פסטיבל ירושלים 2018: ״עץ האגס הפראי״, ״דוג-מן״, ״כאן ועכשיו״, ״סקייט קיטצ'ן״, ״לימונדה״, ״כדורגל אינסופי״, ״דיאן״ וסיכום

פסטיבל ירושלים עמוס במיוחד עבורי מגיע היום לסיום ואני לא יודע כיצד בדיוק לסכם אותו. עבורי הוא כלל גם חווית שיפוט בתחרות הביכורים, שעל חלקים אחרונים ממנה אדווח בפוסט זה, וגם אירועים חוץ קולנועיים שחדרו מעט לתוך מעטה האושר שסינמטק ירושלים מספק, כולל הידיעה הקשה על מותו של הבמאי האהוב וההומני משה מזרחי, ידיעה שהלמה מהודעות שונות על מסך הטלפון שלי בעודי מדליק אותו בתום צפייה באחד מן הבולטים בסרטי הפסטיבל, סרט בו אגע באריכות בהמשך פוסט זה.

אירוע חוץ-פסטיבלי נוסף שבהחלט הורגש הוא קיום מצעד הגאווה הירושלמי שיצא ממש בסמוך בסינמטק ביום חלוקת הפרסים. כפי שגם אור ציין בסיכום שלו, הקולנוע הלהט"בי הראה נוכחות בולטת השנה בפסטיבל והייתי יכול לציין זאת כמגמה הבולטת, אם כי אולי מוטב שלא להגדיר זאת כמגמה ויותר כמבט נוקב ומגוון של הקולנוע על נושא טבעי שעבר פחות דנו בו בצורה טבעית. במידה אחרת אפשר אולי לומר שהיחס למיניות, סטרייטית או להט"בית, היה מורכב, חכם ומאוד לא אירוטי במספר רב של סרטים שהוצגו בפסטיבל השנה. עם או בלי קשר, ואולי בגלל שיצא לי לשפוט בתחרות סרטי הביכורים, הייתה לי תחושה כי הרבה סרטים עוסקים בכאבי גיל ההתבגרות.

לגבי תחרות הביכורים, כפי שציינתי גם בטקס הסיום, היא הייתה ברמה גבוהה ממה שציפיתי, גם אם רק בפוסט זה הבלוג יסיים לסקור את כל הסרטים שהוצגו בה, כולל ״סקייט קיצ'ן״ שהוא החביבים עליי, אם כי לא ברמה של סרטי הפסטיבל בהם אגע בקצרה בהמשך. חלק מן הטקסטים על הסרטים נכתבו בידי הכותבים האחרים בבלוג ולא ואוסיף עליהם מילים משלי, שכן הדעה שלי על ״וירוס טרופי״, ״אפשר לנשום בשקט״ ו״פסוקי השכחה״ אינה שונה בהרבה ממה שפורסם. גם התחרות הבינלאומית סוקרה כאן כמעט במלואה, ואחרי פוסט זה הסרט היחיד שייוותר בלי ייצוג הוא סרטו של לב דיאז ״עונת השטן״. זאת משום שאל הלצפייה ב-4 השעות של הסרט הגעתי עייף ורעב מדי על מנת שאוכל לספוג ולהבין אותו מעבר להתלהבות מן היופי של עיצוב הפריים. לראשונה מזה שנים נאלצתי לצאת מסרט באמצע בעקבות תחושה פיזית לא טובה ואני מקווה כי בדרך כלשהי יזדמן לי לצפות בסרט במלואו בכל זאת.

לסיכום, אציין את הסרטים שהכי אהבתי בפסטיבל, בהם ניתן לציין את ״פרא״ ו״חינוך פריזאי״ עליהם כבר כתבתי, את ״נערה״ ו״לזרו שמח״ עליהם כתב אורון, שני סרטים שאולי ישובו להופיע בסרטי השנה שלי. בנוגע לסרט המפצל ביותר של הפסטיבל, ״אל תיגע בי״ – אני לא יודע מה זה בדיוק היה, לא יודע אם אני יכול להמליץ על זה, אבל עבורי הוא היה חוויה חיובית ומעוררת מחשבות, סוג של סרט ניסיוני שיהיה עוד מקום לשוב ולדון בו. ניתן לציין גם את סרטיו של סרגי לוזניצה שהתארח בפסטיבל כאירוע בולט ומסעיר, גם אם לדעתי בעבר היו לו הישגים גדולים אף יותר. לצד סרטים אלו, סרט נוסף שעוד טרם הפסטיבל סימנתי כרגע השיא שלו טרם נידון בבלוג וכעת הגיע הזמן לעסוק בו, בטרם אפנה להשלמת פערים נוספים.

