• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

״הצלילה״, סקירה וניתוח

11 ביולי 2019 מאת עופר ליברגל

סרטו של יונה רוזנקיאר, "הצלילה", מכיל לא מעט רגעים של דיבור בקול רם, על גבול הצעקה או מעבר לכך. לכן, אין זו פלא כי אחת מן הסצנות שהכי מגדירות אותו, שהיא אולי גם הסצנה הכי טובה בסרט בעיניי, היא כזו אשר רובה מתנהלת בטונים שקטים יותר. זוהי סצנה אשר מתארת מעמד אשר שקט אמור לאפיין אותו – טקס הלוויה לאביהם של גיבורי הסרט, טקס שבגללו שניים משלושת האחים (המגולמים בידי הבמאי ואחיו) שבו לקיבוץ במיוחד. במקרה של האח האמצעי, יואב (יואל רוזנקיאר), מדובר בשיבה לקיבוץ אחרי נתק ארוך מן המשפחה ובעיקר מן הערכים עליהם גדל; עבור האח הצעיר, אבישי (מיכה רוזנקיאר), מדובר בביקור חטוף – הוא חייל אשר עומד להישלח לראשונה לחזית, במהלך מלחמת לבנון השנייה. מה שכולל גם מטחי טילים על הקיבוץ הצפוני בו מתרחשת העלילה.

הלוויה מגדירה היטב את המורשת של אבי הגיבורים ואת סולם הערכים של הקיבוץ כולו – האב ציווה לתרום את גופתו למדע ("כי אנחנו פולנים וחבל לבזבז"), מתוך תפיסה ערכית שיש לתרום לחברה בכל דרך אפשרית. בנוסף, האב מדגיש בדברים שביקש לקרוא לזכרו כי הוא אינו מאמין – לא באל, לא בחיים אחרי המוות ולא בתכלית שהיא מעבר לשימור הרוח הקיבוצית. הרוח שכוללת לא רק עזרה ושיתוף, אלא גם הפגנת חוזק, הצבת אתגרים קשים ועמידה בהם. לכן הוא מבקש כי חלק מגופתו לא ייקבר אלא יפוזר בידי בניו במערה בראש הנקרה.

המערה מצויה על הגבול עם לבנון וצלילה בה כוללת מספר רב של אתגרים פיזיים הדורשים אומץ והתעלות. הוא גם ביקש במפורש כי יואל ייקח חלק בצלילה, אולי משום שהבחין כי הבן האמצעי לא רק התרחק פיזית מן הקיבוץ, אלא גם התרחק מן הקשיחות ומן הערכים. יואל סובל הן ממשבר באמונה בצדקת הדרך והן מהלם קרב, אבל שני הדברים הללו לא ממש רלוונטיים בנוף של הקיבוץ כפי שהוא מתואר בסרט – הטראומה היא חוויה נשית והגברים הם אלו אשר יוצאים לצוד, לשחק בנשק, להילחם למען המדינה משום שזה הדבר הנכון והראוי לעשות.

על פניו, רוח האב מחרפת מעל כל הסרט אשר נסוב למעשה סביב שני אירועי קבורה אשר האב ארגן לעצמו מראש: קבורה כשנה אחרי מותו בבית הקברות, וקבורה נוספת שהיא גם סוג של טקס חניכה חוזר לבניו. אבל זהו לא רק סרט על בנים המתמודדים עם מורשת האב, אלא גם סרט על שני אחים אשר נאבקים על תפקיד האב החלופי לבן הזקונים. הסרט נעזר במספר תבניות עלילתיות, כאשר הבולטת בהם היא תבנית הבן השב הביתה, עליה אור כבר הצביע כאשר סקר את הסרט במהלך פסטיבל ירושלים אשתקד, שם זכה הסרט בארבעה פרסים. אפשר לקרוא את הדיווח הזה גם אם טרם צפיתם בסרט, בעוד המשך הטקסט שלי יכלול דיון בשלל פרטי עלילה ולכן מומלץ למי שכבר צפו בו, למרות שאין ממש ספוילרים.

הקונפליקט המרכזי בסרט הוא המאבק של שני האחים הבכורים על החינוך של האח הצעיר. האח הבכור, איתי (מגולם בידי במאי הסרט יונה רוזנקיאר), לוקח את תפקיד המחנך על פי המסורת הגברית – הוא מכין את אבישי לקרב כמאורע המבשר על ההתבגרות שלו, וכעל דבר חיובי הדורש ריכוז מריבי והבנה של גדול המעמד; לעומת זאת, יואב מאתר ספקות בקרב האח צעיר ושוקל האם לחנך אותו בדרכו – לקדש את ההישרדות האישית ולא את הקולקטיב, לחיות מחוץ לקהילה ובלי קידוש הכוח הגברי ובעיקר בלי התייצבות לקרב למרות שחייבים.

