• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

״בשורות טובות״, סקירה

15 בנובמבר 2019 מאת עופר ליברגל

ארז תדמור מייצג עבורי את המיינסטריים של הקולנוע הישראלי. הסרטים שיצר בשיתוף עם גיא נתיב ושרון מימון ומאוחר יותר לבדו, משלבים ומבטאים היטב מספר נטיות של הקולנוע הישראלי: שילוב בין קומדיה לדרמה, עיסוק בתא המשפחתי הישראלי ובחיפוש אחר האהבה. הדבר לרוב נעשה כאשר ברקע של הסרט נמצא מצב פוליטי ייחודי לישראל או ליהודים, אך להוציא אולי את "ארץ פצועה" (שהוא גם במקרה הסרט של תדמור שאני הכי אוהב) הסרטים מדגישים את הכאב שהמצב הפוליטי גורם ולא עוסקים בביקורת או בהצעה לפתרון המצב. הלב של הסרטים הוא בני אדם והיכולת של הקהל להתחבר לסרטים נובעת מיכולת החיבור הרגשי למאבק האנושי הניצב במרכז הסרט.

בסרטו החדש, "בשורות טובות", הלב של הסרט קשור לסיפור אישי של הבמאי אודות טיפולי פוריות, נושא שהוא לא רק ישראלי, אבל דומה כי הוא נפוץ בארץ. המגע המקומי נוסף לסרט דרך השילוב של הטיפולים עם ירי מעזה לעבר ישראל – תחילה רק על שדרות, ממנה מגיע הגבר בזוג העובר את הטיפולים, בהמשך גם על תל אביב בה הזוג חי. תדמור כבר עסק בסיטואציה הזו בסרט הקצר "נפילות", בו כיכב רועי אסף בתור הגבר הנדרש לתת זרע בין אזעקות. בסרט הנוכחי אסף מככב פעם נוספת וגם שותף לתסריט. הרחבת הסרט הקצר לסרט באורך מלא מובילה לא רק לתיאור ארוך יותר של הטיפול ושל התקדמות הלחימה מול החמאס ברקע, אלא גם להכנסת נושאים נוספים לסרט, כאשר דבר זה לפעמים נעשה בצורה גסה ושטחית.

לירן (רועי אסף) וטלי (נלי תגר) הם הזוג הנשוי שכאמור לא מצליח להביא ילדים לעולם בלי עזרת הרפואה. ההזדהות עימם נובעת בעיקר מן הסיטואציה, מן המאבק הנואש וגם מן הכישרון והחן האישי של צמד השחקנים. הסצנות הטובות ביותר בסרט הם אלו המתרחשות בבית החולים, המשלבות היטב בין הנחישות של הדמויות, מבוכה מעצם הסיטואציה, ובשלבים שונים של הסרט גם ייאוש שמוביל למתיחות בזוגיות. סצנות אלו עובדות היטב גם בזכות משחק משובח כרגיל של אלי גורנשטיין בתור הרופא של הזוג, תפקיד שבו זמנית נראה גם טבעי וגם כמו משהו שמאפשר לגורנשטיין להביא את הסגנון הייחודי שלו.

אלמנט נוסף של הטיפול עוקב אחר השינוי שהוא גורם בחיי המין של הזוג, כאשר המין נעשה לא רק, או לפעמים בכלל לא, לצורך הנאה. הוא מוכתב גם על ידי תכתבי הרפואה. הדבר גורם לכך שבעיקר בחלק הראשון של הסרט יש מינון גבוה של סצנות אינטימיות ואף כי רובן יותר מלמדות על הדמויות והמצב מאשר מציצניות, הדבר יכול לגרום לסוג של עומס יתר. יש לציין כי בתקופה האחרונה ראיתי בקולנוע דיון בטיפולי פוריות גם בסרטה של תמרה ג'נקינס "חיים פרטיים" ובסרט הסינגפורי "עונת הגשמים". בשני המקרים הרגשתי כי הושג איזון טוב יותר בין הטיפול ליתר הגורמים בסרט. אבל בסך הכל, הלב של ״בשורות טובות״ פועם עובד ולכן הוא יכול לרגש רבים ובעברית.

באותה מידה, הרבה מאוד דברים סביב לטיפולי ההפרדה עובדים ברמה פחות טובה בסרט. לפעמים זה משום שהם לא מפותחים מספיק מבחינת עומק או מתקדמים מהר מדי, ולפעמים כיוון שדומה שהם בסרט רק בשביל לסמן וי על עוד תחום עיסוק ובכך ליצור הקבלה בין שני הגיבורים, שלכל אחד מהם התמודדות עם ההורים והמשפחה הביולוגית וגם אתגר בחיי העבודה. בשני המקרים, דומה כי הסרט השקיע יותר דגש ופיתוח על החיים של הדמות הגברית. אבל זה לא בהכרח אומר שהחלקים שלו חזקים יותר.

הקשר של טלי עם אביה (המגולם בידי רמי הויברגר) נוגע גם בכאב שבהיסטוריה המשפחתית והוא מרוויח מכך שלא מדובר בו רבות. לעומת זאת, אף כי מובהר כי טלי עובדת במשרד בו יש לחץ והיא גם רוצה להשלים תואר שני, אני לא הצלחתי להבין בשום שלב במה בעצם היא עובדת. לעומת זאת, מובהר כי לירן הוא קבלן בנייה העובד על פרויקט גדול ומנסה לשכנע דיירי בניין ותיק לחתום על פרויקט פינוי-בנוי, ומתקשה בהשגת החתימה של הדייר האחרון, קשיש חביב המגולם בידי אילן דר. אלא שלמרות החן של דר, קו עלילה זה הוא החלש ביותר בסרט והוא מוביל לכמה רגעים רדודים ומביכים במערכה האחרונה.

מן הצד המשפחתי, ההורים של לירן גרים כאמור בשדרות והסרט מציג הרבה יותר מהם, ייצוג שלפרקים גולש לקלישאות של ייצוג משפחה מזרחית בקולנוע הישראלי. אף כי אוולין הגואל ושמיל בן ארי הם שחקנים שעושים דברים מעניינים גם עם דמויות פגומות, בסרט זה הרגשתי כי חלק מן הסצנות הולכות למקום מוקצן מדי, המחפש את הקומי בצורה המפריעה לאמינות וגם לא ממש מספקת את התוצאות. הדבר נכון לגבי היכולת של המשפחה לקבל את בת הזוג של הילד, את היעדר הנכדים, או את הנטייה המינית של אחיו של לירן.

מה שמציל מעט את הסרט מן הפגמים בתסריט הוא אלמנט נוסף של היותו של תדמור נציג של המיינסטריים הישראלי, והוא השפה החזותית המציגה ישראל מסוגננת, נקייה ויפה יותר ממה שהיא באמת. הדבר מקנה לסרט תחושה של קלילות אשר לא פוגמת בפוטנציאל הרגשי שלו ועוטפת גם את הרגעים הקשים בסוג של אופטימיות ואהבת אדם. "בשורות טובות" הוא לא סרט שלם ויש בו כמות גדולה של פתרונות עלילתיים אשר יגרמו אי נחת לחובבי קולנוע איכותי, אך כאמור בלב הסרט נמצאות דמויות במאבק שקל להזדהות עמו ושחקנים שקל להזדהות עמם. לכן מי שיאהב את הסרט יתרגש מאוד ועבור סרטים מסוג זה אין דבר חשוב יותר.

/// את התמונות מתוך הסרט צילם דניאל מילר

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.