עץ האגס הפראי
The Wild Pear Tree

אני זקוק לשתי ציפיות בסרטים חדשים של נורי בילגה ג'יילן מכיוון שבדקות הראשונות של סרט חדש שלו איני יכול להתרכז שכן אני מוצף בהתרגשות מכך שאני זוכה לצפות בסרט חדש שלו. אז לאחר שתי צפיות, אני יכול לקבוע שהאמן הטורקי ממשיך לשמר את הרוח של הקולנוע הפיוטי והמודרניסטי שיש הטוענים שחלף מן העולם. קחו בחשבון שאלו דברים של מעריץ נלהב, אבל לדעתי כל אחד מ-8 הסרטים הארוכים של הבמאי יכול להיחשב יצירת מופת באופן שבו הוא משלב מבט על החיים בטורקיה הנעים בין הקדמה למסורת, ובין רעיונות פילוסופיים גלובליים הבוחנים את היחסים בין אדם לחברו ובין אדם לאמנותו באידיאלים שונים, במוסר או באל במספר רב של דרכים. בכל סרט הדגש הוא שונה ועם ההצלחה לה זכה דומה כי בסרטיו האחרונים עומדים בפניו פחות גבולות – הסרטים לא רק ארוכים יותר, אלא גם כוללים יותר רגעים בהם הוא מייצר דימויים מופשטים ופיוטיים, או להבדיל דיאלוגים ארוכים ומורכבים אשר לא ניתן לתמצת את הנושאים בהם הם נוגעים במשפט בודד, כפי שהגיבור בסרט מסרב לתמצת את הספר אותו הוא רוצה לפרסם למשפט בודד. אבל ג'יילן תמיד לוקח גם את הגיבורים הראשיים בסרטיו בערבון מוגבל ותוקף גם את ההתנהגות והאידאולוגיה של דמויות שיכולות אולי להיקרא כמייצגות את הבמאי ביצירה.

אם בכל זאת לנסות לתאר נושא אחד הבולט בסרט החדש לעומת סרטים קודמים, מדובר במערכת יחסים טעונה בין אב לבן. שניהם מראים בשלבים שונים בוז לשני בדרכים שונות, אולם חלק ניכר במתיחות במערכת היחסים נובעת מן הדמיון בהתנהגות בין השניים. כל אחד משניהם יכול לזהות בשני סוג של תמונת מראה לגבי הכישלונות שלו, ביותר מדרך אחת. גם הצלחה של האחד וגם הכישלון של האחר יוצרת לחץ כבד הן אצל האב ובעיקר אצל הבן, שהוא זה המוביל את העלילה בסרט ונוכח בכל סצנה.

שם הבן הוא סינאן, והוא מתחיל את הסרט לכאורה ברגע של הישג: סיום לימודיו באוניברסיטה. למעשה, זהו רגע של משבר, שכן אין לבחור צעיר כיוון לגבי מה הוא יעשה בהמשך חייו. הוא למד הוראה, אבל על מנת להשיג עבודה בתחום עליו להצליח במבחן מיון ובכל מקרה רוב עבודות ההוראה הן בכפרים נידחים במזרח טורקיה ולא במחוז צ'נקלה במערב, החלק האסייתי של טורקיה, בו חיה המשפחה. מדובר כמובן בדרגות שונות של חיים מחוץ למרחב: העיר צ'נקלה בה למד סינאן היא עיר תיירותית ומודרנית והוא שב אליה ואל האתרים המפורסמים בה מספר פעמים במהלך הסרט; הוריו גרים בעיר צ'אן, מקום די גדול אבל דומה שאין בו יותר מדי בידור פרט לבתי תה ומועדוני הימורים (או שילוב של השניים); במקור הוריו באים מכפר קטן יותר ואביו מנסה להחיות את הפעילות החקלאית בבית אביו על ידי חפירת באר. הוריה של אם הגיבור גם גרים במקום וסבו מצד האם אף שימש בעבר כאימאם וכיום נקרא מדי פעם לשמש כמואזין למרות שהדבר בעייתי בגילו המתקדם. הכפר בו גרים הסבים הוא מסורתי ונידח יותר, אך הוא נתפס כמתקדם בהרבה ממה שצפוי במזרח המדינה. הגיבור כמהה לחיים אינטלקטואליים, אבל רוצה להיות מוקסם מן האנשים הפשוטים והקיום הפראי במחוז ילדותו, וייתכן וחוסר היכולת להכריע בין הפערים הללו הוא זה המכשיל אותו ממציאת כיוון להמשך חייו.

