סיכום 2016: 20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע

ברשותכם אתחיל בחדשות המסעירות – השנה שברתי את שיא הצפיות שלי. 349 סרטים ראיתי מאז החלה השנה, נכון לפרסום הטקסט הזה. זה שישה-עשר יותר מבשנה שעברה. אך על אף זאת, בשונה מ-2015, היה לי פחות קשה לבנות את רשימת 20 הרגעים הגדולים של השנה. למעשה, לאחר הסינון הראשוני נותרתי עם עשרים רגעים בדיוק. אז כמובן שהייתי חייב להתחרפן עם עצמי קצת, להסיר, להוסיף ולשנות את הסדר.

אז אלו 20 הרגעים הקולנועיים מהשנה החולפת שאנצור בלבי. הלוואי והיו לי את היכולות הטכניות לעשות מזה סרטון וידיאו א-לה דיויד אהרליך, אבל נאלץ להסתפק רק בטקסט. להזכירכם, הסרטים הנכללים פה כוללים גם את סרטי 2015 שהתעכבו במכס והגיעו אלינו אחרי הראשון בינואר, גם סרטים רגילים שהופצו בקולנוע, וגם סרטים שראיתי מהשנה אך לא הופצו. אפנה את תשומת לבכם לכם לארבע אזהרות ספויילרים מתוך עשרים הרגעים. הם יכתבו באדום מתחת לשם הסרט.

לחובבי הנוסטלגיה שבניכם, הנה מצעדי 20 הרגעים מאז שנתו הראשונה של הבלוג:
2010
2011
2012
2013
2014
2015

זהו. מתחילים!

20 הרגעים הגדולים של 2016 בקולנוע

20.
יאגו – "החיים, סרט מצויר" (Life Animated)
שנה משובחת לסרטי תעודה, ולא פחות משלושה מהם גם יופיעו בעשיריות שלי בסוף החודש. עם זאת, למצעד 20 הרגעים רק אחד מהם הצליח להשתחל. מדובר במסחטת הדמעות "החיים, סרט מצויר" של רוג'ר רוס וויליאמס (שתוכלו למצוא ראיון קצר שערכתי אתו בכלכליסט השנה). הסרט מביא את סיפורו של אוון סאסקינד, שבשנותיו הראשונות התגלו אצלו סימני אוטיזם, והוריו נאלצו לראות איך הוא הולך ונאטם מבלי שיוכלו לעשות דבר. המצב היה עגום במיוחד, עד הרגע שבו הם קלטו שאוון מגיב בצורה יוצאת דופן לסרטי דיסני. ברגע שפותח את המצעד, רון, אביו של אוון, מספר למצלמה איך התגנב לחדרו של בנו הקטן, עטה על ידו בובה של יאגו, התוכי מ"אלאדין", והחל לדבר אתו דרכה. לתדהמתו, אוון פתאום נפתח, והתחיל לתקשר. בסרט השיחה משוחזרת באנימציה ידנית ומזכירה לנו איך את הסיפורים הכי מדהימים, פשוט אי אפשר להמציא.

19.
עשן נכנס לעיניך – "45 שנים" (Forty Five Years)
-ספויילר-
כולנו אוהבים סרטים שנגמרים במסיבות. הרי לא יכול להיות סוף טוב מזה – כולם ביחד, שמחים וחוגגים. אלא אם כן אתם בעולם של הבמאי הבריטי אנדרו היי (שסצנת סיום נוספת מסרט שלו תגיע בהמשך), ובמיוחד אם אתם בדרמה העוצמתית והנפלאה שלו מ-2015, אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו על זיכרון. שרלוט רמפלינג, בהופעתה המשובחת ביותר, מגלמת אישה המגלה כי בעלה לא לגמרי התגבר על אהובתו הקודמת, שמתה בנסיבות טראגיות לפני שנים. הסרט מוביל אותנו למסיבת יום הנישואין שלהם, שעל פניו הולכת נפלא, ממש לפי התכנית. זה עד הרגע בו השיר "עשן נכנס לעיניך" של ד'ה פלאטרס מתחיל להתנגן, וכבר אי אפשר להתעלם מהאמת.

