״פיגומים״ ו״הפורצת״, סקירה כפולה

את שני הסרטים הישראלים שבסקירה זו החלטתי לחבר לסקירה אחת בעיקר מפני שאני סבור כי אלו הם אולי שני הכי טובים שמוקרנים כרגע בבתי הקולנוע (ביחד עם ״סוף טוב״ של האנקה ו״פוקסטרוט״, סרט ישראלי נוסף שעדיין מוקרן, אם כי הוא נמצא בשלבים האחרונים של הפצתו). ניתן לציין גם מספר הקשרים בין הסרטים, בכל הנוגע לתחומי עיסוק, שכן שניהם מתמקדים במתבגרים ישראלים משולי החברה. סרטו של מתן יאיר, ״פיגומים״, עוסק בנער מפתח תקווה שכבר עובד עם אביו בחברת בנייה ומנסה לסיים את בית ספר התיכון למרות שהוא נמצא בכיתה ה"בעייתית" בבית ספר. סרטה של הגר בן אשר ״הפורצת״ עוסק בנערה מערד אשר צריכה להסתדר בעצמה לאחר שאמה נעלמה מן הבית (לא בפעם הראשונה), מותירה את הגיבורה בלי כסף ובלי סמכות הורית. יתרה מכך, שני הסרטים הם למעשה חיפוש של הגיבורים אחרי הזהות שלהם הן בגיל ההתבגרות והן בעתיד הצפוי להם, כאשר בשני המקרים קיימת סתירה בין השאיפות שלהם לעתיד אשר מוכתב בידי המקום ממנו באו והזהות המאוד שונה של ההורים שלהם. במידה רבה ייתכן ושני הסרטים מדברים על מצוקה של הדור הצעיר בישראל בחיפוש אחר זהות ובוודאי ניתן לחפש נקודות דמיון נוספות, אולם בסופו של דבר שני הסרטים מציעים חוויה מרתקת ושונה מאוד.

אני חושב שאת ההבדל בין שני הסרטים ניתן להגדיר על ידי התחושה כי ״פיגומים״ הוא סרט מורכב שעושה שימוש בהרבה אמצעים ספרותיים וקולנועיים, אבל בסופו של דבר רוב הצופים יצאו ממנו עם אותה הבנה על הסיפור ועל המסר. לעומת זאת, ״הפורצת״ הוא סרט אמביוולנטי יותר, יצירה אשר ניתן לפרש את המתרחש בה בכמה ובכמה דרכים ולא כל השאלות העולות בה זוכות למענה בהיר. שלא לדבר על חלקים מן היצירה אשר מעמתים את הקהל עם התרחשות אשר חורגת מן השגרה ומן המקובל בחברה במספר דרכים, לא רק בגלל שכפי שאומר שם היצירה, הגיבורה פונה לחיי פשע. אין זה מקרי כי מבין שני הסרטים, ״הפורצת״ המתין זמן רב יותר להפצה קולנועית וזו שזכה לה היא מצומצמת יותר מזו לה זוכה ״פיגומים״, שהגיע לקולנוע חודשים ספורים אחרי זכייתו בפסטיבל ירושלים, אז כתבתי עליו לראשונה. בסופו של דבר, אני אוהב את שני הסרטים במידה דומה וכעת ארחיב עליהם מעט יותר.

פיגומים

סרטו הארוך הראשון של מתן יאיר נבנה עבור השחקן הראשי בו, אשר לקס – שחקן לא מקצועי שהבמאי היה המורה שלו לספרות. הקשר החוץ-קולנועי הזה מעניין בהקשר של ״פיגומים״, שכן ניתן לראות בסרט נייר עמדה לא רק בעד לימודי ספרות בבית ספר, אלא גם לגבי האופי בו הלימודים הללו יכולים להיות יעילים או לא יעילים. אבל כמובן שהסרט הוא גם הרבה יותר מזה – החיבה אשר הנער מגלה לספרות או לדרך בה המורה רואה את החיים (אחרי שנים בהם לימודי הספרות לא עוררו בו את היצר הזה) היא רק רכיב אחד בסרט, אשר משלב היטב במארג המתאר סיפור של נער אשר אביו מכוון אותו להמשיך את העסק המשפחתי. במידה רבה, הנער שניצב בלב הסרט (שנקרא על שם השחקן המגלם אותו) כבר עבר חלק ניכר מתהליך ההתבגרות, עד שמשהו בעולמו גורם לו לראות את החיים בצורה מעט שונה. דבר זה הוא שילוב בין תפיסה של שקר של אביו לגילוי מחודש של עניין בחיי המורה לספרות שלו, גילוי אשר יש בו גם משהו מתריס ולא רק עבודה נכונה של המורה. חלק ניכר מן הרצון לקיים קשר עם המורה נובע מכך שהוא רואה כיצד הוא מתנהל עם כיתה מקבילה, של בני נוער מרקע שונה וידע שונה בתרבות.

