דאבל פיצ'ר: "מליפיסנט", "קצה המחר", "גרייס ממונקו"

חג שמח לכל קוראי וקוראות הבלוג.
עכשיו, כשלוח ההפצה מתחיל להיות צפוף עם סרטי הקיץ הכבדים באמת, גם הדאבל פיצ'רים הופכים להיות דחוסים ועמוסים באופציות. לכל אחד משלושת סרטי המהדורה הנוכחית (הסרטים שיצאו בשבוע שעבר לבתי הקולנוע) יש הרבה יותר מכיוון אחד שאפשר ללכת אליו. לכן הרשתי לעצמי לזרוק עוד כמה טייטלים לכל אחד, סתם כדי שלא תגידו שאין לכם מה לראות.
ואיזה שבוע עמוס כוכבי ענק זה היה…

"מליפיסנט", עליו כתבתי לעכבר העיר, היה מבחינתי הפתעה נעימה כי לא היה אפשרי לדעת האם הסרט יתרומם מעל הזכרונות הכאובים שלנו מנסיונות אולפני דיסני להקים מחדש סרטים ישנים ("אליס בארץ הפלאות" ו"ארץ אוז" כמובן שקופצים לראש). אבל הסרט בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי לא היה אפילו עשירית מפתיע מהסרט החדש עם טום קרוז, "קצה המחר", שבעיני ניצח את כל המכשולים, כפי שהרחבתי במהלך סוף השבוע הקודם.
החולייה החלשה – אך המעניינת לא פחות, ואפילו סביר שיותר – הוא "גרייס ממונקו", הביוגרפיה המדוברת על פרק בחייה של השחקנית גרייס קלי והרפתקאותיה בממלכה הקסומה מונקו. ניקול קידמן הייתה הכח המוביל, אך הסרט התגלה כרצף של טעויות. עם זאת, הוא היה הסרט שבעקבותיו עלו לי הכי הרבה רעיונות לדאבל פיצ'ר, אז אני מניח שזה אומר משהו לזכותו. וכן, גם עליו הספקתי לכתוב.

אז מעבר לשלוש נשים יפהפיות שנותנות בראש (ג'ולי, קידמן ואמילי בלאנט), פיות, מכשפות, חייזרים ונסיכים – בדאבל פיצ'ר השבועי תוכלו להמשיך את הצפייה עם נערות בעייתיות, עוד חייזרים, ומלחים בלבוש מינימלי. ככה, בשביל החג.

הסרט המרכזי: "מליפיסנט" (Maleficent)
אולפני וולט דיסני חזרו אחורה עד לשנת 1959 כדי לטפל מחדש באחד מסרטי האנימציה היפים ביותר שלהם, "היפהפיה הנרדמת", ולהביא טייק-אוף מתקדם לסיפור. הפעם נקודת המבט היא של הרעה של אותו סרט קלאסי, מלפיסנט האכזרית והקנאית, שמקללת את הנסיכה הצעירה אורורה לשנת מוות עד שתקיץ בזכות נשיקת אהבת אמת.
אנג'ליה ג'ולי לקחה על עצמה את התפקיד הראשי ומביאה למסך דמות נהדרת, בתוך עולם מעוצב להפליא. התרשמתי בעיקר מהיחס שלו לייצוג נשי בסרטי פנטזיה, שהוא מהמורכבים שנתקלתי בהם, ואליו התייחסתי בביקורת.
"מליפיסנט" הוא חוליה חשובה באיזשהו טרנד שנמצא אתנו כמה שנים של מהפך מעניין על עולם האגדות, שככל שחולף הזמן מתגלה כהכל חוץ מפוליטקלי קורקט. מאז 2012 ראינו שתי גרסאות שלגיה ("שלגיה והצייד", "מראה מראה – הסיפור האמיתי"), את שני הסרטים שהוזכרו בפסקת הפתיחה, כמו גם את "קוטלי המכשפות". וזה בלי להזכיר את "מכושפת" (Enchated) ואת ההשראה העיקרית לסרט הנוכחי ול"לשבור את הקרח" – "Wicked" שהוא בכלל מעולם הבמה.