החיים סרט מצויר

18.
שוויון זכויות – "פופסטאר: אל תפסיק לא להפסיק" (Popstar: Never Stop Never Stopping)
חבורת "לונלי איילנד" (אנדי סאמברג, עקיבא שייפר וג'ורמה טאקונה) באו להרים. אמנם המוקומנטרי שעשו השנה היה לאחד הכישלונות הקופתיים הגדולים ביותר, אבל אני מתעלם מהתואר המפוקפק הזה, כי יש בסרט הזה אינספור רגעים שמביאים לידי דמעות מרוב צחוק. החביב עלי ביותר הוא השיר "שווין זכויות", או בשמו הלא רשמי "לא גיי". מדובר בפארודיה היסטרית על אמן ההיפ-הופ מקלמור (ובעיקר על השיר "אותה אהבה" הנהדר), ובו קונר, המוזיקאי המצליח בגילומו של סאמברג, מבצע בעזרת הזמרת פינק שיר שהוא כולו הלל לשיוויון זכויות, אבל מאוד דחוף לו להבהיר שעל אף כל הפלורליזם הזה, הוא סטרייט לחלוטין. אם היה צדק בעולם השיר הזה היה לוקח אוסקר.

17.
סוף הלילה – "לוקינג: הסרט" (Looking: The Movie)
-ספויילר-
ומ"לא גיי" הישר ל"אין יותר גיי מזה". הבטחתי עוד סרט של אנדרו היי, ומיהרתי לקיים. הסרט הזה לא הופץ בבתי הקולנוע, אלא יועד לטלוויזיה והיה בעצם סגירת פינות של HBO, כמחווה לסדרה החביבה וקצרת החיים "לוקינג", המתרכזת בשלושה חברים בסצנה הגאה של סן פרנסיסקו. הרייטינג הנמוך גרם לרשת לבטל את הסדרה טרם זמנה, אבל לטובת המעריצים החזירו את כל הקאסט לפרויקט סיום כדי שנוכל להיפרד כמו שצריך. הסרט עצמו לא איזו צפיית חובה או משהו, ויש בו הרבה מעידות, אבל זה לא משנה בכלל כשמגיעים לסצנת הסיום. בסופו של לילה ארוך מגיעים כל גיבורינו לדיינר עירוני, ולרגע נורא נורא קטן פתאום הכל ממש בסדר. כאשר ריצ'י (ראול קאסטילו) מניח את ראשו על כתפו של פטריק (ג'ונתן גראף), הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ.

16.
עזרה בדרך – "סאלי: נס על ההדסון" (Sully)
הייתי מאוד אמביוולנטי לגבי סרטו האחרון, והמצליח, של קלינט איסטווד. מצד אחד, היה ברור שהסיפור האמיתי של צ'סלי סאלנברגר (טום הנקס בהופעה מצוינת), שהצליח לבצע נחיתת אונס על נהר ההאדסון ולהציל מאות אנשים, לא באמת יכול להחזיק סרט שלם, ושהתסריטאי עושה סלטות באוויר כדי למרוח את זה (כולל שיחות טלפון אינסופיות של צ'סלי ואשתו, וכמה פלאשבקים מיותרים לחלוטין). מצד שני, יש לסרט שני רגעים שגואלים אותו. השחזור האחרון של ההתרסקות, וזה שנמצא במקום ה-16, ובו איסטווד רומז לנו מה באמת התימה העיקרית של הסרט, זו שתיאמר מילולית עשר פעמים לקראת סופו: אין דבר חשוב יותר מהגורם האנושי. ברגע שהמטוס נוגע במים, מתחילים להגיע כוחות ההצלה של ניו יורק לסייע לנוסעים, והעזרה של האנשים זה לזה עשויה באופן מרהיב קולנועית ממש כמו שהיא מרגשת.

15.
בהילוך אחורי – "דוקטור סטריינג'" (Doctor Strange)
על שלושה רגעים עומד סרטם השני והאחרון לשנת 2016 של דיסני-מארוול: על סיקוונס המעבר בין העולמות, על המרדף במימד המראה, ועל סצנת השיא בה הדוקטור וחבריו נלחמים ברע כלשהו (בדיסני-מארוול זה אף פעם לא באמת משנה). הגיבורים שלנו מתנהלים כרגיל, כאשר העולם מאחוריהם הולך ברוורס, והעיר נבנית מהריסותיה. לא רק שזו אחת הסצנות המקוריות ביקום המשותף של מארוול, זו גם חצי קריצה לשאר סרטי האולפן, בהם עיר גדולה חייבת להיהרס עד עפר כי ככה. זאת הברקה נפלאה שמבוצעת מדהים, וכפיים לסקוט דריקסון הבמאי.
מארוול תופיע בהמשך המצעד עוד פעמיים.

