״העולם שאחרי: הכחדה״ (Annihilation), סקירה

אחרי שבועיים וחצי בהם הוא מקרטע בקופות הכרטיסים בארצות הברית, מגיע העיבוד הקולנועי לספרו של ג׳ף ונדרמיר לישראל ישירות לספרייה המקוונת של נטפליקס. זו נקודת הפתיחה עימה צריך להתמודד הסרט ״Annihilation״, אבל היא לא זו שמגיעה ליצירה מרתקת ומיוחדת כמוהו. מכורח הנסיבות, בכל העולם מלבד סין וצפון-אמריקה בהן מוקרן הסרט בבתי הקולנוע, החליטו אולפני פרמאונט לוותר על הפצה באולמות. כך מצא עצמו הסרט על השרתים של נטפליקס החל מהיום (12 במרץ), דווקא בזמן שענקית הסטרימינג מצויה בעיצומו של רצף בעייתי במיוחד של סרטים בעלי פרופיל גבוה ואיכות ירודה. אפשר לומר שהכשלון בהפצה הלוקאלית קשור באי ההפתה הגלובלית – קשה מאוד לסרט להצליח בבתי הקולנוע במולדתו אחרי שהאולפן שהפיק אותו ביצע בו פחות או יותר לינץ׳ ציבורי מבחינת יחסי ציבור. בעולם טוב יותר, סרט שפונה גם לקהל חובבי המדע הבדיוני, גם נהנה מנוכחות של אבק כוכבים בצוות השחקניות (והשחקן), וגם מהווה את הקפיצה הבאה בקריירה של אלכס גארלנד אחרי הצלחת ״אקס מאכינה״ – היה נחגג, או לפחות לא מושפל פומבית על ידי אלה שהיו שותפים ליצירתו.

כתבתי ל״הארץ״ על דרך החתחתים שעבר הסרט, אז הפעם רק אתקצר את הלידה שהסתבכה. ״אקס מאכינה״ (Ex Machina) הפך את אלכס גארלנד מתסריטאי מוערך (״החוף״, ״שמש״, ״דראד״) לבמאי שמצפים לפרוייקט הבא שלו – רצוי בתקציב גבוה יותר. אולפני פרמאונט היו אלה שהלכו עם העיבוד של גארלנד לראשון מבית סדרת ספרי ״Southern Reach Trilogy״, שניתן לו השם העברי ״העולם שאחרי: הכחדה״, כנראה בציפיה המובנית מאליה לסדרת סרטים על פי כתבי ונדרמיר. הוענק לו גם תאריך יציאה בבתי הקולנוע בכל העולם סביב סוף השנה האזרחית הקודמת – בדיוק בזמן לעונת הפרסים. אלא שבקיץ הגיעו הקרנות המבחן שבסופן הכריז המפיק הצעיר מטעם האולפנים, דייויד אליסון (״שליחות קטלנית: ג׳נסיס״, ״סטארטרק: אל האינסוף״), שהסרט ״אינטלקטואלי מדי״ לקהל הרחב. המפיק מטעם הבמאי, סקוט רודין הוותיק (שעבר רבות עם האחים כהן, ווס אנדרסון והשנה ״ליידי בירד״ של גרטה גרוויג), סירב לבקשת האולפן לשינויים ביצירה. התוצאה היא שהחזון המקורי של גארלנד אולי נשמר, אך מוקרן באיחור, עם באזז שלילי (לא מוצדק), וברוב העולם זה קורה לא בבתי הקולנוע.

כיוון שאני לא רוצה לבאס יותר מדי את מי שיצפו בסרט בבית, אפשר אולי להתנחם בעובדה שצפייה יחידנית יכולה להיטיב עם ״הכחדה״ (אקרא לסרט כך מעתה, במקום בשם המסורבל והלא קשור למציאות. ״השמדה״ היה הולם אותו יותר). המימד הוויזואלי של הסרט בהחלט מרהיב מספיק כדי להצדיק את המסך הגדול, ועולם הסאונד שנבנה לאיטו ודאי יצור אימפקט מקסימלי רק בקולנוע. אבל, וזה אבל גדול, מי שיצליחו להתרכז טוב יותר ולהישאב פנימה בצפייה ביתית ירוויחו. כל הפרעה מצד שכניי באולם בו נכחתי קטעה לי את חוויית הצפייה באופן בלתי נסלח, כך שאם זה רק אתם או אתן והמסך מומלץ עד מאוד לוותר על הסחות דעת יזומות או אפילו על הפסקות שתמיד קורצות בצפייה נטפליקסית. רק כך אפשר לצלול פנימה אל המסע התודעתי והפסיכדלי שמציע הסרט הפשוט נהדר הזה – מעשיית מדע בדיוני מזוקקת ולשם שינוי גם מקורית, עם יותר רבדים משנדמה ואפקט מצטבר שנשאר הרבה אחרי הצפייה.

