פסטיבל סרטי הסטודנטים 2016 – הזוכים בתחרויות הישראליות

בהמשך לפוסט אודות הזוכים בתחרות הבינלאומית השנה בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2016, הגענו למסגרות הישראליות ולזוכים בהם. לצערי, לא הספקתי לצפות בכל הסרטים וגם לא לכתוב על כל מה שראיתי. אבל בכל זאת, הנה חוות דעת לגבי רוב הזוכים במסגרות הישראליות.

פרסי פורום המבקרים

״במילים אחרות״, של טל קנטור

פורום המבקרים, בו אני חבר, הרחיב השנה את תחום השיפוט שלו, כאשר השופטים השנה (יעל שוב, אבנר שביט, ליאור אלפנט) צפו בכל סרטי הסטונדטים הישראלים בפסטיבל. כלומר, גם בכל התחרות הישראלית, כרגיל, אבל גם בסרטים שהשתתפו בתחרות הבינלאומית (ומאוחר יותר אף זכו בה בפרסים). באופן אשר מדגים עד כמה השנה הייתה מגוונת, רשימת הסרטים הזוכים שלהם שונה כמעט לגמרי מזו של חבר השופטים הכללי. חבר השופטים מטעם הפורום בחר לחלק את פרס הסרט הטוב ביותר בין שני סרטים נהדרים. הסרטים הזוכים, כמו גם שלושת אלו אשר קיבלו ציון לשבח, יוקרנו בערב מיוחד מטעם הפורום בראשית חודש ספטמבר בסינמטק תל אביב.

זוכה פרס הביקורת(תיקו): "במילים אחרות" שביימה טל קנטור, האקדמיה לאמנות בצלאל.

סרט בו נאמר ש"אי אפשר להעביר חיים שלמים בחמש דקות", ולמרות שזו אמירה נכונה, הסרט כן מצליח לעשות דבר קרוב למדי. הסיטואיצה היא ביקור מולדת של גבר מבוגר אשר רוצה להיפגש עם בתו, אבל לא יכול להציע לה יותר מכוס קפה. הבת דוחה את ניסיונות ההתקרבות שלו, היא פגועה מנטישת האב וכנראה גם מדברים נוספים – הקשר האינטימי חמק מהם. טכניקת האנימציה בה נעשה הסרט כמו נמחקת כל הזמן, כמו זיכרון שהולך ונהיה יותר אבוד. הבמאית משלבת בקווי הציור המינימליסטיים מקטעים מפני השחקנים (יהויכין פרידלנדר ודנה ידלין המצויינים) ויוצרת סרט בו הטכניקה מסונכרנת היטב עם התחושה הפנימית של הדמות הראשית. סרט שהוא דוגמא לכמה הרבה אפשר להעביר בפרק זמן קצר, עם תסריט נכון ובימוי אשר מדגיש את האלמנטים הבולטים בו.

זוכה פרס הביקורת (תיקו): עקרון החסד" שביימה מאיה קסל, בית הספר סם שפיגל (בתמונה בראש הפוסט)

סרטה של קסל עוקב אחר אחות בביטוח לאומי בשורה של שלושה ביקורי בית, בהם היא מדריכה מתלמדת. הגיבורה נדרשת להפגין קשיחות עקב נסיבות המקצוע שלה ודומה כי צרכי היעילות של הביטוח ביטלו את האדיבות והצד הטיפולי אשר לכאורה מהווים חלק מן המקצוע. שני הביקורים הראשונים מזכירים מעט סרטים כגון ״יום אימונים מסוכן״ בדינמקה בין הוותיקה לצעירה, אשר דומה כי מתחילה להטיל ספק בעקרונות המנחים את המדריכה שלה. אולם, שני הביקורים הראשונים הם רק הכנה לביקור השלישי, בו סדר העדיפויות והתכנון המוקדם משתנה ובו גם מתגלה הכוח של אורך הרוח של הגיבורה, חסד אשר מסתרר מאחורי הפנים החתומות והקשוחות. לא מדובר בהכרח רק בשינוי אשר עוברת הדמות, אלא בשינוי ביחס הקהל כלפיה ובהבנה מחודשת של כל מאורעת היום, גם אם המימד הביקורתי לא עוזב לחלוטין את הסרט. הבמאית מדגימה את מגוון הרגשות והמצבים הקשים העומדים בפני האדם. קשה לדעת כיצד תמשיך הגיבורה בשגרת חייה, אולם דומה כי בסופו של דבר היא הפכה למתלמדת – הבחורה הצעירה יצאה מן הסרט ועל הדמות הראשית לבחור כיצד להמשיך בחייה, בין עם מדובר במהלך היום בו מתרחש הסרט ובין עם מדובר בתפקוד רחב יותר. ייתכן גם שהמנעד הרגשי צריך להיות דינמי ולהתאים את עצמו לסיטואציה. אולם, כוחו של הסרט נובע גם מכך שפרט לסיפור של הבודקת, כל מקרה של נזקק מתפקד בסרט כסיפור קצר עצמאי, אשר מציג תמונת עולם מלאה הזקוקה לחסד בכל אחד מן המקרים, גם אם רק בסיפור אחד נמצאת האישה המתאימה על מנת להעניק את החסד המדויק.

