אימת החודש – אוגוסט 2018: "במעמקי המסדרון האפל", "קליבר", "פייוואקט"

האם אתם שומעים את זה? כן, בהחלט, זה הקיץ שעוד שנייה נגמר. נכון שמדובר רק בקיץ הקלנדרי, ונכונים לנו עוד ימים ארוכים של חום בלתי נסבל, אבל עוד מעט יגיע הסתיו, פסטיבל חיפה, אוקטובר עם סרטי האלווין ועם הרימייק ל"האלווין" (צפו לספיישל מיוחד בסריטה לקראת הסרט בהמשך), ואז, עם המעבר ל-2019 שאני מאוד מקווה שתהיה טובה יותר מהנוכחית אחרת מה הטעם לחיות, נראה האם גם השנה האוסקר יאמץ לחיקו איזה סרט ז'אנר שייכנס עמוק אל תוך המיינסטרים ממש כמו שקרה בשנה שעברה עם "תברח".

כאוסקרפיל מושבע אני יודע שאין שום טעם להתחיל לדבר על העניין כבר עכשיו, אבל אם יש סרט אימה שבשלב זה מעורר שאלות לגיטימות לגבי עתידו בעונת הפרסים, זהו "תורשתי" (Hereditary), בעיקר בתחום השחקנית הראשית לטוני קולט (אם יש צדק בעולם הוא יחשב גם מתמודד מרכזי בקטגוריות העיצוב האומנותי והסאונד). הסרט הכה ברשת לאחרונה, ולמרבה הצער העמוק והמדכדך זוהי הפלטפורמה היחידה לצפות בו בזמן הקרוב בממלכה שבין הירדן לים, והביא קוראים רבים לסקירה הנלהבת שכתב אורון בו צפה בבית קולנוע ניו יורקי, כפי שהתכוונו אלוהים והבמאי ארי אסטר. מכיוון שהסרט זכה להתייחסות הראויה לו בסריטה, ומכיוון שבי נשבעתי לצפות בו שוב, הרשו לי להתייחס אליו רק בכמה מילים בפתיחה לאימת החודש האחרונה של הקיץ.
אז כאמור אני מונע מעצמי לחרוץ את דינו אחרי צפייה אחת, אבל על דבר אחד אני יכול להכריז בפה מלא – במאי חדש נולד. ובמאי שאנחנו עוד נשמע ונעקוב ונעריץ אותו בעתיד. אפשר לא לאהוב את הסרט, או לא להסכים עם ה"בימוי יתר" שלו, אבל היכולות שמציג אסטר בסרט הארוך הראשון שלו נעות בין מעורר קנאה למזרז התעלפות. הסתייגויות יש לי מ"תורשתי" ברוך השם, אבל אני לא זוכר כזה סרט מיינד-פאק מהזמן האחרון, שתפס אותי ואיגף אותי, מזחל את דרכו לסיוטים שלי. אני כן נרתעתי קצת מההיסטריה הקיצונית שלו, ואני חושב שהבחירה ליצר עולם מערער כבר מהפריים הראשון פגמה בסרט (משהו שאמנים גדולים כמו לינץ' וקובריק ידעו איך לעקוף) וביכולת שלי לטבוע בו לחלוטין, אבל חי חדקי איזו חוויה זאת הייתה.

אז זה לגבי סרט האימה המדובר ביותר של 2018, ועכשיו לסרטים קטנים יותר, אך מעניינים לא פחות. אחד מהם מוקרן בימים אלו בבתי הקולנוע, את השני תוכלו למצוא בנטפליקס, והשלישי קצת יותר קשה לאיתור, והאמת היא שלא בטוח שזה מצדיק את המאמץ.

