתי הזה מופיע בסרט החדש "הפרידה" (The Farewell) אבל הוא ממש לא מרכז הסיפור. למעשה, הנראטיב של שני הנאהבים המוצאים את עצמם בחתונה מופרכת שאיש מהם לא התכונן אליה, אף פעם לא נמצא במרכז הפריים, הוא תמיד בשוליים, מועבר לנו אך ורק על ידי מבטים ושתיקות, עוקף כל קלישאה בדרך. אני חושב שזאת אחת הסיבות מדוע כל כך התאהבתי בסרט הזה: יש לו את כל הפיתויים לפנות למסלולים מוכרים שכבר הוכחו בעבר ככאלה שעובדים, אבל הוא בוחר במשהו אחר. וכמו כל רומן גדול – ההתאהבות שלי בסרט לא הייתה ממבט ראשון. לקח לי קצת זמן להבין מה עומד מולי. אבל ברגע שנתפסתי, "הפרידה" נכנס לי כל כך עמוק ללב שהוא נשאר שם מאז, כנראה לתמיד.

סרטה השני של הבמאית האמריקאית-ממוצא-סיני לולו וואנג בת ה-36 (שאגב, מסתבר שהיא בת הזוג של במאי "אור ירח" בארי ג'נקינס, כך שכנראה אין שום ארוחת ערב שאני רוצה להיות בה בעולם מאשר בדירה של השניים האלו) הוא מעשייה סמי-אוטוביוגרפית במרכזה בילי, אומנית ניו יורקית ממוצא סיני כמובן, שלא רק שהקריירה שלה די מדשדשת והיא בבעיה כלכלית, היא גם מתבשרת שסבתה האהובה מסין חולה מאוד וימיה ספורים. בסין, מסתבר, מותר להסתיר מבן אדם את מצבו הרפואי, וכך יוצא שהוריה של בילי שהיגרו לארה"ב מתכוונים להתאחד עם שאר בני המשפחה במולדתם כדי להיפרד מהסבתא, אך מכיוון שהם לא רוצים לספר לה שהיא עומדת למות הם ממציאים אירוע משפחתי משמח – חתונה, לצורך העניין. כך יוכלו כולם להתכנס ולבלות עוד זמן עם הסבתא מבלי שהיא תשקע במרה שחורה בעקבות מחלתה.

למשמע הסינופסיס הזה, לפחות אצלי, נוצרה מערכת ציפיות מאוד מסויימת, בטח כאשר מדובר בסרט אינדי אמריקאי. באופן טבעי הדרמות המשפחתיות שבוקעות מהקולנוע האמריקאי העצמאי מאופיינות בטון מאוד ספציפי, ולכן הנחתי שמדובר במשהו שפועל על רמת הדציבלים הגבוהה של סרטים מהסקאלה המאוד רחבה של "מיס סאנשיין הקטנה" ועד "אוגוסט, מחוז אוסייג'". אבל באמת שלא יכולתי להיות פחות בכיוון. על אף שארה"ב חתומה על הפקת הסרט הזה, הרגישות שלו היא חיצונית, זרה. נגיד, לא יודע, ממקום כמו סין.
זאת הסיבה שלקח לי זמן להתרגל לסרט בו צפיתי. "הפרידה", שהוקרן בישראל לראשונה במסגרת פסטיבל ירושלים, הוא סרט שיש בו את כל האלמנטים על מנת לייצר דרמה, צחוק ובכי, אבל הוא מתייחס לכל החלקים בו בצורה כל כך עדינה ופשוטה, שבמקום לזרוק אותך לקלחת הוא נותן לך להתבשל על אש איטית ושקטה, ובלי ששמת לב אתה מתאהב עד האוזניים בכל הדמויות ומתרגש מכל שדבר שקורה בו.

"הפרידה" הוא סרט שהולך נגד מה שמצופה ממנו, אבל לא עושה זאת בצורה של התרסה ולכן האפקט הרגשי שלו עצום. הוא בית ספר לבימוי שחקנים, לכתיבה ולבימוי לא מהסוג שדורש תשומת לב או תשואות (וכנראה בגלל זה הוא שילם באי מועמדויות לאוסקר), כאשר המנגנון הדרמטי שמפעיל אותו – על סוד שכולם יודעים חוץ מהבן אדם הכי חשוב בחדר – ממלא כל סצנה במתח, כמו גם בהמון תבונה ורגישות ובקונפליקטים בעקבותיהם כמעט אף פעם לא אומרים את מה שמתכוונים (כמו הפולנים, כך מסתבר, הסינים יעשו הכל כדי לא לדבר על מה שכואב). ההתנגשות הזו מוציאה לא רק פרצי צחוק רמים, אלא יותר מפעם אחת גורמת גם ללסת לרעוד. בנוסף לזה הוא גם גורם לנו להישאר קשובים ולהחליט בעצמנו האם הפעולות של המשפחה, שלא לגמרי ברור האם נובעים מאלטרואיזם או אנוכיות מוחלטת, מקובלות עלינו. אך לא משנה מהם הערכים שלנו, ההזדהות שלנו עם כל הדמויות המקסימות (גם, ואולי בעיקר, כשהן מרגיזות אותנו) היא מוחלטת, וזה עוד לפני שדיברנו על הדרך בה הוא מציג את ההבדלים וההשלכות של מהגרים אל מול אלו שנותרו במולדת.

כפי שהזכרתי בהערת סוגריים, בקונטקסט השנתי, "הפרידה" זוכה סאנדנס 2019 היה אחראי בעקיפין על אכזבה איומה כאשר התברר שהוא נותר לחלוטין מחוץ לפרסי האוסקר השנתיים על אף החיבוק מהמבקרים ולמרות שעונת הפרסים כן התייחסה אליו פה ושם, בין אם בזכייתה של אקוואפינה כשחקנית הראשית בקומדיה/מחזמר ב"גלובוס הזהב", מועמדות לבאפט"א בקטגוריית הסרט בשפה זרה, שתי מועמדויות לפרסי הקולנוע העצמאי ועוד. ואכן, אין מנוס מלהודות שהאקדמיה פישלה בגדול. מועמדות של "הפרידה" לפרס הסרט הטוב ביותר, הבימוי, השחקנית הראשית (אקוואפינה), שחקנית המשנה (שוז'ן ז'אהו המגלמת את הסבתא) וכמובן התסריט, היו בהחלט ראויות ומוצדקות. למרבה הצער באקדמיה לא הבינו מה יש להם ביד, אבל אתם יודעים איך זה – לאוסקר חוקים משלו. ההיסטוריה תשפוט אותם.

הדבר הכי חשוב לי להגיד בהקשר של "הפרידה" הוא שלסרט הזה צריך להיכנס בראש נקי ולתת לו להוביל. אה, וגם, עוד שתי עצות חשובות: הראשונה היא בשום אופן לא לראות את הסרט הזה על בטן ריקה. יש כל כך הרבה רגעים שסובבים סביב אוכל ב"הפרידה" שבסופו נדמה שכל מה שינחם את הכאב הוא מנה עצומה של נודלס. הדבר השני הוא שזכרו להשאיר לעצמכם כמה דקות אחרי תום ההקרנה כדי להתקשר להורים שלכם. סמכו עלי, זה משהו שתרצו לעשות.