סינאן עדיין לא יודע האם יוכל להשיג עבודה כמורה או שיאלץ לעבוד במשרות שיהיוו בגידה באופיו האינטלקטואלי: הוא יידרש לעשות שירות צבאי, אבל יכול גם להשיג עבודה קבועה בתור שוטר, כמו חבר עמו הוא משוחח בטלפון, אשר עובד כשוטר המפזר הפגנות ונהנה להוציא את זעמו על סטודנטים, שייתכן והיה יוצא להפגין עמם בעבר הלא רחוק. דרך מספר שיחות, אנו מבינים כי בעברו סינאן הרבה לא רק לקרוא ספרים, אלא גם לתת ספרים לאחרים ולשכנע אותם לחשוב על מורכבות הדברים. את כל השקפת העולם שלו הוא מהל לתוך מה שהוא רואה כפרויקט חייו: ספר אותו כתב ואותו הוא לא ממש מסוגל להגדיר – שילוב של סיפורים קצרים, זיכרונות אישיים והגדרה של אופי חיים במקום באופן המבקר את מה שאנשי המחוז שמים במרכז. בין היתר, צ'נקלה הוא מחוז שמביא תיירים בזכות ההיסטוריה שלו: זה האזור בו התרחשה, לפי המיתוס או המציאות, מלחמת טרויה. וגם האזור בו נערך קרב גליפולי (קרב צ'נקלה עבור הטורקיים) במלחמת העולם הראשונה. אתר הקרבות "השתמר יותר טוב מכל מקום אחר בעולם" כנאמר בסרט. סינאן מטיל ספק בחשיבות זו, אולם כאשר הוא מנסה לשכנע אנשים שונים לתמוך בספרו, דומה כי הוא לא ממש יודע להסביר מה האלטרנטיבה לשיווק ההיסטוריה שהוא מציע. למשל, הוא טוען שהספר צריך לשקף אדם מסכן בן 80 שעדיין מוכר סחורה לתיירים, אבל גם מסביר כי החליט להוציא את עצמו מן הספר. הוא גם סבור שהספר יערור מחלקות וביקורת, אבל האמת היא שאף אחד לא ממתין לספר, או כמעט אף אחד.

לכאורה, סינאן רואה את אביו, אידריס, כמי שפספס את חייו וכעת מדרדר את המשפחה. האב כן עבד כמורה במזרח בתור אדם צעיר, בטרם ביסס את עצמו כמורה בצ'אן וחינך דורות רבים, כולל סינאן ובני כיתתו. אולם, אף כי האב תרם יצא לפנסיה, הוא כעת צל חיוור של עברו ומכור להימורים, מה שמוביל לכך כי בעלי חוב שונים או מכרים מודאגים אחרים מטרידים את סינאן על מנת שיגרום לאב לשלם את חובותיו, או לפחות לא יעמיק את הבור. אידריס פוגע בכל בני המשפחה, אך דומה כי סינאן נאבק ומבקר אותו יותר מאמו ואחותו, למרות שהן סובלות יותר מן הירידה ביכולת הכלכלית של המשפחה אך מגינות על האב, לפחות בשיחות עם סינאן. גם כאשר האב והבן עובדים יחד, דומה כי הם תמיד במאבק והאב אף מעכב את הבן בדרך למבחן, שואל ממנו כסף חיוני עבור ספרים ואולי אף גונב ממנו ישירות. יחד עם זאת, האב גם מעריץ את הבן ולא ממש יודע מה לעשות עם זה. לא ברור האם הוא בולם את בנו על מנת שלא יצליח יותר ממנו או מקשה עליו על מנת שיגבש אישיות ויזכה להצלחה בזכות עצמו. מול העובדה האפשרית כמורה או כשוטר, אידריס מציע גם חזרה עוד יותר אחורה דרך העבודה בכפר וחזרה לפעילות הקשורה יותר לטבע – אבל הוא עושה זאת בעיקר דרך ניסיון לחפור באר במקום שקיים ספק האם אכן יש בו מים אליהם ניתן להגיע. הניסיון לחזרה לכפר כרוך, מילולית, בהוצאת מים מתוך הסלע. אף כי הסרט דן באמונה לא מעט, דומה כי האב והבן שניהם לא סומכים על האל ואינם רואים בעצמם סוג של משה.

