לקראת "מלך האריות" 2019: צפיות וציפיות מהחידושים העצמיים של דיסני

הטקסט הזה הוא משהו שניסיתי להימנע ממנו באופן אקטיבי כשרק התחיל התהליך הכלכלי של דיסני להפיק מחדש את סרטי האנימציה הקלאסית והמצויירת ביד שלהם בגרסאות מצולמות / באנימציה ממוחשבת (והם מתעקשים לקרוא לזה "לייב אקשן" גם כשמדובר ב-CGI). אי שם, כשהעיבוד של "סינדרלה" יצא לאקרנים, כבר עלתה הדרישה לכתוב על המגמה החדשה וכבר אז סירבתי. באמת שאין מה לנתח יותר מדי בעיבוד המחודש של האגדה הספציפית שביים קנת' בראנה. אפשר לשכוח ממנו בזריזות כגרסת הרצה להפקות השאפתניות יותר שעוד נכונו לנו בשם המכונה המשומנת שמחזיקה גם ב"מלחמת הכוכבים" וגם במארוול, ופחות או יותר מנהלת את הטעם שלנו בקולנוע פופולארי בעשורים האחרונים, או לפחות מכתיבה את הטון. אבל חוסר הרצון להיכנס לדיון במגמה הזו, שנמצאת כרגע בסוג של שיא, נבע מעוד סיבה. 

במבט רוחבי, לא הצלחתי למצוא הצדקה, למעט הצדקה כספית וצינית, לעיבודים המחודשים. ולומר שדיסני עשו או עושים מחדש את "סינדרלה", "חברי הדרקון אליוט", "אליס בארץ הפלאות", "מרי פופינס", "היפה והחיה", "ספר הג'ונגל", "אלאדין","על כלבים וגנבים" ו"היפהפיה הנרדמת", (לא בדיוק, ואתייחס תכף ל"מליפיסנט"), "פו הדב", "דמבו", "מלך האריות", "מולאן", "בת הים הקטנה", "שלגיה" ועוד היד נטויה – כל זה כדי לשבור עוד קופות ולהכניס עוד כסף – זה ברור. כל כך ברור, שאין מה לדבר על זה. ורובם מצליחים להשיג את המטרה הזו. הם לוחצים על כמה כפתורים שגורמים לרובנו ללכת לקולנוע ולצפות בהם, עם או בלי ילדים. עכשיו, רגע לפני שיוצא העיבוד ל"מלך האריות" (The Lion King), סרט מוערך שהיווה סוג של חדשנות מבחינת מיתוג בפני עצמו כבר ב-1994, אני רוצה לנסות בכל זאת לבחון את מה שגורם למנגנון הזה לעבוד עלינו שוב ושוב.

אנחנו עושים מסיבת נוסטלגיה – תביאו את הילדים

״ספר הג׳ונגל״, הפעם הקודמת שג׳ון פאברו טיפל בקלאסיקת דיסני

זה לא סוד שכהורים יציאה משפחתית לקולנוע יכולה להכפיל ולשלש (או לרבע, נו, תלוי כמה ילדים יש ואם תביאו חטיפים מהבית או תקנו פופקורן במקום) את העלויות. סרטים שהופכים לבילוי יקר הם סרטים שתבחרו קצת יותר בקפידה. לכן, אם יש סרט לילדים שמדבר גם למבוגרים, הוא מייד מקבל יתרון. הקלאסיקות של דיסני מגיעות עם חותמת איכות מובנית, וחלקן הגדול פורטות על נימי הרגש של מי שצפו בהן שוב ושוב בתור ילדים, ואולי אפילו זוכרים אותן בתור חוויות צפייה משותפות להם ולהורים. את הסיפורים אנחנו כבר מכירים, ועכשיו הם ארוזים מחדש, נוצצים יותר, אמיתיים (לכאורה) יותר, אולי קצת תזזיתיים או מרהיבים יותר בשביל הדור הצעיר שרגיל ל-CGI. 

העיבודים החדשים שואפים להתיישב על גבול מדויק בין ישן לחדש, בין רצון לשמר ולשעתק חוויות ילדות, לבין הרצון ליצור חוויות חדשות. זה קו דק מאוד, ולפעמים די אישי. לפעמים כל מה שצריך הוא כמה מחוות וכמה קריצות, ומספיק דמיון ושוני בין העלילות והעיצובים השונים כדי שזה יחזיק ויספק. יש גם מי שמחוברים רגשית מספיק לסרטים הישנים כך שגרסה חדשה תשמח אותם מעצם האפשרות לבקר את אותו סיפור שוב. יש מי שעבורם החיבור הרגשי יעבוד בדיוק בכיוון ההפוך, כי פנייה חדה מדי ימינה או שמאלה מהסרט המקורי גורמת לעיבוד החדש להחוויר מולו, או להתאמץ מדי. 