אשר נמצא בין שני מודלים של גבריות. אביו (יעקב כהן) הוא הסמכות הדומיננטית בחייו וכבר הטווה לאשר עתיד וזהות שאשר תופס היטב – הן במראה הגופני שלו והן בכישורים, אשר כבר כשיר להיות פועל בניין ובמידה רבה אף לרשת את אביו בניהול. אולם, הדמות של אביו אינה מושלמת – הן בגלל מצבו הרפואי הרגיש, אשר הופך את מי שתמיד היה חזק ומאיים לחלש ותלוי עזרה, והן בגלל שכבר בראשית הסרט האב נתפס בשקר קטן אשר נוגע לגבי האיכות והייחוד של המתנה שהוא מעניק לבנו, חולצה ליום ההולדת. לפתע, הלבוש אשר האב מייעד עבור בנו לא נראה כה יוקרתי או מבטיח. במקביל, הבן חוקר את האלטרנטיבה דרך המורה לספרות (עמי סמולרצ'יק, זוכה ראוי בפרס אופיר על תפקידו בסרט זה) אשר מציג בפניו גם יחס אחר לחיים, יחס בו לרוח יש מימד חשוב, השפה המדוברת היא אחרת והתכלית היא לא רק הישגיות, אלא גם שלמות פנימית.

הדבר היפה בסרט הוא ששני הקטבים של דמויות האב אינם ניגוד מוחלט, או לפחות מנסים לייצר ניגוד מורכב. בעוד האב מייצג קשיחות והמורה מיצג עדינות, האב תמיד מעניין בקשר ותמיד נוכח שם עבור בנו, בעוד המורה, בכמה מקרים בולטים, לא מעוניין בהרחבת הקשר מעבר לנדרש והוא אף דוחה את בקשות העזרה האגרסיביות של אשר. המורה משדר עדינות והקשבה, אבל הוא גם מציב פעם אחר פעם גבולות עבור אשר, בעוד הנער דורש טוטאליות ביחס אליו מצד כל הגורמים בחייו. לא פעם זה קרוה מבלי שהוא מבין או רואה את מלוא הקושי בחיים שלהם, דבר אשר נכון במיוחד לגבי ההבנה המאוחרת והחלקית של סיפור חייו של אותו מורה, סיפור מורכב שהקהל נדרש לבנות מחדש על סמך רמזים קלים ולא בטוח שהוא יגיע לאותה מסקנה אליה הגיע אשר.

הסרט מציג תמונה רחבה יותר של חיי הנער, המצוי בגיל בו הלימודים והעבודה אולי תופסים את רוב הזמן, אך הם אינם העניין העיקרי. יש לו גם חיי חברה, בהם הוא מגלם את התפקיד הקשוח והדומיננטי בעודו בחברת הנערים בני גילו, ומנסה לחשוף גם צד עדין ומטפל בקשר עם נערה בה הוא ספק מעוניין, נערה אשר לה הוא עוזר ומולה הוא גם מוכן לבקש עזרה, דבר העלול לפגוע בדימוי שלו בסיטואציות אחרות. נוכחות דומיננטית אחרת בחייו היא הכדורגל והצפייה במשחקי הפועל פתח-תקווה. האהדה לקבוצה מהווה עוד סוג של משפחה מאוחדת וגם מקום בו אשר למד לבטא את עצמו ולהיות שלם עם מקומו. אולם, המצב המעורער בו חייו נמצאים חודר גם למקום היחסית בטוח הזה, באחת מן הסצנות הטובות ביותר בסרט.