בדיאלוגים בין האב לבן, אולי למעט השיחה האחרונה, דברים אלו נאמרים בצורה ישירה ודומה כי הם אינם מעוניינים גם בשיחה פילוסופית על מגוון נושאים. זאת על אף כי סינאן מרבה בשיחות כאלו עם אחרים וייתכן ודווקא אידריס, גם כאשר הוא נראה כשיכור מובס ונטול ממון, יהיה הפרטנר שיבין את רעיונתיו בצורה הטובה ביותר. במקום זאת סינאן מדבר עם ראש העיר, עסקן מקומי לא משכיל, עם סופר, עם בני כיתה שונים וגם עם אימאם על השקפת עולמו. גם כאשר הוא מבקש את עזרת האדם עמו הוא המשוחח, הוא תמיד הופך לתוקף ואכזרי. זהו גיבור אשר מעורר הזדהות לא בגלל מניעיו או טוב לבו, אלא כי הקהל מזהה בו את המגבלות של עצמו: הוא ביטוי ליהירות, לרצון לגבור האחר בגלל חולשה פנימית. סינאן הוא בו זמנית מתנשא וכושל, מדבר במילים גבוהות אך נטול השקפת עולם מגובשת. עץ אגסי הפרא שבסופו של דבר נותן את הכותרת לספרו הוא עץ של פירות משונים ולא נעימים לעין, וכך הוא גם רואה את אנשי סביבת ילדותו. אבל עדיין אפשר לאכול ולשבוע מאותם פירות קשים, כפי שעדיין יש לו יכולת להפיק תועלת מעבודה עם אביו, לא משנה עד כמה קודר יהיה המצב. וככל שהסרט נמשך הסביבה הופכת קרה יותר, עד בוא השלג.

החזרה מן הלימודים גם מחזירה את סינאן אל בני גילו וגם המפגש עמם הוא אמביוולנטי: הוא שייך להם אך גם מרגיש נבדל, רוצה לתעד את חייהם, אך גם לחיות בעצמו חיים אחרים. גם כאשר מפגש עם בת כיתה הופך להיות ספק רומנטי, הוא בעיקר מייצג את מה שהוא פספס, שכן היא הייתה בת זוג של אחד מחבריו וכעת עומדת להתחתן עם גבר אחר. הסצנה בניהם היא אחת מן היפות בסרט שכן איכשהו דומה כי ג'יילן מצא דרך חדשה לצלם את הדברים הכי נדושים בקולנוע: תשוקה לא ממומשת, נשיקה או ניתוק מנשיקה.

על פניו, מדובר בסרט דברני מאוד וסוג של המשך ל״שנת חורף״ מבחינת הנפח הרב הניתן לדיאלוגים ספרותיים. אולם, לאורך הסרט שזורים דימויים ליריים של טבע וסצנות מפתח המתרחשות ללא דיאלוג, כולל רגע בו סינאן מוכר משהו מנשמתו על מנת להשיג את ייעודו, באופן אשר כולל גם חזרה על הטעויות של האב ואולי גם סוג של מחילה. דימויים בולטים אחרים הם מבט על הסביבה מרחוק בידי הגיבור, או התרחשות במרחק הפריים. בסרט שזורים גם כמה קטעים שהם ספק חלום או הזיה (לפעמים אין ספק) בהם ג'יילן מתגלה כבמאי המוסיף להמציא את עצמו מחדש גם כשהוא חוזר על דברים שיצר בעבר. כמו הגיבור, אולי גם הבמאי מרגיש כי עליו לברוח מעצמו ומן התרבות הקאנונית אותה הוא מכיר, אבל הוא רק מוצא את עצמו נאחז בה יותר ויותר. ברגע אחר, סינאן מצוי במנוסה ונאלץ להסתתר בתוך פסל של סוס טרויאני. מדובר בפסל אמיתי המוצב בצ'נקלה, שנבנה עבור הסרט ההוליוודי ״טרויה״, כך שבסופו של דבר הגיבור מבקש לחפש מפלט בתוך דימוי שהוא גם קשור למיתוסים שהוא לא סבור שצריכים להיות הלב של המקום וגם ייצוג של קולנוע מפואר וראוותני, או כל קולנוע בכלל. אולם יותר מכך, סוס טרויאני הוא כמובן הייצוג הכי מפורסם של תרמית.

