״שהאזאם!״, סקירה

שני דברים שמעוררים בי שמחה ואופטימיות זהירה מתרחשים ביקום הקולנועי… אה, סליחה, בסרטי הקולנוע של DC. הראשון, הוא השחרור הקל מעניין היקום הקולנועי הזה שהרגע הזכרתי. זה נראה כאילו יש ניצנים קטנטנים של העברת הפוקוס מחיבורים בין סרט לסרט ובין גיבורי העל שבו, ותזוזה קלה אל עבר התמקדות בעלילה ובבניית דמות מרכזית לכל סרט, בנפרד. מן קונספט חדשני כזה שבו מוודאים קודם כל שהדמות החדשה עומדת בפני עצמה, ושנניח התסריט של הסרט שלה מעניין או לפחות סביר ומבדר, במקום תפירה גסה של אנסמבל יחד בתקווה להתחקות אחרי ההצלחה של מארוול.

זה נשמע קצת מריר, אז אעבור לעניין החביב השני: במאי אימה מוערכים שמקבלים לחיקם סרט של גיבורי על. ג'יימס וואן שעשה את הכאוס התת מימי המהנה שהוא "אקוומן" צבר קודם ניסיון בז'אנר אחר כבמאי מהיר ועצבני, זה נכון. הוא גם לא בדיוק במאי מתחיל או צעיר, וצבר די קילומטראז' מאז סרטי "המסור" עם מותגי אימה כמו "לזמן את הרוע" ושות'. ועכשיו הגיע תורו של דיויד אף. סנדברג ("כיבוי אורות", "אנאבל 2"). סנדברג השבדי הוא במאי הרבה יותר "טרי", ועל פניו אפשר להרים גבה ולתהות מה לו ולסרט כמו "שהאזאם!" (!Shazam), שאמור להיות אחד הקלילים, המצחיקים והמכוונים לקהל צעיר שבחבורה.

אני מוצאת את הקשר שלו לסרט בכך שבכורת הבימוי באורך מלא של סנדברג, "כיבוי אורות", עוסקת ביחסים בין הורים לילדים ובמשפחה לא מתפקדת. זה קורה בין הקפצה יעילה אחת לאחרת, אבל הנושא של הסרט ברור – הוא עוסק בישות מבעיתה שרודפת את אם המשפחה מאז שהייתה נערה מעורערת, צל שנמשל בקלות לדיכאון שמחשיך את חייה ומשפיע על כל מערכות יחסיה, ובפרט על אלו עם הילדים שלה. "שהאזאם!" הוא סרט הרבה הרבה פחות קודר, אבל גם בו יש עיסוק מרכזי ביחסים חסרים בין הורים לילדים. הם מהווים את המנוע לצמיחתו של הגיבור שלנו, בילי בטסון (אשר אנג'ל, שדומה עד בלבול למייסי וויליאמס, או אריה סטארק בשבילכם) וגם לצמיחתו המקבילה של הנבל של הסרט, ד"ר תדאוס סיוואנה (מארק סטרונג).

התסריטאים הנרי היידן ("להציל את אקו") ודארן למקה ("צמרמורת") הופקדו על המלאכה עם ניסיונם בסרטי ילדים כדי שכל הבסיס העצוב הזה יתקדם לכדי קומדיה לכל המשפחה. ואכן, רוב הזמן, זה בדיוק מה שהסרט עושה: בונה סיפור פשוט וברור על בילי, הנער שברח מכל בית אומנה אפשרי בתקווה להתחקות אחר אמו הביולוגית ולחזור אליה. בדרך בילי מזומן על ידי קוסם מיסתורי ורב עוצמה (דג'ימון הונסו) ומקבל כוחות קסומים. מה זה קסומים – אלו הכוחות המשולבים של שלמה המלך, הרקולס, אטלס, זאוס, אכילס ומרקורי. כשהוא צועק את מילת הקסם, הוא לא רק הופך לחזק ובעל שלל כוחות על, הוא גם הופך לגבר בוגר (זאכרי לוי, "צאק", "גברת מייזל המופלאה" ושלל הופעות דיבוב) שנראה כאילו הוא לובש חליפת שרירים.

בשיחות לאחר ההקרנה שמעתי שיש מי שההבדל בגישה של בילי הנער, שמתנהל כמו גוש תסכול מריר שלא סומך על אף אחד, לעומת חדוות כוחות העל שלו כשהוא מגולם על ידי לוי, לא מתיישבת אתו. יש בזה משהו. כשבילי מסתובב עם כוחות העל הוא הופך במהירות לשטותניק שעושה מחוות מבדרות לסרטי "רוקי" (הסרט מתרחש בפילדפיה) בזמן שהוא יורה ברקים מהידיים, רוקד ועושה עוד כל מיני הבלחות ילדותיות. מצד שני, איך כוחות על פתאומיים לא יקלילו את האווירה ויזרזו שינוי? יש משהו מלא חן בכך שדווקא כבן אדם בוגר עם המון כוח בילי מרשה לעצמו להיות ילד סוף סוף. והוא לא נמצא שם לבד.