14.
השידה – "אקוואריוס" (Aquarius)
סרטו הארוך-מדי-אך-מרשים של קלבר מנדוזה פילהו הברזילאי הוקרן בפסטיבל ירושלים לאחר חשיפתו בקאן, נישא על גבי הברדק סביב האוסקר (בקצרה: ברזיל לא שלחה את הסרט הזה כנציגה, בגלל התבטאויותיו של הבמאי נגד השלטון). האמת היא שאחד הרגעים הכי זכורים לי מהשנה הזו לא התרחש על המסך, אלא בחלל האולם בו הוקרן בירושלים. ברגע ששמה של השחקנית סוניה בראגה הופיע על המסך, נשמעה אנחת שמחה קולקטיבית מפחות או יותר כל יושבי אולם 2 המלא. דברים כאלו הם הבודדים שמצדיקים צפייה משותפת עם אנשים. אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על סצנת השידה הנפלאה.
הסרט עוסק בקלרה המבוגרת (בראגה) הנלחמת על זכותה לשמור על דירתה בקומפלקס ששמו כשם הסרט. סיקוונס הפתיחה שלו, עם זאת, איננו עוסק בקלרה כלל, אלא בסבתה. במהלך חגיגות יום ההולדת שלה, בזמן שילדיה ונכדיה מאחלים לה שלל ברכות, דעתה של הסבתא נודדת אל שידה כבדה שנמצאת בחדר, והיא נזכרת בימים הפרועים שהרהיט הזה מייצג בשבילה, כשהסרט חותך בחדות אל זיכרונותיה.
באופן עקיף לחלוטין, וערוך לעילא, פילהו רומז לנו מדוע קלרה תסרב לעזוב את הבית בעוד שנים, ולמה כל כך קשה להיפרד מהזיכרונות שהפכו אותך למי שאתה.

אקוואריוס

13.
קא – "ספר הג'ונגל" (The Jungle Book)
אינספור שיאים יש לסרט הזה שביים ג'ון פאברו, על פי הסרט המצויר הקלאסי של דיסני (שמבוסס על סיפוריו של רודיאר קיפלינג). זה מרשים במיוחד בהתחשב בכך שהסרט הזה היה אמור להיות עוד מחזור מעייף של האולפן (כמו "סינדרלה" ו"אליס בארץ הפלאות" לפניו), אבל התגלה כאחת מהפתעות השנה, ורכבת הרים קולנועית משוגעת.
מבין כל הרפתקאותיו של מוגלי, אהבתי ביותר את סצנת האימה של הסרט, הופעת האורח של הנחש האימתני קא, בדיבובה של מלכת העולם סקרלט ג'והנסן. אם יש סיבה מדוע הסרט הזה אינו מתאים לילדים, היא הסצנה בה מוגלי תועה אל הטריטוריה של הזוחל המפלצתי ובקושי שורד אותה.

12.
הספדים של אחרים – "שבוע ויום"
לאחר שבילינו יום שלם עם אייל ספיבק (שי אביבי), שעושה הכל חוץ מלנסות להתמודד עם הטרגדיה האיומה שחווה לפני שבוע, אנחנו מגיעים יחד אתו ושני בני לוויתו הצעירים לבית הקברות בו עומד להיקבר בנו היחיד. שם הוא נקלע להספד אותו נושא גבר שאיננו מכירים (אורי גבריאל, שמוכיח שוב שאין הרבה שחקנים בליגה שלו) על אחותו שנפטרה. בשלב הזה, הסרט חותך מספיבק לסיפור צדדי, שונה לגמרי מזה שראינו עד כה. לכמה דקות נפלאות אנחנו מכירים דמות חדשה, סיפור חדש, שגורם לנו להבין שיש עוד כל כך הרבה סיפורים ששווה לספר, וכל כך הרבה אנשים שחווים דברים מטלטלים, והכל פתאום נכנס לפרופורציות. אחת מהברקות השנה.