"במעמקי המסדרון האפל" – Down a Dark Hall

דבר שצריך לומר מראש על הסרט שיצא להקרנות מסחריות בישראל לפני כשבועיים, הוא שלא מדובר בסרט שאני ודומי הם קהל היעד שלו. בהחלט מדובר בסרט אימה, אבל כזה ששם לעצמו כמטרה לקסום לקהל נשי בגילאי 11-17 פחות או יותר. אני מעולם לא הייתי נערה מתבגרת, לפחות לא באופן טכני, ולכן מראש אודה שהסרט הזה לא בשבילי, ואתייחס אליו בהתאם.
עם זאת, הופתעתי לגלות שבגבולות הגזרה שלו, מדובר בסרט מפתיע לטובה. שום דבר שמצדיק צפייה אם אינכם נמנים על פלח האוכלוסייה המוזכר מעלה, או סרט שייזכר בעוד יום, אבל העשייה שלו רחוקה מלהיות כלאחר יד ויש בו כמה רגעים טובים בהחלט כמו גם הקפצות אפקטיביות.

על פי ספרה של לואיס דאנקן (שכתבה את הספר עליו התבסס "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", שדי נדהמתי שהיה לו מקור ספרותי), "במעמקי המסדרון האפל" בוים על ידי רודריגו קורטז הספרדי שמוכר בעיקר בזכות "קבור", המותחן הקלסטרופובי עם ריאן ריינולדס לפני שמישהו חשב שהוא יודע לשחק. אבל קשה לתאר כמה שונים שני הסרטים זה מזה.
"במעמקי המסדרון האפל" לא מסתיר את היותו תוצר של ספר מתחום ה-young adult, כזה המיועד לקוראים (קוראות, בעצם) שנמצאים על התפר שבין ילדות לבגרות. מין שלב מעבר כזה.
במרכז העלילה נמצאת נערה מתבגרת עם לא מעט אישיוז בשם קיט (אנה-סופיה רוב, בעברה הייתה ויולט מ"צ'ארלי בממלכת השוקולד"), שאמה ואביה החורג הדואגים לשלומה מחליטים לשלוח אותה לפנימייה יוקרתית לבנות בעייתיות. אותה פנימייה, מסתבר, היא בעצם אחוזה גותית מרשימה ומבודדת, המנוהלת על ידי מאדאם דורה (אומה תורמן בליהוק מצוין), וכוללת רק ארבע נערות אחרות.
ההתחלה נראית די מניחה את הדעת, כאשר מאדאם דורה המרשימה טוענת בפני התלמידות שהן פה כי יש להן פוטנציאל גדול ושהיא שמה לעצמה כמטרה לגרום להן להבין כמה הן חשובות. שזה משהו מאוד נדיר במערכת החינוך כיום, אם הבנתי נכון מאייטמים חדשותיים לאחרונה.
עם זאת, יש כמה דברים מוזרים במקום הזה. כמו נגיד איזור אפל שאליו לתלמידות אסור להיכנס, חמש הנערות לומדות רק חמישה מקצועות מה שלא נראה שיעבור סבבה אצל פקחי משרד החינוך, סוכנת הבית המבוגרת היא שילוב מוזר של איגור מ"פרנקנשטיין" והטרמינייטור מ"שליחות קטלנית", יכול להיות שמישהו אורב בצללי החדרים, אה, והאם הזכרתי שהבית ספר הזה הוא פאקינג אחוזה גותית?

מכיוון שהוא מיועד לקהל יחסית צעיר, הוא באופן טבעי נטול קיצוניות כלשהי, קללות או רגעים מטרידים באמת, ובנוסף גם מרגיש מעט פלסטיקי ומצועצע מדי. לא בדיוק הדברים שמייצרים חווית מלאת אדרנלין במיוחד. עם זאת, המשחק ממש בסדר גמור (בין הבנות אפשר למצוא את בוגרת "יתומה" איזבל פורמן בהופעה שלא מנצלת את יכולותיה כמו שצריך, ואת ויקטוריה מורלס שגונבת את ההצגה כילדה הבעייתית ביותר ומנחיתה פאנצ'ים כאילו היא עושה את זה עשורים שלמים), והסרט, כאמור, נראה אחלה מהבחינה הוויזואלית. בסוף הוא אמנם כבר קשקוש מקושקש, אבל היי, זה גם היה המצב ב"סספיריה" של ארג'נטו, שעוסק גם הוא בבית ספר פרטי ורוחש רעות לבנות, ואף אחד לא נראה שמתלונן על זה. אז הנה לכם.