זוכי ציון לשבח: "גבולות" דנה לרר, אוניברסטית תל אביב, שהיה גם לזוכה הגדול בתחרות הבינלאומית וכתבתי עליו כאן.

"כחול בירוק" לי היימן פרוזנסקי, אוניברסיטת תל אביב.

"לא לגעת" אפרת רסנר, בית ספר סם שפיגל.

כאמור, כל הסרטים הללו יוקרנו שוב בתחילת ספטמבר.

זוכי התחרות הישראלית

״בין שתי מיתות״ של אמיר פכרדין

הסרט הטוב ביותר: "אנה" של אור סיני מסם שפיגל. ממשיך את המומנטום לאחר הזכייה בפסטיבל קאן. גם בו כבר דנתי בקצרה.

זוכה פרס הבימוי: "בין שתי מיתות" אמיר פכרדין, קמרה אובסקורה.

הסרט עוקב אחר זוג איכרים מבוגר היוצא יחד למטע שלו, לגיזום העצים ולסוג של פיקניק. בני הזוג כמעט ואינם מדברים ביניהם, ייתכן ויש קצר מסוים בתקשורת ובשיתוף הפעולה, ייתכן וזו השגרה לה התרגלו לאחר היכרות עמוקה, גם אם התחושה היא כי יש דברים שהם רוצים להביע ולא מסוגלים. הדבר המטריד יותר בסרט נמצא ברקע – הזוג הם דרוזים מרמת הגולן, מופרדים מקרובי משפחה אשר נותרו בצד הסורי. מה שהכי מרשים בסרט הוא השימוש בפסקול, בו נשמעים קולות הקרב ממלחמת האזרחים וגם דיווחים מן הרדיו, אשר הקליטה בו משתנה מתחנה סורית לתחנה ישראלית. הסרט מציג שילוב של שגרה ארוכה ומלחמה סוערת, מלחמה אשר נדמית קרובה מאוד אבל גם מופרדת, מתחוללת מעבר לגדר. הכאב הוא גם כאב על הפרידה ארוכת השנים מן הצד השני של הרמה, וגם על הזוועה המתרחשת במרחק כל כך קרוב אך בלתי אפשרי למעבר. זהו סרט בלי הרבה התרחשות, אבל עם סערה פנימית בלתי פוסקת. הבמאי מפגין איפוק ובורא יצירה אשר אינה כופה את עצמה על הקהל, אך מנכיחה את גודל השבר בה נמצאת האוכלוסיה בקו התפר התמידי של רמת הגולן.

פרס התסריט: "לאף אחד אסור להיות פה" תסריט ובימוי צור אביגד, מכללת בית ברל.

סרט זה עוסק בבני נוער, כמו סרטים רבים בתחרות. נער בשם נהר ממשיך לעקוב באובססיביות אחר חברתו לשעבר, שהיא גם חברתה הטובה ביותר של אחותו הקטנה, נעמה. נעמה נמצאת במצב של מלכוד בין נאמנויות כשאחיה חוצה פעם אחר פעם את גבולות הפרטיות. אמם של השניים עסוקה יותר מדי בעבודה, וכמו בסרטים רבים מן העת האחרונה, בני הנוער נותרים ללא תמרור מנחה. הסרט מצילח לעורר אמפתיה וחרדה לגורל הדמויות, וגם כאשר הדמות של נהר מצטיירת כאלימה וקנאית מדי היא נותרת אמינה ומובנת. יחד עם זאת, חשתי כי הסרט לא תמיד מיצה את הפוטנציאל הדרמטי שבו, בעיקר ברגעים בהם הוא קרב לעימות קשה. אולם, הרגעים בהם האח והאחות מגלים מחדש אלמנטים של חיבה בנויים טוב יותר ובסופו של דבר זה סרט השואף לחזרה לשגרה, אם דבר כזה אכן אפשרי אחרי האהבה.