הדאבל פיצ'ר: "שלוש עשרה" (Thirteen)
כל זה טוב ויפה, אבל כבר המון מילים נשפכו וישפכו, בתקווה, על הנושא. אז רציתי לנצל הזדמנות לבדוק משהו אחר, והוא קשור דווקא לבמאי רוברט סטרומבר, שזהו סרטו הראשון אחרי קריירה די מדהימה בתחום האפקטים הוויזואלים והעיצוב האומנותי שכוללת שני אוסקרים על "אוואטר" ו"אליס בארץ הפלאות".
אנשי צוות קולנועיים שעוברים לכס הבימוי יש לא מעט. אנחנו רגילים לראות את זה בעיקר מתחום הכתיבה, המשחק, הצילום (כפי שעלה לדיון לאחרונה עם נפילת "התעלות"), העריכה, ואפילו אנשי אפקטים. אבל מעצבים אומנותיים שהפכו לבמאים יש מעט מאוד, או לפחות כאלו שיצאו לקריירת בימוי ראויה ועשו יותר מסרט אחד ששווה לדבר אליו. עשיתי איזשהו חיפוש ולא מצאתי שום דבר שיכול לתת זוית אחרת על מעצב אומנותי שהחליט לביים מלבד שם אחד – זה של קת'רין הארדוויק.
הארדוויק עבדה כמעצבת אומנותית ללא מעט סרטים, חלקם ידועים למדי, כמו "ונילה סקיי", "שלושה מלכים" ו"טומבסטון". האחרון בתפקיד הזה הוא סרטה הדי חלש של ליסה צ'ולדנקו משנת 2002 "שחייה לילית" (Laurel Canyon) עם כריסטיאן בייל ופרנסס מקדורמנד. שנה לאחר מכן, בגיל 48, החליטה לביים את סרטה הראשון המצליח והמוצלח "שלוש עשרה", המספר על תהליך ההתדרדרות של נערה צעירה. הסרט זכה לשבחים ופרסים רבים, ואפילו הביא להולי האנטר את מועמדותה האחרונה (עד כה) לאוסקר. הדבר המעניין הוא ש"שלוש עשרה" הוא סרט שמובל תסריט ומשחק, ולא תפיסה ויזואלית, כמו זו של "מליפיסנט" ולכן ההחלטות האומנותיות שלו מעניינות עוד יותר. ובאופן כללי, זהו סרט חזק ושווה צפייה.
הארדוויק לא זכתה לשבחים עם שום דבר שעשתה מאז על אף קריירה יציבה, ובינתיים זכורה במיוחד בתור זו שהפכה את "דמדומים" ללהיט העצום שהיה בשנת 2008. באופן מפתיע למדי היא הוחלפה בסרט השני ומשם העניינים די התדרדרו.

הסרט המרכזי: "קצה המחר" (The Edge of Tomorrow)
בשניות אלה, ממש בתחילת יוני, סרט המד"ב-אקשן-חזרה בזמן של דאג ליימן הוא המצטיין של הקיץ, או לפחות בתיקו משעשע עם "שכנים".
טום קרוז מגלם יחצ"ן צבאי שמוצא את עצמו נשלח לחזית להתמודד עם זן חייזרים שמנסה להכחיד את הכוכב שלנו. הוא לא שורד בשדה הקרב יותר מדי, אבל מגלה שבכל פעם שהוא מת הוא חוזר חזרה לנקודת ההתחלה. זמן טוב להכניס למשוואה את אמילי בלאנט המקסימה/קשוחה/מושלמת שתעזור לו לברר מה הסיפור ועל הדרך לנסות להציל את העולם.
אל תחששו מהנוכחות של טום קרוז או מעלילת המסע בזמן. הסרט הזה עשוי מעולה, מרענן אחרי כל גיבורי העל שתוקפים אותנו על בסיס שעתי, והוא פשוט כיף אחד מרוכז.
בגלל עלילת החזרה בזמן, הסרטים המידיים שעולים בהקשר של הסרט הם כמובן "לקום אתמול בבוקר" (Groundhog Day) ו"קוד מקור" (Source Code). הראשון מבינהם הוא סרט שאתם צריכים לראות אם במקרה פספסתם.