הביקורות הבינלאומיות על "מלך האריות" גרסת 2019 כבר בחוץ, והן חלוקות. מאוד בגדול, המבקרים שנהנו מספרים על מחווה מרהיבה לסרט המקורי, כזו שלוחצת על כפתורי הנוסטלגיה בדיוק במידה ולא מופתעים מכך שהעיבוד של הבמאי ג'ון פאברו ("איירון מן" ו"ספר הג'ונגל") לא לוקח סיכונים. הוא כנראה גם לא עושה שינויים גדולים מבחינה נרטיבית או משחקית עם התסריט שכתב ג'ף נתנזון ("תפוס אותי אם תוכל" וכל מיני סרטי המשך כמו "ספיד 2") עם ברנדה צ'פמן שהייתה אחראית על הנרטיב עוד בסרט המקורי. אלו שנגדו, עשו מטעמים בביקורות שליליות שמדברות לעיתים בארסיות על התחקות פוטוריאליסטית שוט אחרי שוט של הסרט המקורי. הם מאשימים את הגרסה הזו בכך שהיא נאמנה מדי למקור מבחינת הנרטיב ולא טרחה לעשות לו עדכון ראוי מצד אחד, אבל התרחקה כל כך לכיוון ההישג הטכנולוגי מצד שני, שבעלי החיים אכן מרהיבים, אבל נראים אמיתיים מדי. כלומר, הם מדויקים מספיק כדי להזכיר בעלי חיים מנשיונל ג'יאוגרפיק (גם הוא בבעלות דיסני), וככאלו אין להם הבעות פנים שבן אנוש יכול להבין ולהזדהות איתן בקלות, בניגוד לאנימציה המצוירת ביד של הסרט המקורי. 

תראו, זה וויל סמית' והוא כחול עכשיו

״אלאדין״, העיצוב גרר השואוות בלתי נמנעות למקור

המרכיב הנוסף שקורץ בעיבודים החדשים הוא, איך לא – שמות מוכרים. החל מהבמאים והכותבים אבל בעיקר בליהוק, דמות מוכרת ואהובה מפעם שמקבלת חיים חדשים בעזרת קול, או קול ונראות, של פרסונה מוכרת מההווה אמורה לייצר משהו חדש, שלא נראה חדש מדי. וזה שוב משחק קצת מתעתע שיכול ללכת לשני הכיוונים. כי אמה ווטסון למשל, על כישורי המשחק שלה, כל כך מזוהה שהיא נראית קודם כל כמו אמה ווטסון, ורק אחר כך כמו בל מ"היפה והחיה". מדובר באתגר לא פשוט בכלל עבור כל שחקן או שחקנית שמקבלים תפקיד חדש-ישן כזה. כשהסרטים לא מתרחקים מספיק מהמקור, ההשוואה הבלתי נמנעת עלולה להפוך במהירות להשוואה בלתי הוגנת.

אישית התחמקתי בהצלחה מ"אלאדין" עד עכשיו. הסיבה הייתה כפולה – אני לא מחוברת רגשית מספיק לסרט הספציפי כדי שארצה לראות שעתוק שלו, והתקשיתי לצפות שההופעה של וויל סמית' בתור הג'יני, כחול ככל שיהיה, תצליח להתעלות על זו של רובין וויליאמס המנוח. יש משהו בליהוקים בשר ודם לדמויות מצוירות שמאתגר וצורם לי במיוחד, הרבה יותר מאשר אלו של גילומי CGI לבעלי חיים שהיו מונפשים באנימציה קלאסית כמו ב"ספר הג'ונגל". ניסיתי לשים על כך את האצבע, וההשערה שלי שסיבה אחת קשורה למרחק הנכון נרטיבית שתכף ארחיב עליו עוד קצת, והשנייה לכך ששחקניות ושחקנים מוכרים הם לפעמים פשוט מוכרים מדי.