הסרט נפתח בשתי סצנות הסבר על מה שאנו עומדים לראות, אחת מהן חורגת מן הספר החידתי מיד בהתחלה (ויש שיגידו גם עד הסיום). בסצנה הראשונה, לינה (נטלי פורטמן) מתושאלת בחדר סטרילי על חוויה שעברה וחושפת די הרבה פרטים על מה שעומד לקרות בהמשך. בסצנה השנייה מוסבר לנו הצופים והצופות המצב בו שרוי העולם שבו מתרחשת העלילה: מטאור מסתורי שהתרסק בחוף ים אל תוך מגדלור, עטף את האיזור שסביבו במעין זוהר דמוי בועת סבון שהולכת ומתרחבת (בספר אין הסבר לאיזור או לבוהק המשונה, וכאמור יש המון שינויים בין שתי היצירות אז לא אפרט את כולן). בהמשך מובאות הנסיבות שיובילו את לינה להצטרף למשלחת אחת מיני רבות שנכנסו לחקור את ״האיזור״. הסיבה שנדמית כמרכזית קשורה לבעלה, קיין (אוסקר אייזק), שהיה הראשון לשוב בשלום מן החוויה אבל חזר משובש לחלוטין. אולם, בהמשך מתגלה לקהל וגם ללינה עצמה שיש עוד מניעים להחלטה שלה להסתכן בשם הסקרנות והחקרנות. כך היא מוצאת את עצמה בתפקיד הביולוגית/חיילת בחבורה של מדעניות ולוחמות (ג׳ניפר ג׳ייסון לי, ג׳ינה רודריגז, תסה תומפסון וטובה נובוטני) בליבו של האיזור מטריף הדעת.

האפקטים בסרט אמנם לא פורצי דרך או אפילו מתיימרים להיות ריאליסטיים בחלק מן המקרים, אבל הם כן משהו שלא ראיתי כמותו לאחרונה – הם משתלבים באופן אורגני בעיצוב העולם של הסרט. עצם השוני הסגנוני של סרט אפקטים במציאות שבה נהיה קשה יותר ויותר להבדיל בין שוברי הקופות כי כולם נראים אותו הדבר ונעשים על ידי אותן שתיים-שלוש חברות אפקטים – הוא מצרך יקר ערך בימינו. אם מוסיפים לכך את העובדה שאחד המוטיבים המרכזיים בסרט הוא שילובים ועירובים של מין בשאינו מינו, הרמה המטא-קולנועית מתאימה כאן לזו שמתחתיה כמו זר פרחים לאגרטל. מה גם שברוב הסצנות, היוצר לא זקוק ליותר מאשר כוס מים כדי לרמוז לקהל שלו על עיוות אפשרי של המציאות. ניכר כי גארלנד ממשיך לפתח סטייל שכנראה יהיה מזוהה איתו כבמאי, אבל בניגוד אל ״אקס מאכינה״ כאן נהנתי יותר מן הביצוע בכלל מאשר מן הקונספט בלבד.

דוגמה לאופן בו איכות העשייה תורמת להנאה אפשר למצוא בעריכה המקוטעת. כזו שהוציאה אותי משלוותי בסרט הקודם של גארלנד, ומבוצעת הפעם טוב יותר על ידי עורך אחר, ברני פילינג (״מלון גרנד בודפשט״, ״לעולם אל תתני לי ללכת״), ובעיקר לתמות ולעלילה. כלומר, התחושה של יקיצה מבלבלת במקום לא ברור ונטול תחושת זמן הוא בדיוק מה שעובר על הגיבורות באיזור הנגוע, אז זה רק הגיוני לשתף בחוויה גם את הקהל בעזרת מעברים חדים מסצנה לסצנה שבאופן הולך ומצטבר בעצם מייצרים הרגשה דומה.