יש לציין כי אבישי הצעיר לא יצא לצלול באותה מערה עם אביו כשעוד היה בחיים, בגלל פער גדול בגיל. בכלל, הוא זכה לחינוך פחות צמוד מן האב שייתכן וכבר היה חולה כאשר אבישי גדל (הסרט בונה הרבה על הבנת דברים מן ההקשר ולא מסביר את הרקע במלואו). לכן הוא נוח יותר להשפעה ודומה כי גם יואב היה מעורב בחינוך שלו בלי דעת גם שלא היה נוכח. עצם הבריחה של יואב מן המסלול של הנאמנות לקיבוץ ולמדינה הציבה בפני אבישי תמונות עולם אלטרנטיבית. הגבריות הישראלית הכוחנית והמיליטנטית מפורקת בסרט זה כפי שפורקה בעבר בלא מעט סרטים בקולנוע הישראלי (לאחרונה בין היתר בסרט אחר שלגיבורו קוראים יואב, "מילים נרדפות" של נדב לפיד). אולם, ״הצלילה״ מנסה לראות גם מה בכל זאת מחזיק אותה וכיצד המשפחה מורכבת מחדש, גם כאשר גופו של האב הנעדר מפורק באופן הכי מילולי שיש.

בהיותו סרט הדן בגבריות, הנשים כמעט ולא משחקות בו תפקיד והוא למעשה נטול נשים צעירות. יש את הדודה של האחים (מיקי מרמור) אשר מתפקדת כסוג של ראש המשפחה (היא גם מכונה ״לסבית״ ספק ככינוי גנאי, לא בטוח אם קשר לנטייה מינית ממשית) והיא סוג של אישה גברית; אם המשפחה (קלאודיה דוליצ'י) היא זו הסובלת מהלם בעקבות הטראומות של חייה, כמו בנה יואב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר היכולת שלה להתנתק מן המוצא שלה ולזנוח את השפה האיטלקית דרכה היא מתקשרת עם ילדיה.

ועדיין, יש חניכה מינית בסרט. איתי מבצע אותה דרך צייד ומגע בבשר של החיה, על מנת להדגיש כי זה זהה לתחושה של מגע עם איבר מין. לדידו אין נשים עם אישיות, יש רק בשר – קל לכבוש אותו בדרך רומנטית אבל גברי יותר לעשות זאת בצייד ותוך הפגנת כוח ויכולת להסתכן, כולל להסתכן בקרב. יואב, במקום לספר על כיבושיו המיניים, משמיע לכל הקיבוץ שיר המזוהה עם הקהילה הגאה ברגע לא מתאים מבחינה רגשית, אבל זו הדרך שלו לבשר כי יש מקום לעדינות גם בקשיחות וזו גם הדרך שלו לזעוק למען הזעקה. הלם הקרב שלו מחמיר במלחמה לא רק בגלל שהוא חווה טילים ואזעקות, אלא גם בגלל שהוא חווה הליכה נוספת של אנשים הקרובים לו לעבר הקרבות והמוות. השיר הזה הוא גם תזכורת בצורך לחגוג אפילו ברגעים שכולם קרב, הלם קרב, או אבל. סצנות של התפרקות רגשית לאורך הסרט כוללות גם מגע גברי שאין בו הומוסקסואליות ישירה, אך יש בו הרבה הומו-ארוטיות, או מיניות אשר באה לידי ביטוי רק דרך אלימות או אימון לקראת אלימות.

הקיבוץ בסרט הוא יחידה סגורה. אומנם יש בה גישות שונות לדת ולדרכי התמודדות עם המצב, אבל הדמויות מאמצות את השפה שלו וחלקן ממש כלואות בו, כמו יש קיום רק בשלושה מקומות: השירות הצבאי, המערה בה צוללים, והקיבוץ עצמו, אשר מצוי בטווח טילים ובקרבת הגבול. אחת מן הדמויות המשניות בסרט אומרת כי ״יש כאן אנשים ששנה לא עברו את צומת כברי״. כלומר, תל אביב אינה רק אנטי-אלטרנטיבה לקולקטיב, היא עולם אחר, לא מושג. עולם בו יש נשיות של ממש ואולי גם מקום לגבריות פגומה יותר. אך זוהי לא רק תל אביב, אלא גם כל מקום אחר. גם השפה הקולנועית של הסרט תורמת לכך: הצילום בהיר מאוד בשעות היום ומזכיר קולנוע ישראלי מן העבר, תקופה בה הקיבוץ זכה ליותר ייצוג על המסך.

התסריט של "הצלילה" עמוס ברבדים סימבוליים המועברים לא פעם באמצעות דיאלוג או אירועים. למשל מוטיב של גידול אפרוחים, אשר מטופלים בצורה לא תקנית באופן אשר מתכתב הן עם הגורל האפשרי של הבנים כמי שחונכו כפי שחונכו, והן עם הטיפול שלהם בקרובים להם. יש בכך משהו שיכול להכביד על הצפייה, שכן מדובר בעומס של רבדים אשר במתכוון זועקים לפרשנות ובו בעת חומקים לעתים מפרשנות חד-משמעית. הדבר גם מעמיד את הסרט בסכנת של אובדן אותנטיות, אך הליהוק של הבמאי ואחיו לתפקידים הראשיים מקנה לסרט סוג של אמינות. זה קורה גם בזכות אופי ההופעה של האחים (ליונה וליואל יש ניסיון משחק), אשר משלב בחן וטבעיות בין הקשיחות הגברית המאיימת לבין הפגיעות אשר נוכחת בכל אחת מן הדמויות.

/// תודה ליח״צ על התמונות שצילם עודד אשכנזי

תגובות

  1. גד הגיב:

    סרט מעולה. אני דווקא מאוד אהבתי את העומס שבו ושהוא נתון לפרשוניות רבות ופותח את החשיבה ולא מגיש את הסיפור כמשהו אבסלוטי. דומה בצורה שלו קצת ל"מילים נרדפות". @עופר – תודה על הטקסט הנהדר

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.