דקות הסיום של הסרט עושות יותר מאשר לשזור יחד את כל קצוות העלילה, כל הדיונים השונים וכל האפשריות השונות בעתיד: ג'יילן מתגלה בהם בשיאו בכתיבה מדויקת של טקסט, בשימוש בפני השחקנים, ובשימוש בתנועות מצלמה ופסקול על מנת להמם את הקהל ולהשאיר אותם מול סיום שהוא גם ברור וגם פותח אופציות לשאלות פרשנות. קשה לי לשים את האצבע על הנקודות המדויקות בהם הקולנוע של ג'יילן הופך למרשים יותר עבורי מכל במאי אחר הפועל בימינו. רבים מושפעים ממנו או מן היוצרים אשר השפיעו עליו, כך שגם אם ניתן לזהות את מרכיבי הסגנון שלו, לא ניתן להסביר במילים מדוע וכיצד הוא עושה זאת בצורה נשגבת יותר. אולי זה נובע מן התחושה כי נותרו עוד רבדים רבים שטרם פענחתי. אני זקוק לצפייה שלישית.

דוג-מן
Dogman

הבמאי מתאו גארונה שב לעסוק בעולם הפשע האיטלקי, אבל הוא עושה זאת דרך דמות חד פעמית – גבר עדין ואוהב אשר מתנהל בתמימות ומתוך נתינה גם בביצוע פשעים וגם בבקשת כסף, עד לנקודת השבירה יוצאת הדופן שלו. מרצ'לו הוא קודם כל אוהב כלבים. הוא מנהל פנסיון ומכון טיפוח לכלבים אשר קרוי במילים האנגליות שהן כותרת הסרט. דומה כי הוא מסתדר עם כלבים יותר משהוא מסתדר עם בני אדם, אף כי גם עם בני האדם החביבות שלו מובילה אותו למצב לא רע: הוא ביחסים טובים עם בתו, שאומנם לא חיה עמו אבל השניים יוצאים יחד לתערוכות כלבים ומסעות צלילה. בעלי העסקים בשכונה בה הוא חי מכבדים אותו ורואים בו אחד משלהם – שזה אומר חבר זוטר במאפיה שמתפרנס גם מנהיגה בשודים וסחר בסמים, כי מטיפוח כלבים הוא לא יכול ממש לקנות מתנות לבתו.

אחד מהלקוחות שלו הוא סימונה – גבר גדול מימדים אשר לא מוכן לקבל דחייה בקבלת הספקת הקוקאין שלו. סימונה מאיים על מרצ'לו וזה תמיד מספק את צרכיו, גם במחיר פגיעה אישית עמוקה. הסרט מציג סוג של סיפור מערכת אהבה-שנאה בין שני הגברים, אלא שכל הרגשות הם בצד של מרצ'לו, החש כאב עבור סימונה שנדרש לאלימות ובגידה אבל נותר נאמן לבקשות שלו, עד לרמה בה הם כמעט יהרסו את חייו. במידה מסוימת, הוא מוכן להתנהג כמו כלב עבור חברו, אשר ספק אם הוא בכלל רואה במרצ'לו חבר. בסופו של דבר יש גם גבול למה שאדם עדין יכול לספוג והמערכה האחרונה של הסרט מסמלת שינוי במערכות היחסים ופירוש נוסף לכותרת, בעוד הסיפור עובר לקשר ישיר יותר עם המקרה האמיתי משנות השמונים אשר סיפק השראה לסרט (שמוטב לא לדעת פרטים אודותיו טרם הצפייה).