פרס הצילום: "אשם" במאי גל אל-עד, צלם גיא סחף. בית הספר סם שפיגל.

הסרט מספר על מאבטח במפעלי ים המלח, אשר בתחילת הסרט מותקף מינית בידי נהג ההסעה של העובדים, ובלילה יוצא לנקום בנהג/להגיע לשלווה פנימית עם התחושות הפנימיות אשר רודפות אותו. הצילום, בעיקר השימוש במקורות אור שונים, הוא אכן הדבר אשר הכי בלט עבורי בסרט -הוא מתחיל מצילום מטריד אך אסתטי מתוך רכב באור יום מלא, ומגיע לשיא בכמה צילומי לילה בהם האורות ממבנים שונים באיזור ים המלח משתלבים עם החושך השולט. כמו זעקה של כתמי אור לא-טבעיים, אשר נראים נהדר על רקע העלילה המטרידה. במידה רבה, זהו חיפוש אחר סוג של אור אשר יכול להתקיים רק בחושך, אולי בהתאם למסע הפנימי שעובר הגיבור, מסע אשר מוביל גם לבחירה פיזית – הוא הופך את עצמו מקורבן לאשם, אולי מתוך רצון.

״אשם״ של גל אל-עד

פרס העריכה: "שלא יגמר לי הלילה" במאי זיו ממון, עריכה אורנית לוי, בית ספר מנשר.

הסרט עוקב אחר ליל בילויים עתיר אלכוהול, סמים ואפשרויות לסקס. גיבורת הסרט, אליה, חיה את הלילה בקצב מהיר ומנסה לשאוב כל הנאה ממנו, אף על פי שביום למחרת היא צפויה לעבור הפלה. השמירה על אורח חיי הבילויים עבורה היא בין היתר סוג של בריחה מהתמודדות עם המשך חייה, ועם הלבטים הלא פשוטים של הפסקת הריון, או גידול ילד. בניגדו להרבה מן הסרטים שראיתי מצד יוצאי בית הספר מנשר בשנים האחרונות, הפריימים בסרט הזה פחות מעוצבים היטב, והסרט נבנה בעיקר על ידי קצב מהיר, אשר מושג בידי העריכה. הסרט יודע גם מתי לתת לשוטים להימשך זמן רב יחסית, על מנת שהקהל יבין כי יש גם מהלך רגשי מורכב יותר אשר עובר על הדמות, למרות שהיא מנסה להכחיש זאת, בעיקר בפני עצמה.

זוכה פרס חביב הקהל: "פאנג'ויה" במאים עומרי לרון ואדם ויינגרוד, אוניברסיטת תל אביב.

הסרט הזכיר לי את ״שלא יגמר לי הלילה״, משום ששניהם מתארים תרבות של חיי בילוי ונהנתנות כאשר ברקע יש סוג של שבר. במקרה של ״פאנג'ויה״ מדובר בהתפרקות מסוימת של חברות, שעה שאחד מן החברים מבין כי הוא מצוי במקום מעט יותר בוגר בחיים, ואולי לא. הסרט מתרחש בגרסה הישראלית לחופשת סטודנטים עתירה בבילויים שונים, בעיקר מיניים, לפחות עבור גיבורי הסרט הזה, אשר מצולם כולו בתוך כותלי בית מלון באילת. הסרט עוקב אחר סטודנט אשר רוצה לשכב עם כמה שיותר בחורות שונות, ואולי גם להתנסות לראשונה במין קבוצתי, בעוד שותפו לחדר מנסה לרמוז לו כי הוא מעדיף כנראה להישאר קשור יותר לבחורה אחת, בקשר שייתכן ומין יהיה רק מרכיב אחד בו. גם בקשר בין הגברים וגם בשיחות עם בנות המין השני, המין מצטייר כדבר די בודד ובעל ערך כמו שתייה של צ'ייסר, אבל דומה כי אף אחד לא ממש נהנה לומר מה הוא חושב באמת, לכן תמיד עולה השאלה האם האנשים באמת נהנים מן הפעולות שהם עושים והן עושות.

ציונים לשבח: "סונטה" סברין חורי, אוניברסיטת תל אביב.

תחרות הסרט העצמאי הקצר

״עם הפנים לקיר״, של אלמורק דוידיאן

מקום ראשון: "עם הפנים לקיר", תסריט ובימוי אלמורק דוידיאן.