בילי מקבל את הכוחות בדיוק כשהוא מגיע למשפחת אומנה חדשה, בראשה זוג (מרת'ה מילנס וקופר אנדרוז) שהיו ילדי אומנה בעצמם. הם מנהלים משק בית הומה ושמח עם ילדים בגילים שונים וממוצאים שונים, כולל מרי הגדולה שבחבורה (גרייס פולטון, אותה כבר ביים סנדברג ב"אנאבל 2") ופרדי (ג'ק דילן גרייזר, ששיחק את אדי ב"זה") – נער נכה שנעזר במקל הליכה, מעריץ גיבורי על (בפרט את סופרמן ובטמן שקיימים בעולם הזה, מסיבות מובנות) ונחוש להפוך את בילי לחבר טוב, למרות שזה עוד לא מבין שהוא צריך אחד. הסרט עוסק במקביל בגילוי הכוחות של בילי ולצידם בגילוי שיש נבל בסיפור ושהוא יצטרך לנסות ולעמוד מולו, ובניסיון ההתאקלמות שלו במה שאמורה להיות המשפחה החדשה שלו.

בילי ודוקטור סיוואנה שניהם לא יודעים לשחרר כשזה נוגע למשקעים שהוריהם הותירו בהם מילדות. אבל מה שאצל בילי נראה כמו התנהלות מובנת, קצת קפריזית אך טיפוסית ונוגעת ללב לגילו, הפכה למסע פנימי ואובססיבי לגילוי עצמי הרסני אצל הדוקטור. הוא מתחיל כפוטנציאל להיות נבל מרתק ומסעיר, בפרט כאשר הסרט כולו מתחיל עם סיפור המקור שלו. אנחנו מבלים בחברתו ובחברת משפחתו הקלוקלת דקות ארוכות לפני שאנחנו מכירים את בילי בכלל. זו בחירה מעניינת לפתיחה של סרט, והיא גם קודרת ואפלה ואפילו עשויה להבהיל כהוגן את קהל היעד הצעיר יותר. סיוואנה מתחיל בתור מי שהיה אמור להיות הגיבור של הסיפור, אבל בגלל שכילד הוא לא עומד במבחן (שמעמידים לו שבעת החטאים בכבודם ובעצמם, לא איזה אויב זניח), הוא לא נבחר להיות בעל הכוחות, ונזנח לחיים שלמים בהם הוא אמור להרגיש ככישלון. בדיוק כמו שמשפחתו שידרה לו.

במקביל אליו, בילי מקבל את הכוחות כסוג של ברירת מחדל מצד הקוסם הגדול. הוא לא רוצה בהם, הוא לא חושב שהוא ראוי אפילו, אבל הוא האופציה האחרונה והכי קרובה לסבירה שנותרה כדי לזכות בהם, מתברר. זה לבדו מספיק כדי לעורר כעס אצל מי שעבד כל חייו כדי לנסות ולהוכיח שהוא כן ראוי לכוח ועוצמה. אבל לצערי, הנבל שלנו נשאר די שטחי בסופו של דבר, כשמהר מאוד הוא עובר למלאכת כפיים אלימה (בכל זאת, מדובר במארק סטרונג) בעזרת אותם חטאים שבגרסת הסרט נראים כמו מפלצות. אנחנו לא זוכים להצצות רבות אל נבכי נפשו המסוכסכת, וחבל.

יש יותר עיסוק בהתפתחות של בילי כגיבור, כצפוי, בעיקר דרך מערכת היחסים הנרקמת בינו ובין פרדי. הנער החלש פיזית שמבין בגיבורי על הרבה יותר מבילי (ומספק כר פורה לבדיחות על בטמן וסופרמן), מפרגן לו ומקנא בזכות האדירה שנפלה בחלקו בו זמנית. דרכו אנחנו נחשפים להתעמרות בחלשים יותר בבית הספר אליו הולכות הדמויות, וגם בקשר חברי רחוק ממושלם, אך מלא בנקודות אמינות, כשלא פעם פרדי מעורר יותר אמפתיה מבילי וקצת גונב את ההצגה.

יש בסרט אי אלו קטעים מצחיקים מאוד, בעיקר כשהוא משחק בצורה קצת מטא עם חוקים של נבלים וגיבורים ואיך בודקים את הכוחות שלהם ואף קורץ לסרטים אחרים. הוא גם רוקד יפה מסביב לכך שלעולם לא יגידו את שמו של גיבור העל, כי במקור הקומיקסי השם שלו הוא "קפטן מארוול" הרי, ובדיוק ראינו סרט של הענקית המתחרה עם אותו השם. רוב הזמן, "שהאזאם!" מספק בידור לא מזיק, שכתוב באופן סביר בהחלט ומכיל אקשן לא מסעיר, פונה בעיקר לקהל צעיר. זה בסדר גמור כמובן, אבל אני ממליצה להנמיך קצת ציפיות לפני שהולכים לראות אותו ולא לצפות להברקה מרהיבה במיוחד, כך הסיכוי ליהנות יגדל.

הדבר היחיד שבאמת הפריע לי בו היה אותו טיפול ב"הורים חסרים". אף משפחה בסרט היא לא "שגרתית", והתפיסה שלו למשפחתיות לא מחייבת קשרי דם, למשל, אלא מושתתת על כבוד הדדי וחברות, וזה נפלא. אבל, גם אצל הגיבור וגם אצל הנבל ההורים שכשלו הם הורים שמגדלים את ילדיהם לבד – אם צעירה כשהאב לא בתמונה במקרה של בילי, ואב לבדו במקרה של סיוואנה. אני בטוחה שאין כאן כוונות זדון מודעות, אבל אנחנו חיים בעולם בו יש הרבה יותר ממודל אחד להורות, וחבל שהסרט יוצר תמונה כפולה ולא נעימה של אחד המודלים, רק לטובת ייצור הקבלה בין הגיבור לנבל.