הסרט עוסק בחינוך דרך מספר מודלים, כולל בני נוער אשר מחנכים אחד את השני וכולל שתי גישות ללימודי ספרות: לימוד לאהבת החומר וגילוי תובנות על החיים לעומת לימוד לבגרות. מובן כי הלב של הבמאי, שהוא כאמור גם מורה, נמצא בגישה הראשונה, דבר אשר מובא דרך דמות נוספת של מורה בסרט, מורה אשר מלמדת ומבטאת את עצמה בצמוד לספר ולתשובות הנכונות לבגרות. אולם, הסרט גם מציג את החסרונות בכך שהמורה התומך והקשוב לא מקפיד על העברת החומר הנדרש, שכן בסופו של דבר התלמיד אולי מבין טוב יותר חלקים מן המהות של החומר והחשיבות של ספרות בחיים, אך הוא אינו מוכן היטב לבחינת הבגרות שיכולה להוות עבורו אופציה לעתיד בתחום שאינו בנייה.

העיסוק בספרות מתבטא גם באופי התסריט – תסריט מדויק וחכם, כמעט חכם מדי באופן שבו הוא עמוס בהקבלות, סמלים ומטפורות. אני אומר חכם מדי כי יש בסרט מספר סצנות אשר המשמעות הספרותית שלהן ברורה יותר מן ההיתכנות הטבעית שלהן. אין זאת אומרת כי מדובר בתסריט צפוי, ועלילת הסרט מספקת מספר הפתעות, חלקן גדולות ביותר. מה שיפה בסרט הוא שההפתעות הללו לא באות משום מקום: בראייה לאחור ובוודאי בצפייה שנייה, ניתן להבחין כיצד יאיר בנה כל אחת מהן.

בעוד התסריט בסרט הולך לכיוון הספרותי, הסגנון הקולנועי בו בחר הבמאי קשור לתפיסה של קולנועי ריאליסטי בימינו, ובאופן ספציפי משהו במבע הקולנועי שלו מציג את הכיוון של סרטי תיכון רבים בקולנוע האירופאי, בעיקר זה הצרפתי. הצילום של הצלם הפולני בארטוש ביאניק נראה דינמי, קרוב לדמויות, כמו-תיעודי ברעידות שלו בחיפוש אחר נקודת מבט. זאת בעוד הדרך בה הסרט ערוך בידי דב שטויר היא זו אשר מייצרת את ההקשרים השונים ומבליטה את נקודת המבט של אשר. אולם יש בכך גם אשליה, שכן בכמה וכמה רגעי מפתח, משחקי פוקוס בצילום מחדדים את המוקד של הסרט. השפה של הסרט נראית אקראית, אבל למעשה היא מחושבת היטב ויודעת מה להדגיש עבור הקהל, מה שבסופו של דבר בונה סביבה אמינה, אך גם קולחת ובהירה.

הפורצת

סרטה השני של הבמאית הגר בן אשר עוסק כאמור גם הוא במתבגרת אשר מחפשת בין היתר אחר זהות הורית או הדרכה, אך במקרה שלה, דומה כי הזנחה והיעדר הקשבה היו הגורמים העיקריים בחינוך אשר קיבלה עד התקופה המתוארת בעלילה. בסרט אשר עוסק בפריצה כבר בשלב הכותרת, הסצנה הראשונה מציגה חדירה לפרטיות דווקא באמצעות מפתח – בעל הדירה חודר לפי חוק למרחב הפרטי של גיבורת הסרט, אלכס, ומודיע לה כי היא ואמה חייבות שכר דירה לתקופה של מספר חודשים. משמע, עוד לפני שהיא הופכת לפורצת הלכה למעשה, היא סוג של פורצת לבית בו היא חיה. גם בהמשך, אלכס היא סוג של נטע זר או לגמרי שייך לשום חלל אותו היא מאכלסת.

אלכס מנסה לעצב לעצמה אישיות בתור אישה בוגרת, אבל למעשה, בגלל שהילדות שלה עוצבה בידי היעדר תמיכה ואהבה, היא עודנה ילדה, הן בתמימות והן בדרך שבה היא חווה את המפגש עם אינטימיות, טלוויזיה או אופציה לבילוי. בבד ובד, היא מנסה לברוא לעצמה ביוגרפיה אחרת, לא רק בשקרים שהיא מספרת לסובבים אותה ובעיקר לאופציה הרומנטית המבוגרת בהרבה אותה היא בוחרת, אלא גם בדרך בה היא מתנהגת בתפקידה השונים בעולם, הדרך בה היא לובשת בגדים שונים או פושטת אותם. היא מנסה ללמוד כיצד להיות אישה. אין לה ממש את הכלים לכך, בין היתר בגלל שהמודל היחיד לנשיות שהיא קיבלה היא אמא אשר לא רק נוטשת אותה לתקופה ארוכה בתחילת הסרט, אלא גם לא ממש הייתה יכולה להתמקד בה כאשר הייתה נוכחת, עקב המציאות הכלכלית וכנראה גם נוכח תלות בדברים נוספים, באופן אשר הסרט רק רומז לגביו.