הדמות של מרצ'לו היא חד פעמית גם דרך השחקן אשר מגלם אותו, מרצ'לו פונטה, עד לסרט זה ניצב או שחקן בתפקידים קטנים. הוא מגלם גבר קטן ומושפל אך גם כזה שלא מתבייש לדבר הרבה, כמו צ'פלין מדבר בסרט דרמטי. הבימוי של גארונה, כמו בסרטיו הקודמים, יעיל ונע בין סצנות דיאלוג אינפורמטיביות לקטעים אלימות מדממים ומקוריים בדימויים שלהם. עם זאת, כמו בסרטיו האחרים, אני חש כי הסרט עוצר בסופו של דבר רגע לפני ההגעה לשלמות, בעוד המקומות בהם הוא בוחר להשתהות מעט יותר הם לאו דווקא המעניינים יותר. הסרט זכה בפרס בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל ועבורי היו מספר סרטים אשר הותירו חותם מעט גדול יותר, אבל אני בהחלט מבין את הזכייה: מדובר בסרט יוצא דופן והסרט שהכי אהבתי של גארונה עד כה, וגם סרט שלמרות הברוטליות של חלקים ממנו יכול להוות גם הצלחה מסחרית.

כאן ועכשיו

סרטו של רומן שומונוב אולי מנסה להיות מקורי ולתאר סביבה ייחודית, אך הוא בעיקר מרגיש מוכר מדי בטכניקה שלו ובמבנה הסיפורי. הפוטנציאל ליצירה סוחפת בהחלט נמצא כאן: הסרט מתמקד בדמותו של אנדריי, צעיר יוצא ברית המועצות אשר חולם על הצלחה עם להקת הראפ שלו, אבל הצורך לתמוך במשפחתו (הכוללת אב מאושפז ואחות קטנה) והחובות הגדולים מאלצים אותו לנסות להרוויח כסף בכל דרך אפשרית, כולל חבירה לארגוני פשע אשר בין היתר יבחנו את המחויבות שלו להרכב, רגע לפני האפשרות לפריצת דרך של ממש בקריירה המוזיקלית. הסרט המתמקד בדמויות של רוסים באשדוד הזכיר לי בעיקר סרטים על מוסלמים או בני מיעוטים אחרים בצרפת. איני יודע עם הדמיון מכוון, אבל הסרטים חזקים וחלשים באותם מקומות: סרטו של שומונוב ממריא ככל שהוא מנסה לתאר את החיים האותנטיים באשדוד תוך שהוא נשען על הופעה טבעית ומוצלחת של ולאד דובינסקי בתפקיד הראשי. הסרט צולל בכל פעם שהוא מגיע לעלילת עולם הפשע, אשר מבוימת בסגנון המנסה להרשים בקולנוע מרהיב והדבר משחק כנגד הנקודות החזקות של הסרט. יש קווי דמיון רבים בין סרט זה לבין סרטו התיעודי של שומונוב, ״החולמים מבבילון״. מעניין לציין כי מבין שני הסרטים, דווקא התיעודי הוא הסרט האסקיפיסטי ביותר בעוד הסרט העלילתי מצייר תמונות עולם פסימית למדי.

סקייט קיטצ'ן
Skate Kitchen

דרך עיסוק בדמות של נערה אשר תמיד מרגישה החריגה בחברה, גם כאשר היא מוצאת לכאורה את מקומה בחבורת נערות בעלות אותו תחום עניין, סרטה הראשון של קריסטל מוסל מצליח לשקף אמביוולנטיות המהווה חלק מהותי בגיל הנעורים: אנרגיה מתפרצת ורצון להוכחה עצמית מול העולם, לצד חוסר ביטחון והסתרת הרגשות, בעיקר בכל הנוגע לתחום הרומנטי והמיני.

הסרט מתמקד בקמיל, בת 18 ממוצא היספאני שהחיבה שלה להחלקה על סקייטבורד לא ממש עולה בקנה אחד עם הסביבה הרגועה של לונג איילנד בה היא חיה, ובטח שלו עם השאיפות של אמה לחיים בטוחים יותר, בטח אחרי תאונה המתרחשת בסצנה הפותחת. דרך הרשתות החברתיות, קמיל מגלה קהילה של נערות המחליקות במנהטן הקרובה ,ועוברת להשתתף בפעילויות שלהן ובסופו של דבר גם לחיות בביתה של אחת מהן. אולם, ככל שהיא הופכת לחלק ממשי מן החבורה, גם הזרות שלה בולטת, אפילו אם רק בעיני קמיל עצמה. בעוד מין הוא דבר טבעי עבור הנערות האחרות (עם גברים או נשים) קמיל עדיין מהססת בכל מגע וכאשר היא מתחברת עם צעיר שגם הוא קשור לעולם, הוא מתגלה כאדם הכי גרוע עמו יכלה לייצר קשר – מעבר לכך שהוא חלק מחבורת רוכבים גברית שהיא סוג של יריבה.