(אין בנאמר כל השוואה באיכות בין "במעמקי המסדרון האפל" ו"סספיריה", כך התבקשתי לכתוב על ידי עורכי הדין ושומרי הראש של סריטה)

"קליבר" – Clalibre

ממעמקי ספריית נטפליקס מגיע הסרט הבריטי הזה, יצירת הביכורים של מאט פאלמר, שגם ממנו אשמח לשמוע בקרוב אם לשפוט על פי הסרט הזה. אמנם יהיה מאוד קשה לקטלג את הסרט הזה כשייך לז'אנר האימה, אבל רמת המתח בו מספיק גבוהה ואפקטיבית כדי שארגיש בנוח לתת לו מקום באימת החודש.

בסרט, שמתחיל כמו "זאב אמריקאי בלונדון" וממשיך כמו "הפולחן" ו"גברים במלכודת", מגיעים זוג חברים, ווהן ומרוקס (ג'ק לוודן ומרטין מקאן, שניהם מעולים) לכפר סקוטי מאוד מרוחק, שם יוציאו לפועל מסע גיבוש וציד. הם חונים במלון בעל האיכויות הנושנות ושורץ המקומיים שאף פעם אינם מסבירי פנים, ובבוקר שלאחרי כבר טוענים את רוביהם ויוצאים בכיף שלהם להרוג חיות תמימות.
רגע לפני שממשיכים, אני חייב לחזור למשהו שכתבתי בפרק המוקדש ל"צייד הצבאים" שכאמור נמצא בראש זוכי האוסקר של כל הזמנים – בעיני ציד לשם הנאה הוא כנראה הפעולה האנושית הבזויה ביותר שקיימת. מבחינת עולם הערכים שלי, אין שום כפרה לאנשים שעוסקים בחרא הזה, ולכן אני חייב להודות שקצת שמחתי כאשר מסע הציד של שני גיבורי "קליבר" משתבש בצורה הכי איומה ונוראה שאפשר להעלות על הדעת.
כמובן שלא אסגיר מה קורה, אבל באמת שמדובר בסנאריו הגרוע ביותר, ומאותו הרגע הסרט הופך להיות טבעת חנק שרק הולכת ומתהדקת סביב הגיבורים, והצופים, עד שזה מגיע לקליימקס מייאש במיוחד, שיהיה מעניין לדעת איך כל צופה יגיב אליו. זה מסוג הסרטים שבהם הדמויות ניצבות בפני דילמות שכל אחד יגיב אליהן אחרת, בידיעה שכל אופציה תגבה מחיר כבד מסוג אחר.

הליהוק והמשחק של כל הנוכחים באמת יוצא מן הכלל, הצילום מעולה ורב אווירה, העריכה מוציאה את המיטב מהסיטואציות המותחות ומהשאלות הרות הגורל, והיד של פאלמר כבמאי בטוחה ומרשימה במיוחד. אז כן, אני ממליץ. עם זאת, אזהיר שזה סרט שעושה המון רע על הנשמה, אבל באיזשהו מקום זה מעיד על דברים טובים, לפחות מבחינה קולנועית. אם אתם רוצים לעבור חוויה לא פשוטה שיכול להיות שתשכיח מכם את הצרות שלכם לטובת הזדהות מוחלטת עם צרות של אחרים, תנו לסרט הזה הזדמנות. כך או כך, אני בעדו.