הדאבל פיצ'ר: "מלחמת העולמות" (The War of the Worlds)
ותודה לאלוהי הדאבל פיצ'ר שמנעו ממני לצוות את הסרט הזה עם "גודזילה" לפני כמה שבועות, כדי שאוכל לכתוב עליו השבוע במקומו הטבעי.
אז כן, כולנו זוכרים שטום קרוז כבר נלחם בחייזרים, ויותר מפעם אחת. בשנת 2005, השנה שבה החלה המתקפה התקשורתית נגדו אחרי שקפץ על הספה בתכניתה של אופרה ווינפרי בה צווח שהוא אוהב את הבחורה הזו שאפילו האביר האפל זרק ממש בתחילת תהילתו. ועל אף הכל, "מלחמת העולמות", כנראה בזכות הציוות עם סטיבן ספילברג, היה לאחת ההצלחות הגדולות של קרוז בכל הקריירה שלו (מבחינת רווחים בינלאומיים, זה עדיין הסרט השני הכי מרוויח שלו. אחרי "משימה בלתי אפשרית 4").
הרבה התאכזבו מ"מלחמת העולמות" כי גרמו להם לחשוב שהם נכנסים לראות סרט על איש שנלחם בחייזרים, אבל גילו סרט על גבר שלומד להיות אבא אמיתי. שלא משנה איך הופכים את זה, אותי זה תמיד יעניין יותר.
ספילברג הוכיח בסרט הזה – בפעם המליון – שהוא במאי סצנות ההמון הטוב ביותר שידע הקולנוע, וקרוז הוביל את הסרט כמו מלך. אודיסיאת ההשרדות של הגבר האנוכי ושני ילדיו למקום טוב יותר הייתה, בעיני, לא רק רכבת הרים מסעירה במיוחד, אלא עבודה מצוינת של כתיבת דמות. מה גם שהשוט-הרציף שמתאר את ההמלטות ברכב על הכביש המהיר, עם מצלמה שאיכשהו יורדת מהשמיים עד לשמשה, נכנסת דרך החלון ויוצאת דרך החלון השני, היא מהשוטים הכי מדהימים שראיתי בקולנוע.

הסרט המרכזי: "גרייס ממונקו" (Grace of Monaco)
המילה "חבל" פשוט מרוחה על כל הפרוייקט הזה. לא ברור האם זהו הסכסוך בין הבמאי אוליבייה דהאן ("החיים בוורוד") והמפיץ האמריקני הארווי ווינשטין שהטביע את הסרט, או שאולי לא היה סיכוי מלכתחילה, אבל הסרט על שנותיה הראשונות של גרייס קלי כנסיכת מונקו הוא סמטוכה שאין לה כפרה, מלבד הסיכוי שבחלוף השנים יקבל מעמד של קאלט.
ניקול קידמן משתדלת להחזיק את הראש מעל המים, ומשקיעה הרבה בתפקידה, אך ללא הועיל. גם שני הגברים שמלווים אותה טים רות' ופרנק לנג'לה לא מצליחים להציל את המצב. אפשר להתנחם בתלבושות המרהיבות ובנופים היפים, ואולי להעזר בכמה משקאות אלכוהוליים, שיכולים להפוך את הצפייה למהנה.

הדאבל פיצ'ר: "קרל מברסט" (Querell)
כבר השתמשתי בסרט של הבמאי האהוב עלי ריינר וורנר פאסבינדר במהדורת דאבל פיצ'ר קודמת, אבל האמת היא שמבחינתי הייתי יכול לעשות את זה כל שבוע. זה גם אפשרי טכנית, הבחור ביים כמות בלתי אפשרית של סרטים (כפול מהשנים שבהן פעל במאי/שחקן/תסריטאי).
"קרל מברסט" הוא סרטו האחרון של הילד הרע של הקולנוע הגרמני לפני שמת ממנת יתר, וגם היחיד שביים בשפה האנגלית. כשיצא בשנת 1983 הוא זכה לתגובות חריפות למדי, והאמת שאפשר להבין למה.
מבוסס על ספרו המכונן של ז'אן ז'נה, "קרל מברסט" הוא דרמה הומו-אירוטית ארטיסטית קאמפית סמי מותחנית ומרהיבה לצפייה, על מלח שמסתבך בקנונייה של סקס ורצח.
זה כנראה רק בראש שלי, אבל יש לא מעט לינקים ויזואלים בין הכשלון המרהיב של פאסבינדר לבין "גרייס ממונקו". צריך אולי לסייג את זה, כי סרטו של דהאן הוא התמוטטות של לא מעט סגנונות קולנועיים הנערמים זה על זה, אבל בחלקיו האובר-מסוגננים, שנראים כמו נלקחו מסרטי הטכניקולור של שנות הארבעים שהתרכבו לתוך הקוקאין והדקדנס של האייטיז, יש בו רגעים מטונפים-פיוטיים שעומדים בגאון ליד "קרל מברסט".
בסרט מככבים בראד דיוויס היפה ("אקספרס של חצות") שנפטר ממגיפת האיידס בגיל 41, כוכב המערבונים האהוב על טרנטינו פרנקו נרו ("ג'אנגו") והשחקנית הצרפתייה ז'אן מורו ("ז'יל וג'ים").

עוד סרטים שעלו לי לראש בהקשר של "גרייס ממונקו" הם "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה, "נרקיס שחור" של מייקל פאוול, וכמובן "W.E." של מדונה – עוד סיפור על אישה המוצאת את עצמה בתפקיד מלכותי בתוך סרט שנראה כמו פרסומת לבושם שיצאה משליטה – אותו הזכרתי בסקירה.