״דטרויט״ (Detroit), סקירה

בעקבות הצלחת הפוסט של אתמול, אני שולף מהבוידעם סקירה נוספת לסרט שכבר כנראה לא יוצג בבתי הקולנוע בישראל. אבל אם המקרה של ״סיפור רפאים״ מובן למרות המסתורין, את אי ההגעה של ״דטרויט״ (Detroit) לבתי הקולנוע אני פשוט לא תופס. לא רק שיש לו מפיץ (פורום פילם), בפעם האחרונה שסרט של קתרין ביגאלו בושש להגיע לקולנועי ישראל – הוא זכה באוסקר. כך היה עם ״מטען הכאב״ (The Hurt Locker) בסוף העשור הקודם, ולפני מספר שנים הוחלט שלא לחזור על הטעות ו״כוננות עם שחר״ (Zero Dark Thirty) נחת בציון. אמנם עם שם עברי מטעה, אבל היה זה מחיר זעום שאפשר בהחלט לשלם ולהשלים איתו. עכשיו ההיסטוריה חוזרת ומאז הבכורה האמריקאית באוגוסט האחרון, ״דטרויט״ פשוט לא הופץ וכנראה גם לא יופץ בארץ.

אולי זה קשור לעובדה שחברת ההפקה ״אנה-פורנה״ מפיצים כאן לראשונה באופן עצמאי, ואולי השיקולים אחרים ונוגעים בנושא שאני לא מעוניין אפילו לחשוב עליו – ענייני זהות. כך או אחרת, שוב מקופח הקהל הישראלי. בזמן שאוגוסט היה כנראה החודש הכי פחות מעניין בבתי הקולנוע כבר שנים, מעבר לים כיכב סרט כל-כך ענק שהוא ממש מגמד את רוב סרטי האקשן, המתח או המלחמה שהוקרנו בחודשים שלפניו או אחריו. אני לא בטוח האם ואיך הוא ישרוד עד עונת האוסקר או אפילו סיכומי השנה, ואין ספק שלא מדובר בסרט קיץ קלאסי, אבל אני לא מוכן לסיים את 2017 בלי שתעלה סקירה על אחד הסרטים הגדולים של הקיץ הנוכחי.

הסרט הגיע למסכים בדיוק בזמן לציין 50 שנים ל״מהומות דטרויט״, מן האירועים האלימים והיחסית-מודחקים בחברה האמריקאית בת זמננו. עשרות הרוגים, מאות פצועים, אלפי מעצרים ואלפים רבים של בניינים, חנויות וכלי רכב שהוחרבו. סיקוונס הפתיחה שמסביר בעזרת אנימציה על המרקם העירוני וכיצד נוצר, היה די מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בסרט של במאית חובבת ריאליזם ומבוסס על אירוע היסטורי. אבל עבורי ואולי אפילו עבור חלק מן הקהל המקומי הוא כלל מידע הכרחי, לפני שביגאלו מקציבה את השליש הראשון של סרטה להיכרות והיטמעות בסביבה, כמו גנרלית הסוקרת את מאזן הכוחות עוד לפני שהמלחמה פורצת. ואין שום דרך אחרת לתאר את ההתפרעויות האזרחיות ברחוב 12 ואת ההתערבות של המשטרה, המשמר הלאומי ובהמשך גם הצבא האמריקאי. ביגאלו לוקחת אותנו אל תוך הכאוס בשליש השני של הסרט, ומקדישה את האחרון לסיטואציה אחת ארוכה ובלתי אפשרית שממחישה היטב את הלך הרוחות. כי למרות שזו בהחלט הייתה התפרעות אזרחית נגד הממסד, שני צידי המתרס היו צבועים באופן ברור יותר בגווני עור של שחור ולבן.