הסרט עוסק בסוגיות של חברות נשית ונאמנות כמו גם ברצון להתנתק מן ההורים אך גם לכמיהה למגע יותר כנה ואוהב עמם. חשתי דמיון בין סרט זה לסרטה של גרטה גרוויג, ״ליידיבירד״, בעיקר בגלל בנייה מורכבת של דמויות המשנה ונתינת ביטוי להתפתחות מערכות היחסים השונות בגיל השביר רגשית. אולם סרטה של מוסל, כמו רכיבה על סקייטבורד, מרגיש מחוספס יותר.

כדורגל אינסופי
Infinite Football

לכאורה, סרטו החדש של קורנליו פורומבויו הוא בחירה מוזרה למסגרת הפוליטית "ברוח החופש", בה זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בעודו מנצח סרטים על מלחמות מזעזעות או מצבים פוליטיים סבוכים. פורומבויו משוחח עם לאורנטיו, פקיד בגוף ממשל ברומניה אשר מנסה במשך שנים לפתח ולשפר את משחק הכדורגל, זכר לפציעה שעבר במהלך משחק, פציעה אשר שינתה כל חייו ובין היתר מנעה ממנו את הקריירה הנחשקות בתור יערן.

אבל כלל שהסרט מתמקם, לאורנטיו מתגלה כגרסה המופשטת ביותר של לוחם צדק: מול ארגון גדול ומושחת (פיפ"א) הוא מייצג את כל החולמים על ענף שיווני יותר, בו יש פחות פציעות והיתרון של השחקנים המהירים יותר יצומצם. עם כל חוק מוזר נוסף שהוא מוסיף למשחק או מעדכן, נחשפת הכמיהה לגאולה ולספורט טוב יותר עבור כולם: צופים ושחקנים. הוא מודע לכך כי הכדורגל בגרסתו הנוכחית די מצליח, אבל הוא באמת מאמין כי מדובר בענף לא מושלם וכי יכול להיות טוב יותר. הוא משווה את עצמו לגיבורי על, ובמהותו הוא אכן כזה: מתפקד בו זמנית כאדם נורמלי בעבודתו וכפנטזיה בחייו הפרטיים. הוא דמות קומית במגוון היבטים, אבל גם אדם אשר מייצג את האמונה בדבר גדול יותר באפשרות לשינוי.

דרך חייו של לאורנטיו, הבמאי גם נותן לנו פיסות חיים ברומניה: סצנה המציגה אותו בעבודתו כוללת גם ניסיון לטיפול בסחבת רבת שנים בהשבת קרקע לקשישה בת 92 ולמשפחתה, בה הגיבור מתפקד כשומר שער המנסה לתקשר עם האחראים הלא מושגים ולא זמינים. פורומבויו משנה גם את הסגנון הקולנועי: בדקות הפתיחה הוא מחזיר את הגיבור שלו למקומות בהם קרו הטראומות אשר עיצבו את חייו, בהמשך הוא מראיין אותו בעבודתו ובבית ובסיום הוא מוציא אותו מן הפריים והופך אותו לנביא: נראית רק דרך קדימה בה אולי ניתן יהיה לצעוד לעולם טוב יותר, דרך חוקים שיוויוניים והוגנים יותר, מוזרים ככל שהיו (ואלו חוקים מוזרים מאוד וכנראה לא ישימים, גם לו ימצא גוף אשר יבחר בהם).

לימונדה
Lemonade

סרטה של יואנה אוריקרו, כמו סרטים רבים מתוכניית הפסטיבל, עוסק בסבל הכרוך בקיום נשי בעולמנו, גם במדינות מתקדמות כמו ארה"ב. גיבורת הסרט היא אחות המתחתנת עם אחד מן הפציינטים שלה רגע לפני שהוויזה שלה לארה"ב פגה; הראיון שלה עם פקיד ההגירה הבוחן את הנישואין מסתבך, העברת בנה מרומניה לארה"ב גוררת קשיים צפויים ומפתיעים, ובמהרה היא מבינה שעליה לעשות דברים שאינה רוצה לעשות רק על מנת לשרוד, בעוד גם האופציה של חיים במולדתה הופכת לקשה יותר.