הצלם הוא אותו רוב הארדי מ״אקס מאכינה״, אבל התוצאה שונה. לצד הסטריליות של חללים כמו מעבדה או מתקן ממשלתי, ישנו משהו מטריד באופן בו משורטטות הסצנות שמתרחשות במקומות יומיומיים כמו בית מגורים או מקום עבודתה של הגיבורה. את הדואליות של מארג שהוא יפהפה ומבעית בעת ובעונה אחת, מוכר וגם זר, משיג הסרט בסצנות הרבות שמתרחשות בטבע ובחללים הנטושים שבתוך ״האיזור״. כפי שאפשר לראות גם בטריילר או בתמונות יח״צ, כל מה שנמצא במקום הזה פשוט מעורבל יחדיו ונוצר מחדש. מי ומה שיש לו מטען גנטי, חי או צומח, סופג ונספג בסביבה שלו. כתוצאה מכך גיבורות המשלחת לא רק מאבדות אט אט את אחיזתן במציאות, אלא גם נרדפות על ידי יצורי ביעותים. אבל זה לא מה שבאמת מפחיד בסרט, שהוא בעצמו יצור כלאיים הכולל סצנות פעולה לצד רגעי אימה, עם תדרים מתנגשים של דרמה, מתח ובעיקר מד״ב.

הקרס שבה משתמש הסרט כדי ללכוד את הצופה הוא אמנם ההיפנוזה האודיו-ויזואלית, אבל עד שתקלטו שגוררים אתכם או אתכן למצולות כבר יהיה מאוחר מדי להתנתק מן החוויה הפסיכולוגית, וכן גם האינטלקטואלית, שהולמת עם מלוא כובד משקלה. שוב כמו בסרטים אחרים של גארלנד גם ״הכחדה״ לא מסתיר את היותו דיון סמי-פילוסופי בסוגיות שתמיד העסיקו את ז׳אנר המדע הבדיוני: זהות והגדרת העצמי מול תפישת הסביבה, זגזוגים בין דמיון למציאות עד שאי אפשר להבדיל בין השניים, או בחינת האנושיות כמצב שמעבר לסתם ״חי״ לצד הרהור בשלב הבא וכיוצא בזה. אפשר להוסיף לדיון את הרקע הצבאי של לינה וקיין כדי למצוא בסרט גם ייצוגים למצבים נפשיים של לפני, אחרי ותוך כדי חיילוּת: התמודדות עם השיבה הביתה אחרי שגרה מבצעית, הקלות שבה ירי לעבר מטרה לא ברורה הוא לפעמים הפתרון ולעתים הבעיה, ובעיקר האופן בו חוויות פוסט-טראומתיות מעובדות באופן שונה – יש חיילים שמצלמים את הזוועות, יש כאלה שמסתירים ומדחיקים.

עוד אמצעי לייצר תחושה מתמשכת (ומכוונת) שמשהו כאן לא לגמרי בסדר, הוא המשחק של כלל המשתתפות. כבר בסצנה הראשונה ישנה הרגשה לא טבעית, אבל אפשר לייחס זאת לעובדה שמולנו אישה במצב נפשי מעורער עקב חוויה שעברה, הנחקרת בידי מישהו (בנדיקט וונג) שספק מפחד ממנה וספק מנסה להיות רשמי ככל האפשר בשביל הפרוטוקול. אולם, אותה מלאכותיות או נוקשות שאינה אנושית מחלחלת לעוד ועוד סצנות בסרט עד שלא נותר לקבוע שזו החלטת בימוי שחקנים מודעת ובעלת תפקיד. אותו התפקיד כמו של כל המחלקות בסרט – לערער את תפיסת המציאות של הצופה, לטעת את התחושה שאי אפשר לבטוח בשום דבר שרואים או שומעים. לא לחינם קולה של אחת מחברות המשלחת בוקע ממקום אליו אינו שייך, לצד עוד הברקות שחבל לחשוף במלואן. מה שכן, לא לכל השחקניות מחמיא הסגנון המתכתי הזה. בעיניי פורטמן מצטיינת כהרגלה ואייזק הקריפ אותי לחלוטין או חימם את ליבי ברגעים אחרים. גם רודריגז ותומפסון מצליחות לברוא דמויות בתוך המסגרת המגבילה שניתנה להן. דווקא ג׳ניפר ג׳ייסון לי הוותיקה חרקה עבורי מעבר לרצוי, בתפקיד הפסיכולוגית שאמורה להיות קפטנית הנבחרת אבל מתגלה כאגואיסטית יותר ויותר.