בתיאור יבש של עלילת הסרט, ניתן לומר כי אחרי שהיא חווה סוג של פריצה לביתה, אשר מכיל הרבה חפצים אך שום דבר שכדאי לגנוב, אלכס מגלה את עצמה כפורצת יעילה למטרת השגת רכוש. אך למעשה, למרות חלקים בסרט אשר מראים אותה לומדת ומשתפרת מבחינה מקצועית, בכל הפריצות שאנו רואים בסרט היא מנסה לפרוץ לא רק על מנת לקחת רכוש, אלא גם על מנת להתבונן או לחוות סוג של אינטימיות, תחושה של קשר או של משפחה. הדבר מתבטא הן בפריצה לבתים שהיא מכירה ויודעת כי יש בהם סוג של קשר משפחתי תומך, והן במבט על האנשים החיים בדירות אליהם היא פורצת – היא מנסה לנכס לעצמה חלום על חמימות משפחתית בדירה אחת, לובשת חזייה של אישה נאהבת בדירה אחרת. גניבת רכוש היא הכרחית על מנת שתוכל לשרוד כלכלית, אבל היא בפועל פורצת בגלל צורך עמוק יותר – בזהות, בשייכות, בהבנה של העולם. לכן, לצד הפריצות, היא בונה לעצמה גם זהות אחרת, אשר כוללת שכירת חדר במלון יוקרה בו היא עובדת, תוך ניסיון לחזר אחר גיאולוג גרמני הלן בחדר הסמוך.

אחד מן הרבדים היפים בסרט נובע מכך שהגיבורה אינה היחידה אשר מרגישה בחוסר מסוים – גם פקידת הקבלה במלון רואה בה סוג של תחליף ליחסים עם בתה אשר התרחקה ממנה, כפי שקורה בגיל ההתבגרות. הפקידה מזהה כי מדובר בבת כיתתה של בתה, שגם מועסקת במלון שאין תרחיש סביר על פיו היא יכולה להרשות לעצמה חדר במלון. בכל זאת היא תומכת בה ולא רק באישור הלינה, מפני שהיא מחפשת קשר כלשהו עם מישהי שיכולה אולי עדיין להיות שער לעולם של בתה. גם הגיאולוג הגרמני נכנס לקשר למרות שהוא מבחין מן הסתם כי הסיפור שהמחזרת שלו מספרת לו על זהותה אינו הגיוני וכולל שקרים רבים. אבל גם בעולם שלו חסרים דברים, כולל ככל הנראה גם בהקשר המשפחתי. הוא חוקר ומגדיר את המבנה הפיזי של העולם, אבל יש לו בעיות בגישה לבני אדם וגם בתפקוד הפיזי שלו כגבר, או לפחות כך הוא רומז. למעשה, הוא מחפש סוג של קשר אבהי עם הצעירה אשר נכנסת לחייו, בעוד היא מחפשת קשר מיני. הרצון שלה חזק יותר, גם מפני שאין לה מודעות עצמית, בניגוד ליתר הדמויות בסרט.

התחושה לאורך כל הסרט היא שמישהו צריך לעזור, להתערב. בהקשר זה, נוכחות המשטרה בסרט היא מהותית. בסצנה בה המשטרה מוזעקת לדירתה בהתחלה, השוטרים עושים את עבודתם בכל הנוגע לכיווני חקירה בנוגע לפריצה, אך לא מתערבים במצב בו קטינה חיה לגמרי לבדה בבית מוזנח. גם בהמשך, כמעט בכל פעם שהמשטרה תהיה נוכחת בפסקול או בפריים, היא לא תעצור את הפשע, או אפילו תתקרב לאיים על תפיסת הפושעת.