הסרט מתמקד באם ושתי בנותיה שעלו לישראל זה עתה מאתיופיה. האם אמנם נפגשת עם הוריה ואחותה, לאחר נתק גיאוגרפי אשר נמשך שנים רבות, אבל דומה כי היא חשה געגועים למולדתה. עבור בתה הגדולה, המצב הרבה יותר חד משמעי – היא מנסה ככל הניתן לא לראות או לגעת בדבר אשר קיים בארץ, עוטפת את עצמה בסדין ומסרבת לראות את המציאות, או לתקשר עימה. בסדרה של פלאשבקים, המצולמים (על ידי דניאל מילר) באופן אסתטי ורומנטי, מתגלה הסיבה לכאב וגם להגירה – רומן אסור בין הנערה היהודיה לנער נוצרי. אתיופיה נראית צבעונית, עזה ומלאה ברגשות חמים, בעוד בצילום של הבית הזמני בישראל דומה כי הסרט מדגיש את חוסר הייחוד של המבנה, את הפונקציונאליות אשר באה בניגוד לסערת הרגשות של גיל ההתבגרות. התסריט בנוי בקצב מדוד תוך שימוש חכם במבנה הסרט הקצר, כאשר דומה כי הכל נע לעבר סצנת שיא, אשר עוסקת בקשר חוצה יבשות וגם חוצה דורות, שעיקרו השלמה עם ההיעדר.

מקום שני: "מי שטוב לו", כתבו וביימו מורן רוזנבלט וגפן גנני.

עוד סרט על גיל ההתבגרות ואחד שלוכד היטב את המבוכה הבלתי נסבלת של הקיום בגיל הזה (ובעצם בכל גיל). גפן היא נערה שמאוהבת בנערה אחרת, מכתה אחרת, ובעיקר מקליקה חברתית אחרת. אולם, היכולת של גפן להשיג סמים הופכת אותה לאטרקטיבית לרגע עבור מושא התשוקה, אשר יודעת לנצל את הרגשות של גפן, כמו של כמה נערים, למען ההנאה שלה. הרגעים הכי יפים בסרט הם אלו אשר מציגים את שתי השחקניות הראשיות, יעל רוזנבלט ויובל כרמל, קרובות זו לזו, בעוד דומה כי המצלמה מצליחה בדרך פלא להתמקד דווקא בחלל הלא הגדול אשר ניצב ביניהן, קרבה אשר מרגישה כמו יקום שלם המפריד אותן, בעוד שברון הלב והמבוכה של גפן בולטים בכל שנייה. זה לא שגפן לא יכולה למצוא מעגלים חברתיים בהם היא נערצת, אבל דומה כי העולם ממנו היא רוצה להיות חלק מפנה לה עורף. בנוסף, בית ספר מתגלה כחלל המשלב בין הילדות לעולם בוגר, בין היתר על ידי נוכחות של ילדים קטנים יותר השרים את הצלצול המתחלף של בית הספר. המהלך נראה בהתחלה לא קשור, אבל מתגלה בסופו של דבר ככזה אשר מכניס איזון לסרט העדין והיפה הזה.

ציון לשבח: "שן כריש", בימוי ותסריט אורן גרנר. פעם שלישית שאני שם את אותו הלינק.

חביב הקהל: "דיוקנה של אישה יפה" כתבה וביימה יולה גדרון.

הסרט נפתח באופן מעניין – צילומי תקריב של השחקנים הראשיים והמבוגרים עירית גדרון ואלכס אנסקי, בליווי מונולוג פנימי של האישה לגבי התחושת שלה בזוגיות בת למעלה מארבעה עשורים. הגיבורה מרגישה נתק הן כלפי בעלה שלא ממש מפגין אהבה בגלוי יותר, והן כלפי הגיל שלה, מנסה לחפש את נעוריה במספר דרכים. אני חש צורך לציין כי עבורי הסרט הרגיש כמתאמץ מדי בהעברת המסר שלו, והיה בו משהו בוטה מדי, או מעט בוסרי. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בדיאלוגים אשר אמרו את הדברים בצורה ישירה מדי וגם היו לא אמינים. דומה כי הסרט נע כל הזמן על קיצוניות מופגנת מדי, מבלי שהוא הולך עד הסוף עם הקו המלודרמטי, או עם המבט הישיר בפנים המבוגרות שהיוו את הפתיחה שלו.

״מי שטוב לו״, של גפן גנני ומורן רוזנבלט