לכן, יכול להיות ש״דטרויט״ היה מרוויח יותר תשומת לב לו היה יוצא דווקא בשנה שעברה. אבל ייתכן גם שהיה נבלע בין שאר סרטי הגזענות השורשית והעכשווית שמילאו בין היתר את טקס האוסקר הקודם. מצד אחר, זה לא שהסובלנות ניצחה וארצות הברית לא זקוקה לעוד נבוט בראש בנושאי גזע או לתזכורת כואבת כמה ההיסטוריה הרחוקה שלה מעורבבת בקרובה ומאיימת גם על ההווה. מהומות דטרויט החלו כשחבית חומר הנפץ שהיא האוכלוסיה השחורה והנדכאת של העיר, מחתה באלימות כנגד היחס המוגזם של המשטרה שהפך לשגרה. הסרט, שמתחיל כאמור בקטע אנימציה חביב ומסבירני, הופך לכרוניקה של פיצוץ ידוע מראש. זה מגיע לשיא באחד הסיקוונסים הכי מורטי עצבים שנראו בקולנוע מאז, ובכן, סרט קיץ אחר של במאי גדול – ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן, שכולו התקפף חרדה מתמשך.

כיוון שיצאו בתקופה חופפת, רבים התייחסו אל ״דטרויט״ בתור ״דנקרק השחור״, ולמרות שמבחינת אינטנסיביות יש על מה לדבר – שני הסרטים מנוגדים בעיניי בגישות שלהם, הטכניות והתכניות. אני לא מעוניין בהשוואה, אז רק אגיד שב״דטרויט״ בהחלט דגש על סביבה וסיטואציה, אבל יש בו גם דמויות שאמורות להיבנות ולהיבדל זו מזו ובהחלט יש בו חלוקה לטובים ורעים, לבנים ושחורים, שוטרים ואזרחים. הדמויות המעניינות הן כמובן אלה שתקועות באמצע בין שתי הגדרות או יותר. למשל ג׳ון בויגה שמגלם גבר שחור צעיר לבוש מדים – בכל רגע מביטים עליו כעל בוגד, חשוד, או מלאך מושיע. משני עבריו אפשר לציין את וויל פולטר המגלם שוטר לבן וגזען, שלאורך הסרט המערכת מגבה אותו באופן שמראה איך מתפתח תסביך כוח מסוכן, ואת אלגי סמית׳ המשחק מוזיקאי צעיר שנקלע לאיזור קרבות לגמרי בטעות, וצבע העור שלו הופך אותו למטרה למרות שלכאורה אין לו דעה פוליטית. גם הדמויות של האנה מוריי וקייטלין דיבר, שתי צעירות לבנות שמצאו עצמן במקום הלא נכון בזמן הכי לא נכון שאפשר, הן דוגמאות טובות לכך שבזמן מלחמה אין דבר כזה עמדה נייטרלית.

היכללותם של פרצופים מוכרים כמו אלה של בויגה שהוזכר לעיל, או אנטוני מקי, לא הפריעו לי משום שהם נטמעו בדמויות שלהם. מי שקצת שיבש לי את החוויה היה ג׳ון קרסינסקי, שפרצופו פשוט בלט בזרותו בסביבה האלמונית יחסית. אבל האמת היא שבכל פעם שצץ שחקן מוכר יותר נזכרתי שאני צופה בסרט, והחוויה עומעמה מעט. עם זאת, שווה לציין שזה קרה לי גם בגלל עליות וירידות בכתיבה של התסריטאי זוכה האוסקר מארק בול, שנטתה אל השקוף והמסומן מדי מספר פעמים. הדבר נכון לכל הסרטים שראיתי שכתב, כלומר שני הקודמים של ביגאלו וגם ״בעמק האלה״ – לרגעים הוא כאילו לא מתאפק או לא סומך מספיק על הקהל או החומר הכתוב כדי להעביר נקודה, אז הוא פשוט מדגיש אותה חזק מדי. כאילו מותח קו מתחת למילה מסויימת שוב ושוב עד שהעיפרון נשבר או מחורר את הדף, או לחילופין משתמש במרקר כל-כך הרבה פעמים עד שכל העמוד זורח.