הסרט לא נשאר רק ברובד מופשט אחד, וממש כמו גיבורותיו חוקר גוונים שונים של ספיריטואליות. למשל, פלאשבק תמים שלכאורה אמור להראות את לינה ובן זוגה בימים יפים יותר, מכיל רגע שהעיר אותי לפתע מן החלום בהקיץ שלה. זה קורה כשבעלה אומר לה שהיא העליבה את אלוהים, בסצנה שכולה דגדוגים וצחקוקים אבל יש רצינות מאחוריה. שני בני הזוג הם חיילים, כלומר מאמינים במערכת ובסדר באופן מסויים, אבל הוא מייצג את האדם המאמין באל והיא אשת מדע. גם דמויות אחרות בסרט נוקטות בגישות משתנות של פרקטיות מול רוחניות כדי להתמודד עם המסע שלהן בתוך האיזור, אבל הנסיונות שלהן לדבוק בהיגיון המדעי נכשל כשם שהאמונה בלבד אינה מספיקה. בהקשר זה מרתקת גם הדמות שמגלמת תומפסון. היא הפיזיקאית בחבורה, כלומר מאמינה במדע הבסיסי ביותר, ולכן גם נאחזת חזק מדי במכשירים ומדידות, במקום שבו אפילו הטכנולוגיה מתנהגת באופן לא צפוי.דווקא כשהיא מצליחה לפצח את החידה המדעית שהטרידה אותה, הדמות שלה מגיעה לנירוונה והופכת לאחת עם הטבע.

אני מניח שמכאן הגיעו ההשוואות לקולנוע של אנדריי טרקובסקי, אבל בעיניי זהו לא רק אילן גבוה מדי להיתלות בו אלא גם כיוון שאותו גארלנד מותיר בכוונה עמוק ועמום ברקע. כל צופה מוזמן ומוזמנת להביא את עולם הרפרנסים הפנימי שלו או שלה. עבורי, למשל, הצבאים עם הקרניים הפורחות הזכירו סיפור מפורסם של הברון מינכהאוזן, על ציד צבאים שהגיע למצב בו השתמשו בגלעיני דובדבנים כשנגמרו הקליעים. זהו סיפור על דמיון מוגזם אבל גם על הדרך בה הטבע מתגבר על הצרות שיוצר האדם. נדמה לי שזה בדיוק מה שמעניין את גארלנד – לא התנגשות בין מושגים אלא הניצוצות שעפים כתוצאה מן החיכוך, אלה שיוצרים רגעים קולנועיים שפועלים יותר על הצד הבידורי מאשר על גירוי של השכל. האולפן באמת חשב שהסרט הזה אינטלקטואלי מדי? אם להיות סרקסטי, זה כנראה מראה או את גודל האינטלקט של הדובר או מה הוליווד חושבת על הקהל שלה. אבל בעיניי, אם הוא הסרט הוא ״מדי״ ממשהו, זה כנראה הוליוודי מדי.

״הכחדה״ הוא סרט למי שרוצה לראות נשים עם רובים מתגברות על הצלקות שלהן בעזרת קרבות מול יצורים מוזרים, כשם שהוא אלגוריה יפהפיה לאופן שבו כולנו נכנסים אל חוויות באופן אחד ויוצאים מהן בהכרח אחרים. אפשר להעריך ולכבד את הרצון של הסרט גם לבדר עם סצנות של לוחמה במפלצות וסיוטים, גם לצמרר ברגעים מקפיאי דם וגם לגרות את המחשבה לאורך כל הדרך. מה שכן, לאחר הצפייה נותרה תמוהה בעיניי העובדה שצופים רבים נותרו מבולבלים מהסיום שלעניות דעתי ממש מסביר את עצמו בבירור. אם זה המצב, לא אספיילר אבל כן אציע עוד רמז – שימו לב לאופן בו שזור ביצירה קעקוע של נחש האוכל את זנבו והמקופל לצורת אינסוף. חפשו אותו על הזרוע של כמה שיותר דמויות, היזכרו האם חלקן התחילו את הסרט בלעדיו, ותמצאו קצה של היגיון פנימי שנועד לתעתע אבל מכיל ליבה של אמת. זהו בעצם המסע של הגיבורות, אותו הסרט מבקש להעביר את הקהל שלו. וזה נפלא בעיניי אם יצליח לפחות בכך, שכן ביתר התחומים נדמה שהצלחה חיצונית תהיה זרה לו.