11.
המעבר הגדול – "מסיבת נקניקיות" (Sausage Party)
חשבתם ש"לה לה לנד" נפתח בסצנת מוזיקלית מרשימה? זה כלום לעומת סרט האנימציה של סת' רוגן ואוון גולדברג. אמנם הבחירה המובנת מאליה הייתה להזכיר את סצנת האורגיה הלא הגיונית שחותמת אותו, אבל בעיני לשיר הפתיחה של הסרט אין מתחרים. כתב אותו לא אחר מאשר זוכה פאקינג 8 פרסי האוסקר, אלן מנקין, ובו מוצגת לנו תפילתם של דיירי הקוסמוס המכולתי של הסרט, על נקניקיותיו, ירקותיו, חטיפיו, ובקבוקי הרוטב הנאצים שרוצים לחסל את כל המיצים (בדיחה מילולית שבטח גרמה למתרגמים של הסרט לשקול את המשך הקריירה שלהם), לאלים שיבואו לדאוג להם. מה שמתחיל כמו סתם שיר הלל, מתגלה כאקספוזיציה לעולם שנקרע על ידי פולחן שווא. מעבר למילים, למוזיקה ולכריאוגרפיה, זה לכשלעצמו אחת הסאטירות הכי מוצלחות על יחס החברה לדת שהקולנוע האמריקאי המסחרי עשה לאחרונה.

10.
המילים הנכונות – "ברוקלין" (Brooklyn)
שני שחקנים מצוינים, שלוש העמדות מצלמה, וכמה שורות דיאלוג, זה כל מה שהיה צריך בשביל לגרום לרגע הזה מ"ברוקלין" להיות אחד המרגשים של השנה. "אתה זוכר שאחרי ארוחת הערב בבית שלך, אמרת לי שאתה אוהב אותי?" שואלת אייליס את טוני (סירשה רונן ואמורי כהן). "ובכן, לא לגמרי ידעתי מה לומר," היא ממשיכה ואנחנו, כמו טוני, בטוחים שאנחנו מתקדמים לשברון לב, "אבל אני יודעת מה לומר כעת. חשבתי על זה ואני מחבבת אותך, ואני אוהבת לפגוש אותך, ואולי אני מרגישה אותו הדבר. אז בפעם הבאה שתגיד לי שאתה אוהב אותי, אם תהיה פעם הבאה, אני… אני אגיד שאני אוהבת אותך בחזרה."
אני אף פעם לא מצליח לראות מה קורה בסצנה הבאה ב"ברוקלין" כי כל הראייה של מטושטשת. אין לי מושג למה.

9.
כתוביות פתיחה – "דדפול" (Deadpool)
על אף שאני שמח בהצלחתו, אני ממחנה המקטרגים של הלהיט "דדפול", מבית מארוול (את הסרט הפיקו פוקס, לא דיסני). כבר התייאשתי מלנסות לשכנע את העולם שמדובר בסרט מאכזב ומפגר – טוב, זה שקר, אני אלחם על זה עד יומי האחרון – אבל עדיין, אי אפשר לקחת ממנו את הרגע הטוב היחיד שלו, כתוביות הפתיחה הכי מוצלחות שאני זוכר לסרט מהשנים האחרונות. קשה לתאר את זה מבלי להרוס את הבדיחה, אבל אני מניח שכולכם ראיתם את הסרט הזה כבר, אז אתם יודעים על מה אני מדבר וכנראה גם מסכימים אתי. עד סוף הסרט גם בדיחת המטא הזו תראה מותשת וחבוטה, אבל למשך כמה דקות של "איינג'ל אוף ד'ה מורנינג" בתחילת הסרט, חשבנו שאנחנו נראה סרט מבריק. איזה זיכרון מנחם זה היה.

דדפול

8.
היי שלום, דרך האבנים הצהובות – "הקומונה" (Kollektivet)
-ספויילר-
מעטים הדברים היעילים בקולנוע כמו מונטאז' מלווה בשיר. זה יכול להיות עצוב, מקפיץ, מלהיב, מרגש, מה לא. למרבה הצער, בגלל שזה כל כך קל משתמשים בזה לא מעט, ולעיתים זה מאבד את האפקטיביות (כמו למשל ב"להילחם על זה"). בסרט הדני של תומס וינטרברג, מונח שירו הנפלא של אלטון ג'ון על אחד המונטאז'ים המאוחרים בסרט, שבסופו נשבר הלב. באופן מילולי יותר ממה שאתם חושבים.
בין דיירי הקומונה המוזרה שבמרכז הסרט, נמצאים גם שני ילדים. האחת היא צעירה מתבגרת, בתן של הדמויות הראשיות (בגילומם של אולריך תומסן וטרינה דירהולם). והשני הוא ילד קטן הרבה יותר, בנם המקסים של זוג צעיר שמצטרף לחבילה. הילדון סובל ממום בלבו, ובמהלך הסרט ישנה כבר סצנה אחרת שמאיימת עלינו בפרידתו, אותה הוא שורד למרבה השמחה. אבל זה לא יחזיק ימים, ובתום המונטאז' המדובר, הוא יראה איך אותה נערה, שהיא בשבילו חצי אחות וחצי מושא אהבתו, מתחילה לצאת עם מישהו בן גילה. וזה כבר יותר מדי בשביל הלב הקטן שלו.