למזלו, הבמאית שמעבירה את חומריו למסך היא קתרין ביגאלו. קולנוענית שיכולה לפרוש התרחשות רחבה ולזגזג בין כמה קווי עלילה ועיצוב דמויות, ולשחק עם הפוקוס של הסרט בין מקבץ סיפורים אישיים המשלימים שלם אחד גדול, או להתמקד ארוכות בסיקוונס אחד ארוך המספר בעצמו את כל הסיפור, מבלי לשנות או לשבור את הקצב ההולך ונבנה כל העת לקראת שיא. אפשר בהחלט לארוז את ״דטרויט״ כטרילוגיה יחד עם ״כוננות עם שחר״ ו״מטען הכאב״ שקדמו לו, כולם של ביגאלו את בול. אבל יותר משהפרק הנועל מקבע את הכתיבה של התסריטאי כדידקטית לפרקים, הוא מחדד את סוגיית מעמדה של הבמאית. בעיניי, קתרין ביגאלו היא לא רק במאית האקשן המעולה ביותר שעובדת היום בקולנוע, אלא פשוט במאי/ת האקשן הכי טובה. כלומר היא נותרת בפסגה גם אם זורקים למשוואה את עמיתיה הגברים. ו״דטרויט״ הוא הפסגה הכי גבוהה ברכס של טרילוגיית המלחמה שלה. ״מטען הכאב״ היה פצצת קולנוע קטנה וחכמה, ו״כוננות עם שחר״ מרשים יותר בהיקף שלו, אבל ״דטרויט״ הוא כנראה המטריד, הסוחף והמוצלח ביותר מכולם בהצגת קרבות בשטח שלא אמור להיות זירה מלחמתית. ונשאלת השאלה – איך היא עושה את זה?

השיטות של ביגאלו שפותחו ושוכללו בשני סרטיה הקודמים, מבדילות אותה לא רק מרוב במאי הפעולה האחרים שעובדים היום בהוליווד, אלא גם מסגנונה הקודם שאפיין סרטים אחרים שלה, נניח ״נקודת פריצה״ (Point Break). הבמאית מצליחה ליצור סיטואציה מהודקת, לכסות אותה מכל זווית אפשרית באופן שמערב את הצופה ולא משעמם לרגע, אלא גם לסחוט כל ביט וביט למקסימום. זה מושג על ידי שימוש במעט מאוד טייקים, על סט צילומים שמואר תמיד מראש לכל זווית צילום שלא תהיה, ושלוש-ארבע מצלמות המתרוצצות בלוקיישן, ממש כאילו מדובר בשידור חי מזירת פשע אמיתית. בצורה כזה נוצרת ונשמרת הספונטניות הן של רגשות השחקנים המצטברים לאמוציה קבוצתית והן של הצלמים הלוכדים את הסטטוס הזה. כיוון שכל טייק הוא בעצם ספרינט, אחרי מספר מאוד מצומצם של כאלה ביגאלו ממשיכה לסצנה הבאה, להכנת הסט הנוסף באופן מדוקדק והלאה.

את הקרדיט חולק עימה אמן המצלמה הרועדת בארי אקרויד, שאחראי לקודם של ביגאלו ול״ג׳ייסון בורן״, ״קפטן פיליפס״ וגם ״מכונת הכסף״, בין היתר. ביגאלו שבה לשתף פעולה גם עם העורך זוכה האוסקר וויליאם גולדנברג (״ארגו״) ומצוותת אותו עם הארי יון, מי שהיה אחראי לאפקטים המיוחדים בסרטה הקודם (וגם ב״האיש שנולד מחדש״). עם אגדת ההלחנה ג׳יימס ניוטון האוורד שמצטרף לנסיעה, נדמה לי שאפשר כבר להתחיל להבין או לדמיין עד כמה הסרט הזה מאיץ דופק וכיצד הוא מחליף הילוכים במיומנות של נהג שודים. בעצם למה לדמיין כשאפשר לצפות בסרט, באופן ובתזמון שיתאפשר לכם ולכן. כאמור, להמשיך לחכות לו בבתי הקולנוע משול לסיכוי שהממשל יתערב לטובת האזרחים המקופחים שלא מוכנים לפעול כדי לשפר את מצבם ומחכים שאולי יקרה להם נס וסדרי עולם ישתנו כרצונם.