מציאת המרחק הנכון מסרט המקור

"מלפיסנט״, הראה איך עושים את זה כמו שצריך

כשכל מה שהסרט החדש מבקש לעשות הוא להזכיר לנו כצופים כמה אנחנו אוהבים את הסרט המקורי, והוא עושה זאת על ידי תסריט, צבעוניות ומיזנסצנות כמעט זהים, הפער בין הגיבורים המצוירים לאלו המצולמים בולט וחורק יותר. אם לא מבקשים לומר לנו שום דבר חדש, הפרצופים המוכרים מעכשיו מבלבלים וסותרים את החוויה הנוסטלגית. וזה רק נהיה מסובך יותר להתעלות על הזכרון בו מהדהדים גילומים קוליים של ענקים מהסרטים המקוריים. ב"מלך האריות" החדש הביאו שוב את ג'יימס ארל ג'ונס (דארת' ויידר בשבילכם) כדי לגלם בקולו את מופאסה, אבל את סקאר מגלם הפעם צ'יווטל אג'יופור. אג'יופור הוא שחקן מוכשר ומגוון בפני עצמו, אבל האם הוא יצליח לצאת מהצל הכה מזוהה של קולו של ג'רמי איירונס בסרט המקורי? זה מאוד תלוי איזה מן סקאר נפגוש בגרסה החדשה. 

קל יותר לקבל פרצופים או קולות ידועים וחדשים כשאפשר למצוא הצדקה בעיבוד החדש, כשהוא מספק משהו מעבר להיזכרות מלאת ערגה במי שהיינו כשצפינו בסרט המקורי. תחושת הגעגוע יכולה להיות נעימה מאוד, ומכניסה בקופות, אבל יש בה משהו ריק מתוכן, כי היא לא מבשרת בחלק מהמקרים על שום דבר חדש. זו התפלשות לגיטימית בעבר, אבל קשה לפעמים למצוא בה ערך מעבר לכך, כאשר תרבות פופולרית יכולה לספק הרבה הרבה יותר. יש הזדמנויות לעדכן את הנרטיבים או לייצר להם מחוות חדשות שנותנות להם פרשנות נוספת, או מתמקדות בנקודות מבט קצת שונות. ב"דמבו" זה לא ממש עבד, ב"כריסטופר רובין" הלכו קצת רחוק מדי עם הטון הקודר כנראה, וב"היפה והחיה" השוני המעניין היחיד היה מחווה קטנה וגאה. אבל ב"מליפיסנט" קיבלנו סיפור אחר. הוא אמנם דומה מבחינת מסרים ל"לשבור את הקרח" שיצא שנה לפניו, וגם מתכתב עם "Wicked", העיבוד-בצורת-מחזמר לספרים שמתמקדים במכשפה ה"רעה" מ"הקוסם מארץ עוץ" – כולל הצבע הירוק. ובכל זאת, היה בסרט הראשון משהו מאוד מרענן. יכול להיות ש"היפהפיה הנרדמת" הוא סרט ותיק מספיק שניתן היה לסטות ממנו בלי שתהיה התקוממות נוסטלגית. ואולי זה פשוט היה תסריט ומשחק טוב. קורה. עוד מוקדם לדעת אם זה יקרה גם בסרט ההמשך. 

אולי זה מה שעבד גם לטובת סרטי "אליס בארץ הפלאות". אני מתכוונת לזמן מספק שעבר כדי שהמקור הקולנועי המונפש לא ייתפס כאורים ותומים, לא לתסריט, חלילה. הסרטים גם היו מספיק חדשניים מבחינה טכנולוגית ונראו ייחודיים כך שכל הרעש סביב העבודה הטכנית עזרו להחריש את הטענות האחרות. נשמע שב"מלך האריות" בנו על אפקט דומה מבחינת הדיבור על ההישג הקולנועי והדיגיטלי. זה, לצד ליהוקים שעושים תיקון תרבותי כולל כמה שמות חמים במיוחד כמו ביונסה בתור נלה הבוגרת ודונלד גלובר בתור סימבה, אמורים לסגור את הפינה. שני אלו ספציפית גם לוהקו לגלם קולות של דמויות שבסרט המקור לא גולמו על ידי כוכבי ענק באותו סדר גודל, ויסלחו לי מת'יו ברודריק ומוירה קלי. בינתיים, מי שמקבלים שבחים בולטים הם בכלל סת' רוגן ובילי אייכנר בתור טימון ופומבה החדשים (במקום נתן ליין וארני סבלה במקור), ההפוגה הקומית שככל הנראה קיבלה יותר זמן מסך או יותר חופש בשינוי הדיאלוג.

