"מפלצת הכסף", סקירה

יוצרי הקולנוע מנהלים מאז ומתמיד יחסים אמביוולנטיים עם עולם המדיה, יחסים שאנחנו הצופים מרוויחים מהם לא מעט. השיא, כנראה לנצח, יהיה "רשת שידור" של סידני לומט משנת 1976, אבל הדוגמאות הן בלתי נגמרות. בין אם הן שליליות כמו "רוצחים מלידה", "הנרדף", "הניחוח המתוק של ההצלחה" או "חיית לילה", ובין אם חיוביות כמו "העיתון", "משדרים חדשות", "כל אנשי הנשיא" או "בוב רוברטס", יש משהו בתחום סיקור המציאות שמושך את עולם הקולנוע, בטח כיום בתקופה בה יותר מתמיד האידיאלים במדיה מוטלים בספק. לראייה, השנה זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר אחד כזה אשר מאדיר את תחום התקשורת, "ספוטלייט", בזמן שמאחוריו הזדנב "אמת", שזכה ליחס קריר שלא בצדק.

"מפלצת הכסף" (Money Monster) הוא עוד חוליה נוספת בשרשרת הארוכה של סרטי קולנוע המתעסקים במדיה, אבל הוא גם לוקח צעד נוסף אל עבר נושא בוער לא פחות, הכלכלה. אנחנו עכשיו נמצאים בעיצומה של ריאקציה למשבר הכלכלי של 2008, שמתבטאת בסרטים כמו "מכונת הכסף" המצוין, "התמוטטות", "הזאב מוול סטריט" ו"99 בתים". "מפלצת הכסף" לגמרי רוכב על הגל הזה.
הסרט מבוסס על תסריט מקורי שכתבו ג'יימי לינדן, ג'ים קוף ואלן דיפיור, והוא כמעט כולו סובב סביב תכנית טלוויזיה בנושא הון וכלכלה המשודרת בניו יורק. האיש עליו מסתמכת התכנית הוא אנאליסט בשם ליי גייטס (ג'ורג' קלוני), מסוג המנחים הצ'יזים שהשואו חשוב להם יותר מהכל. לא מדובר באיש וול סטריט מעונב ומשעמם, אלא באדם שבידור ורייטינג בראש מעיניו. מאחוריו עומדת במאית התכנית פאטי (ג'וליה רוברטס), אשר נותרה טיפת המקצועיות האחרונה בחייו של גייטס, אשר היא לגייטס כמו אותה רקדנית שתפקידה לפנות את הכיסאות מדרכה של פינה באוש בהופעותיה הידועות. כמו שאר הצוות, גם פאטי כבר מתחילה למאוס במחול המתיש סביב גייטס, ופוזלת לעבודה חדשה.
לאחר שמניה לוהטת עליה המליץ גייטס קורסת, ומותירה אנשים רבים בהפסדים קשים, מתגנב לתכנית ניו יורקי צעיר (ג'ק או'קונל), אשר מחליט לקחת את גייטס ואנשי התכנית כבני ערובה, עד אשר יובהר בשידור חי מה גרם לקריסת המניה, ומה עומד מאחוריה. התכנית המקרטעת הופכת להיות המשדר הלוהט ביותר, ואפילו תחשוף שחיתות בסדר גודל עצום.

כבר משלב הסינופסיס והכרת הדמויות, ישנה הרגשה מוצדקת של דידקטיות מסוימת, שמאפיינת חלקים לא מבוטלים ב"מפלצת הכסף". איפיוני הדמויות מעט גסים מדי, ישנם כמה דיאלוגים שמוותרים כליל על סאבטקסט, וקשה לומר שמהלך העלילה הוא מהמפתיעים והמקוריים של הזמן האחרון, בטח לאלו שמכירים סרטי מופת כמו "אחר הצהריים של פורענות" ו"פישר קינג".
עם זאת, בעיני היה מדובר במהמורות קלות ותו לא, כי על פני שעה וחצי בסך הכל, אני מצאתי את "מפלצת הכסף" כסרט יעיל ומהנה, שלא השתעממתי בו לרגע.