"פייוואקט" – Pyewacket

הסרט האמריקאי דל התקציב הזה קרוי על שם שד מרושע במיוחד, המזומן על ידי נערה מתבגרת כדי שיבוא וייקח את חיי אמא האלמנה.
טוב, זה נשמע יותר אכזרי ממה שזה. בואו נתחיל מההתחלה.

ליאה (ניקול מוניוז) היא תלמידת תיכון עם חיבה לגותיקה וענייני העולם שמעבר, שחיה עם אמה (לורי הולדן, המוכרת מ"תיקים באפילה", "האמריקאים" ו"המתים המהלכים", בהופעה מעולה) שטרם התאוששה ממותו של בעלה, אביה של ניקול. כדי לנסות ולהמשיך הלאה בחייה, אמא של לורי מחליטה לעבור לבית חדש ולעקור את ליאה מבית ספרה ומהחברים שלה, במיוחד מהבחור עליו ליאה דלוקה. כמו שאפשר לצפות מכל נערה, ליאה ממש לא מרוצה מהסידור הזה, ואם להודות על האמת גם האמא האחראית עליה מצליחה איכשהו לעשות כל טעות אפשרית ביחס אל הבת שלה. ליאה לוקחת את זה לאקסטרים, וברגע של חולשה מזמנת את פייוואקט ממעמקי הגיהנום כדי שיבוא וייקח את האישה שנתנה לה חיים למקום שכולו רע. כמובן שיום לאחר מכן זה עובר לה, אבל יכול להיות שכבר מאוחר מדי, והעסקה כבר בדרך להתבצע.

מה שסקרן אותי בסרט הזה, מעבר לעובדה שהוא ניצב במקום ה-8 ברשימת סרטי האימה עם הביקורות הטובות ביותר של השנה באתר רוטן טומייטוס, הוא זהות הבמאי – אדם מקדונלד. זהו סרטו השני של החבוב הקנדי הזה אחרי "ארץ פראית", סרט שכיכב באימת החודש של יוני 2015 ואליו התייחסתי לא מעט מאז, בעיקר בזכות סצנה אחת ספציפית שהדהימה אותי. זהו סרטו הראשון של מקדונלד מאז מותחן ההישרדות ההוא, ומאוד עניין אותי לדעת מה הוא מכין לי הפעם.

כמו "ארץ פראית", גם הפעם מקדונלד, שמשמש גם כתסריטאי, ממש לוקח את הזמן עד שהוא מתחיל להתניע את העניינים, בונה באופן מדוד וסבלני את הדינמיקה בין הדמויות ומנסה לקרב אותנו אליהן כמה שניתן. אם אתם שואלים אותי, הפעם זה עובד פחות טוב, וסרטו השני הרגיש לי בעיקר כמו טיזינג שלא נגמר. והאמת היא שגם כשמשהו סוף סוף קורה, אי אפשר להתחמק מהתחושה שמדובר באנטיקליימקס.
זה סרט סופר קטן, עם תקציב לטרופית ומנה חמה פחות או יותר, וככזה כן אפשר להעריך בו הרבה דברים, אבל זה נראה כאילו הסרט מבזבז יותר מדי זמן על מערכת יחסים שכבר קלטנו את פשרה, לא באמת מוסיף רבדים חדשים, וכשכבר עברנו להילוך שני איבדתי עניין. אני באמת לא יכול להיזכר באף רגע שתפס אותי במיוחד, ובכל פעם שחשבתי שהנה הדברים מתחילים להתקדם הם נבלמו.
ועדיין, אני האחרון שאגיד שמדובר בסרט רע. למעשה, אני מלא הערכה למקדונלד ולצוות שלו, אבל מעבר לגברת הולדן שבאמת עושה פה מעל ומעבר, אני לא בטוח אם הסרט מצדיק את השעה וחצי שלו.

סיימנו להפעם. לכל פרקי אימת החודש, אנא הקליקו על התגית למטה.