מה שכואב הם הדברים שצפויים ומפתיעים בסרט: כל מהלומה הנוחתת על הגיבורה נראית צפויה ומוכרת, גם אם הבמאית מעבירה אותה באופן מקצועי. המקום בו הסרט כן מפתיע הוא באופציה להכנת לימונדה, כלומר לנצל את כל הפגיעות הנפשיות והפיזיות הנספגות לטובת המשך הקיום ויצירת אפשרות כלשהי של חיים שאינם סבל עבורה ועבור בנה. הסרט הופק על ידי כריסטיאן מונג'יו ומושפע ממנו בכל הקשור לשימוש בקטעי שיחה ארוכים, בהם הדרמה נבנית על ידי חוסר היכולת של הגיבורה לצאת מן הרגע הנתון. גם עם אוריקרו לא מצליחה להתקרב לעוצמה הקולנועית שהמפיק שלה יודע לייצר, היא בהחלט מתייחסת בכבוד לקהל שלה, בעודה מודעת לכך כי אין הרבה חדש בסיפור שהיא מעבירה.

דיאן
Diane

בחלקו הראשון, סרט זה נראה כמו סרט טיפוסי על גיבורה דמוית ישו, הלוקחת על עצמה את הסבל של אחרים ומטפלת באנשים רבים, מבלי לדרוש יותר מדי בעצמה. זוהי שגרת יומה של הדמות הקרויה כשם הסרט, ומגולמת בידי מרי קיי פלייס בתפקיד שנראה מעט כמו שואורייל של הפגנת כישורים – דיאן מתנדבת בהגשת מזון לנזקקים ומסייעת לרבים, אבל היא בעיקר מוטרדת בטיפול בבת דודתה המאושפזת בבית חולים עם סרטן ובבנה המכור לסמים ומסרב לקבל עזרה, עד למצב בו דומה כי הוא בסכנת חיים. חלק זה של הסרט נראה לי מוכר במיוחד וגרם לי לתהות האם במאי הסרט קנט ג'ונס הוא אכן אותו אחד שמנהל את פסטיבל הקולנוע של ניו יורק, ומה השמות של אורן מוברמן ומרטין סקורסזי עושים בתור מפיקי הסרט. זה לא שהסרט רע במיוחד, כמו שהוא הרגיש סתמי ושגרתי.

אבל אז…הסרט משתפר בעוד המצב מחמיר ודיאן הופכת לערב אחד ממטפלת תמידית למי שצריכה עזרה בעקבות רגע נוגע ללב של התרפקות. וזהו עוד השינוי המינורי שעובר הסרט. קצת קשה לדבר על מה שקורה אחר כך מבלי לחשוף יותר מדי פרטי עלילה, רק אציין כי סרט שנראה כמתאר שגרה בפרק זמן קצר יחסית קופץ קדימה בזמן בקצב שהופך ליותר ויותר מהיר או מופשט. מסרט על טיפול בסמים, ״דיאן״ הופך לעיסוק לא חד משמעי בדת כאופציה לישועה, או לסוג אחר של סם שמגביל וכולא אנשים. בסופו של דבר, גם האמונה אינה הלב הסרט, אפילו לא הטיפול. דיאן מתחילה לכתוב יומן פואטי, אבל במידה מסוימת הסרט גם חדל להתמקד רק בה, או ליתר דיוק הוא הופך את דמותה למייצגת של דבר גדול יותר: הסרט דן במוות, הן בפחד מפני המוות האישי והן במוות של אנשים אחרים, קרובים יותר או פחות. מוטיב חוזר לאורך כל חלקי הסרט הוא נסיעה בכביש, כמו החיים כולם הם מסע לעבר המוות.

ברגעי כתיבת שורות אלו, עדיין לא גיבשתי דעה סופית לגבי הסרט הזה. יש בו כמה בחירות שעיצבנו אותי, למשל בכל הנוגע לשימוש במוזיקה או במשחקי פוקוס ועריכה, אבל אני לא בטוח שזה פוסל את הסרט כמכלול, גם אם קשה לי לשים את אצבע על קטעים רבים שבאמת הרשימו אותי. יותר מכל, הסרט הזה הותיר אותי מבולבל, במהלך הצפייה ואחריה. כל כך מבולבל שאיני יודע אם אני אוהב את הבלבול הזה או לאו.