7.
משלוח חדש – "הבן של שאול" (Son of Saul)
בגלל המבנה שלו, כמו גם האפקט שלו על הצופה, קשה מאוד לחלק את יצירת המופת של לסלו נמש לפרקים או סיקוונסים. עם זאת, החלק בו מגיע "משלוח" חדש של אסירים למחנה, ושאול גיבורינו חוצה את אחד הדברים הכי איומים שעשתה האנושות לעצמה אי פעם, הוא רגע שאני לא יכול להוציא מהראש. זה משהו כל כך איום ונורא שקשה לדבר עליו באופן "קולנועי", אבל העבודה שם היא לא פחות מגאונית. המצלמה של מתיאס ארדלי מפוקסת כל הזמן על פניו של שאול (גזה רוהריג) ואת הזוועות אנחנו קולטים רק בשולי הפריים, לא תמיד בפוקוס, וההשפעה של זה היא כזו שגרמה לי לרצות בכוח לעצום את העיניים, אבל העפעפיים שלי סרבו לשתף פעולה.
לא קול מצדכם בכלל, עפעפיים. לא קול בכלל.

6.
אודישן (אלו שחולמים) – "לה לה לנד" (La La Land)
גם הפעם הייתה לי דילמה. על אף שבמרחק הזמן הוא קטן יותר מסך חלקיו, סרטו של דימייאן שאזל הוא כולו רצף של רגעים נפלאים, גם בזכות יכולות הבימוי הפשוט לא יאומנו של הבחור הצעיר, וגם בזכות שני הכוכבים שבסרט, אמה סטון וריאן גוסלינג.
בסופו של דבר, לגמר הגיעו שני רגעים ממנו. הראשון הוא סיקוונס הסיום הארוך והמרגש שלו, והשני הוא שיר הסולו הסטטי של סטון, גם הוא בחלקו האחרון של הסרט. בחרתי בו, גם בזכות העוצמה של השיר והביצוע של סטון, אבל בעיקר בגלל שהרגשתי שאותו סיקוונס מדובר הוא מחווה קיצונית מדי למיוזיקלס עבר טובים ומפורסמים, וגם בגלל שבשנה שעברה לקח את המקום הראשון במצעד הזה בדיוק, סצנה מ"מאמי" שמבחינה רעיונית היא זהה לחלוטין.
"הנה לחיי החולמים, מטופש ככל שזה יהיה, הנה לחיי הלב שכואב, הנה לחיי הבלאגן שאנו עושים". אוקי, המילים האלו לא ממש ביאליק, והן כן לוחצות קצת חזק מדי על משהו שכל אדם באשר הוא יכול להתחבר אליו – אבל אלו טרוניות שבאות מהראש. כשזה מגיע ללב, אי אפשר להתווכח שהרגע הזה גורם לגוף לרחף מעל מושב הקולנוע.

5.
פגישה מקרית עם רנדי – "מנצ'סטר ליד הים" (Manchester By the Sea)
תצוגת המשחק הטובה ביותר של השנה מגיעה מהרגע הזה בסרטו של קנת' לונרגן, ומבוצע על ידי קייסי אפלק ומישל וויליאמס, שניהם מתעלים על עצמם (והרף גבוה מלכתחילה אצל שני המוכשרים האלו). הרגע המפתיע הזה בין לי (אפלק) ורנדי (וויליאמס) הוא אגרוף לפנים, כי הוא כל כך אמיתי, כל כך נכון, וכל כך נגד כל מה שאנחנו רגילים לראות מהקולנוע. שני אנשים, שחוו טרגדיה שאי אפשר להעלות על הדעת בכלל, עומדים זה מול זו, האחד פשוט רוצה להימלט משם והשנייה נאחזת בו בכל מה שיש לה, אבל מפחדת לעשות זאת חזק מספיק שמא הוא יישבר. מסוג הסצנות שמצריכות לאחריהן הפסקה של כמה שניות כדי להתאפס.

מנצ'סטר ליד הים

4.
פולקסוואגן – "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (Captain America: Civil War)
-"אתה יכול להזיז את המושב קדימה?"
-"לא."