זהו סרטה הרביעי כבמאית של השחקנית זוכת שני האוסקרים ג'ודי פוסטר. קדמו לו "איש קטן ושמו טייט" המרגש, "חופשה משפחתית" המעט חיוור, ו"החיים הכפולים של וולטר", או כפי שהוא ידוע יותר "הסרט עם מל גיבסון ובובת הבונה". האחרון הוא סרט אהוב עלי במיוחד, ואני חושב גם שמדובר בתפקידו הטוב ביותר של גיבסון אי פעם.
פוסטר היא דמות מרתקת בעולם הקולנוע המודרני. כילדה-שחקנית בשנות השבעים, היא עלתה לגדולה כאשר גילמה זונה-קטינה ב"נהג מונית" ומאז הוכיחה את עצמה כאחת השחקניות הטובות ביותר שפועלות בהוליווד, עם תפקידים ב"הנאשמים", "שתיקת הכבשים", "נל" ו"סומרסבי", אם למנות כמה.
מעבר לגבולות הפריים, פוסטר גם הפכה לאחת הנשים החזקות בעולם הסרטים, ובשנים האחרונות גם הייתה לסמל בתחום זכויות האדם והנשים בפרט, כאשר סירבה להשתתף בקרקס התקשורתי סביב זהותה המינית, והביאה שני ילדים מחוץ לנישואים.
למרבה הצער היא איננה משחקת ב"מפלצת הכסף", אבל זה בסדר, כי זה איפשר לה לעשות את סרטה הטוב ביותר עד כה, כזה המלהטט במיומנות מאוד מרשימה בין דרמה, מתח וקומדיה. עבודת הבימוי שלה מצליחה לאזן בין כל האלמנטים, ולא מאבדת את הקצב המהיר שהיא קבעה מראש. היא אפילו משתמשת היטב בלוקיישן המצומצם של אולפן הטלוויזיה בו מתרחש רוב שתי מערכותיו הראשונות של סרטה, שעל אף גודלו לא מרגיש משומש או חוזר על עצמו.
יש משהו מאוד סבנטיזי בסרט, וזה פועל לטובתו. על אף העלילה חובקת היבשות ומלאת השחיתות שבמרכזו, הוא משתדל להשאר מצומצם מאוד, וככזה מרוויח כמה נקודות של אמינות.

שני השחקנים הראשיים של הסרט, ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס, מוכרים יותר ככוכבים ואפשר לומר בבטחה שאמנם טווח יכולותיהם כשחקנים איננו רחב מדי, אבל זה לא מונע מהם לבנות דמויות בעלות כמה רבדים ככל שהתסריט מאפשר להם. שניהם מעולים בסרט, לדעתי, ובזמן שהם בהחלט נשענים על הכריזמה שלהם יותר מכל דבר אחר, הם מעבירים את המצוקה של הסיטואציה ואת הדילמות שעוברות עליהם לעיתים אפילו בהבעות פנים בלבד.
הצלע השלישית היא, כאמור, של ג'ק אוקונל, הבריטי שפרץ לעולמינו לפני שנתיים עם "מועד לפורענות" (Starred Up), בו הוא מגלם אסיר צעיר ובעייתי בבית כלא שמור. מאז הוא נצפה ב"71" ו"לא נשבר", והוא תמיד מביא אינטנסיביות רבה להופעותיו. בתחילת "מפלצת הכסף" חששתי שהוא שוב נפל למלכודת הטייפ-קאסט של הבחור האלים והלא יציב, כזה שעומד להתפוצץ בכל רגע, ועל אף שלא טעיתי מאוד, השלבים האחרונים של הסרט מאפשרים לו להראות צדדים נוספים.

החלקים החלשים ביותר של הסרט מתרחשים מחוץ לכותלי אולפן הטלוויזיה, בעלילת המשנה המתרכזת באותה חברה אשר מנייתה התרסקה, שברור לנו שמסתירה מאתנו משהו. באופן טבעי, הסיפור הזה מצריך גבולות גזרה רחבים יותר, ושם הסרט מועד. הדמויות בעלילה הזו משורטטות בקווים גסים הרבה יותר, ונופלים לקלישאות "החברה הגדולה והדורסנית" יותר מדי פעמים. שם גם האמינות מוטלת בספק יותר משאר הסרט, ונראית כאילו לקוחה מדרמה אחרת. אבל האמת היא שזה משהו שהתנסח אצלי בראש בזמן כתיבת הטקסט הזה. בצפייה עצמה זה לא הציק לי בכלל.

בחו"ל נדמה שהסרט התקבל באדישות מסוימת, אולי בגלל הציפיות שהשמות הגדולים המעורבים בו יצרו. יכול להיות שיש מקום לאכזבה הזו, אבל בעיני בכל זאת מדובר בסרט שעובד נהדר, ערוך בצורה מרשימה (על ידי מאט צ'יז, "מלחמת העולם Z", "קוונאטם של נחמה"), מצחיק וסוחף. הוא אכן חוטא לעיתים בנאיביות ואופטימיזם קל שעומד בניגוד לנושאים שבהם הוא מתעסק, אבל במידה ראויה שלא גורעת מחוויית הצפייה בו או מהתחושה הטובה של סרט קולנוע עשוי כהלכה שהוא משאיר בסיומו.