עדכונים ותיקונים הכרחיים שתמיד ירגיזו מישהו

״מלך האריות״, הכירו את סימבה הדיגיטלי

הליהוק של דמויות אפריקאיות על ידי שחקנים מאותו המוצא מבורך, בטח ובטח כשבגרסת המחזמר של הסרט, שרצה בהצלחה בברודווי כבר אי אלו שנים טובות, התיקון הזה נעשה מזמן. אותם גם קל יחסית לאנשים לקבל, הרבה יותר מאשר את הליהוק של האלי ביילי בתור אריאל החדשה בגרסה של "בת הים הקטנה" שנמצאת בשלבים מוקדמים. היא העירה את הטרולים שהתלוננו שזו לא האריאל שלהם בגלל שהיא "לא בצבע הנכון", אין לי דרך טובה יותר לתאר את זה. מי שנחלצה לטובת הבחירה בביילי היא אריאל המקורית, ג'ודי בנסון, שהסבירה בכנס שלא, זה לא קריטי שאריאל תהיה עם עור לבן ושיער אדום. זה ממש לא קריטי כשנזכרים שהסרט הקלאסי ככל הנראה ממוקם בקאריביים, אם להסתמך על המבטא של סבסטיאן ועל הסגנון המוזיקלי. 

בכלל, הדרישה להיצמד למקור הופכת לחסרת בסיס כשנזכרים שגם הגרסאות ה"מקוריות" של דיסני בדרך כלל אינן מהוות מקור של שום דבר. העלילה של בת הים הקטנה המקורית, זו שכתב האנס כריסטיאן אנדרסן ופירסם במאה ה-19, היא דנית בכלל (ולא, גם זה לא מחייב את אריאל מהסרט להיות לבנת עור ואדומת שיער, בטח לא היום) והעלילה שלה, כמו של לא מעט מהיצירות, הרבה יותר אפלה וקודרת. יש בה הרבה יותר תיאורים של רגליים מדממות ותחושה של הליכה על סכינים, ויותר קונפליקטים פנימיים מאשר השלכת כל הבעיות על נבלית חיצונית. כמוה, חלק גדול מהקלאסיקות הן עיבודים לאגדות עם או אגדות עם שעובדו על ידי סופרים או סיפורים היסטוריים שהפכו למיתוסים. הריכוך בחלקן מוצדק מאוד כי גרסאות המקור, בחלקן משלי מוסר מבעיתים, הולכות רחוק מדי ביחס לנרטיבים שאנחנו רוצים להנחיל לילדים כיום. אפשר לראות בהם גלגול נוסף של סיפורים שמתגלגלים ומשתנים יחד עם התרבות האנושית, אבל אין שום סיבה להתעקש ולהיצמד אל גרסה ספציפית שלהם. 

ואם נחזור ל"מלך האריות" – זה מ-1994 התהדר בגאווה בעלילה מקורית. אלא, שעדיין יש ויכוח אם הדמיון של מרכיבים שונים בו לסדרת מנגה על גור אריות בשם קימבה הוא זניח או מהותי. וכדי לבחון האם הנוסטלגיה עובדת במקרה שלו שעות נוספות ומחפה על התיישנות, צפיתי שוב בסרט האנימציה הקלאסית ממש לאחרונה, אחרי למעלה מעשור (או שניים). ואפשר לקבוע שהסרט עדייין עובד. כן, קל יותר להזדהות עם סקאר בתור האח החכם והמנודה בגלל חוקי שלטון שמעדיפים את ההחזקים, היפים והנכונים – שלא לומר הפריבילגים הבריונים. ונכון שמי שבקיא קצת בהלכות אריות בטבע לא תוהה למה יש רק לביאות מסביב ואפס זכרים נוספים, ומצד שני המונרכיה הגברית קצת מעייפת כיום. ועדיין – רוב הסיפור עובד, מערכת היחסים בין אב לבן עדיין נוגעת וכמוה הדרמה, השירים והליך ההתבגרות שמצריך לקיחת אחריות. מדובר בחומר בסיס נהדר, שאפשר לעשות ממנו מטעמים עדכניים. 

אם משתחררים מהרצון להיצמד למקור, יש יותר סיכוי לקבל עיבוד חדש ומרענן. והרי בסך הכל בפעם האחרונה שפאברו ביים סרט דיסני קלאסי מחדש עם המון חיות הוא עשה עבודה טובה מאוד. השאלה היא האם דיסני באמת משחקים על בטוח מדי שוב עם "מלך האריות" ועם העיבודים שמצפים לנו, או שהם יעזו לקחת קצת יותר סיכונים, גם אם מחושבים למדיי.