3.
לחישתו של אלוהים – "אמריקן האני" (American Honey)
-ספויילר-
לא מאוד פשוט לחצות את סרטה הארוך של אנדריאה ארנולד. אמנם בשבילי מדובר באחד הסרטים הטובים והמופלאים של השנה, אבל גם לי היו חלקים קשים במהלכו. עם זאת, ארנולד סידרה לכל הסבלניים שצופים ביצירתה כזו מתנה בסיומו, שקשה לבוא אליה בטענות. זהו סרט אפיזודלי מאוד, ולכן קשה לשים לב שהגיבורה, סטאר (סשה ליין) בכל זאת עוברת בו תהליך. במהלך הסרט היא מבקשת מאהוב ליבה, ג'ייק (שיה לה-באף), מתנות כמעט כל רגע, מה שמעיד על כך שהיא בכל זאת עדיין ילדה קטנה שמחפשת אהבה ותלויה באחרים. בסצנה האחרונה בסרט, אחרי שהחליטה בכל זאת להמשיך עם להקת מוכרי המגזינים אליהם הצטרפה, ג'ייק נותן לה את המתנה האולטימטיבית – צב אמיתי, חי ונושם. אבל היא כבר לא צריכה אותה, ומשחררת את החיה, נאמנה לטבע האמיתי ומלא החמלה שלה לגבי יצורים חיים, כפי שראינו במהלך הסרט. ואם הצילום המדהים לא מספיק, ברקע מתנגן השיר של ראורי, "God’s Whisper", כאשר שאר חבריה רוקדים מסביב למדורה, כמו טקס פגאני שבסופו היא נולדת מחדש. קולנוע טהור כמו מים קדושים.

2.
מאמא דב – "האיש שנולד מחדש" (The Revenant)
זאת השנה השנייה ברציפות בה תקיפת דב אימתני נמצאת ב-20 הרגעים. ב-2015, נכנס הסרט "ארץ פראית" למקום התשיעי בזכות רגע מטלטל וקטלני במיוחד בו בחור כלשהו נופל קורבן לחיה המאסיבית הזו. השנה זה שוב קורה, בזכות סרטו המדהים של אלחנדרו גונזאלס אינייריטו.
אחרי הצפייה הראשונה בסרט, ממש לפני שנה, חשבתי שאולי הסצנה המדוברת הזו תפנה את מקומה במצעד לטובת מתקפת האינדיאנים בתחילת הסרט, שוט הנפילה מהצוק או הקרב האחרון בן גלאס ופיצ'גראלד. אבל אחרי הצפייה השנייה, באמת שאין לנקודת המפנה העלילתית הזו מתחרים. המאבק בין דמותו של דיקפריו לדובת אפקטים ממוחשבים היא באמת סצנת הקרב הטובה ביותר של השנה, אפילו יותר מזו של חברות הנוקמים ב"קטפן אמריקה: מלחמת האזרחים", כבודה במקומה מונח.

1.
אין גברות – "יחי הקיסר"
גם אם 2016 הייתה נמשכת עוד חודשים ארוכים, וגם אם הייתי מספיק לראות עוד מאה סרטים, שום דבר לא היה מאיים על הנאמבר המוזיקלי בכיכובו של צ'נינג טייטום בסרטם של האחים כהן, שיצא לקולנוענים עוד בפברואר. הקומדיה האחרונה של האחים כהן אולי לא מסמנת שיא חדש בעבודתם של השניים, בטח שלא באותה הליגה של "בתוך לואין דייויס", אבל הוא עדיין אחד הסרטים המבריקים ביותר של השנה. הוא אפילו גרם לנו לשבת ולדבר עליו ארוכות, שהוליד ניתוח של כמעט כל רגע בסרט.
"אין גברות" הוא סצנה שמצליחה גם לצחוק על וגם לאהוב את מחזות הזמר של ג'ין קלי משנות הארבעים. באחד ההאנגרים של אולפן קאפטילס המומצא, מצלם הכוכב הלוהט ברט גרני (טייטום) את המחזמר החדש בהשתתפותו, ובו הוא מגלם מלח שעומד לצאת לים ומקנן בעזרת חבריו המפזזים על התקופה הקרובה אותה יבלו בלי נשים. עם זאת, הכיראוגרפיה של כריסטופר גאטלי, לשיר שכתבו ווילי ריל והנרי קריגר, מרמזת לנו שאולי זאת לא כזאת בעיה איומה בסופו של דבר. סצנה שאפשר לראות בלופ אינסופי, וללא צל של ספק הרגע הקולנועי האהוב עלי בשנת 2016.

יחי הקיסר