״הפורצת״ הוא סרט שנותן רמזים לכל אלו אבל לא מניח לקהל להיסגר על פרשנות זו או אחרת. למעשה, בכל אחת משלושת הפעמים בהן צפיתי בסרט עד כה, חוויתי אותו אחרת מבחינת ההבנה של הדמויות ומבחינת הריגוש שהוא העביר בי. הוא כן מצטיין ביצירת אווירה ייחודית, דרך הנופים של ערד ואזור ים המלח, השימוש בחיות שונות כמוטיב אשר הופך להיות בעל משמעות גדולה משנדמה, ושימוש מיוחד בצילום של עמית יסעור, אשר לא פעם מבטא נקודת מבט של דמות כלשהי או של חיה, אבל מבלי שאנו יודעים מי הוא המביט עד לשלב מאוחר יחסית. גם הצילום לפעמים מקנה תחושה של השגחה או דאגה, רק על מנת שזו תישבר בשוט הבא, ויוצר אווירה של עולם שאומנם קל לזהות אותו כמדבר יהודה וים המלח, אבל גם כזה שיש בו גוון שהוא מעט על-טבעי, או מופשט. סוג של עולם בו הקלה מעומתת עם מציאות קשה, אבל גם עם מבט מעט פנטסטי על המציאות, כמו ילדה אשר מושלכת לכל הצרות של עולם הבוגרים.

המשחק של ליהי קורנובסקי בתפקיד הראשי הוא סגולה נוספת של היצירה, שכן הפנים שלה משדרות שילוב של תמימות ונחישות. בעיקר בסצנות ארוכות בהם היא בפנים חתומות מנסה להבין כיצד עליה לצאת ממצבים אבסורדיים ובלתי אפשריים, היא בו זמנית מגלמת ילדה אבודה ואישה בוגרת ואסרטיבית, ששני הוריה היו טייסי קרב והיא יכולה לאלף נמר, כך על פי הבדיות שהמציאה. יש בסרט רגעים בהם היא נשברת לחלוטין, או מציגה שליטה וניצחון רגעי מעבר למשוער. ברגעים אלו הפנים שלה מרתקות אף יותר, כאשר הן מביעות שמחה או ייאוש ברמה מהפנטת.

ניתן גם לקרוא בסרט ניסיון של השוליים של החברה להגדיר את עצמם כמרכז. מתוך ערד הרחוקה והענייה, הן האם אשר הולכת לעבוד במקום זוהר יותר והן הבת אשר מנסה לבנות לעצמה ביוגרפיה חלופית, מנסות לכבוש תחומים אחרים. בחיזור שלה אחרי הגבר הגרמני, אלכס מנסה לתת לעצמה ביוגרפיה אשר מקיפה את כל ישראל, כמו מציגה את עצמה כארץ אשר רוצה בזוגיות עם הארץ אשר איכזבה דור קודם של זהות יהודית. אך בעוד הגרמני מייצג זרות, הצירוף של שמו מיכאל ושל מקצוע הגאולוגיה מרמז על הספר ״מיכאל שלי״, ספר שנכתב על ידי עמוס עוז, התושב המפורסם ביותר של ערד. כך, גם בבחירה בדבר שנראה הרחוק ביותר מעולמה, יש משהו מן המוכר, מן הקשור לנוף הייחודי של המדבר בו היא חיה. מדבר אשר מיכאל חוקר את טבעו בעוד היא עובדת עם הדברים הייחודים לטבע שלו – בוץ מים המלח וגן חיות הקטן לחיות אשר מאכלסות, או אכלסו בעבר, את המדבר.

״הפורצת״ הוא סרט מטריד, גם מפני שהדמות הראשית ודמויות נוספות חוצות מספר פעמים את הסף אשר מאפשר הצדקה מוסרית למעשים שלהן, בעוד הסרט מנסה לעורר הבנה לאותם מקרים, אפילו הזדהות. גם כאשר המעשים בלתי הפיכים, קשה למצוא בסרט שיפוט, או מערכת ברורה של שכר ועונש, פרט לכך שאנו חוזים בתוצאות הברורות של הזנחה ושל חינוך פגום. הסרט גם מטריד כי בניגוד לסרטה הראשון של הגר בן אשר, ״הנותנת״ לא ניתן לשים את האצבע על המקור המדויק של ההתנהגות הבעייתית, או על הנקודה בה הנזק הופך לבלתי הפיך. שני הסרטים של הבמאית יכולים להיראות כיצירות משלימות על הזנחה הורית ועל מיניות נשית, ושני הסרטים גם מפעימים בשימוש שלהם בצילום ונקודות מבט, גם אם יש משהו שונה למדי בחוויה אשר כל סרט מספק. דומני כי סרטה הקודם של הבמאית עורר יותר תשומת לב, אבל כרגע אני נוטה להעדיף דווקא את הסרט השני, שהוא נועז יותר בדרכו. אין ספק כי אני גם מחכה ליצירה הבאה של הבמאית המוכשרת והמאתגרת הזו.