• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

"לשבור את הקרח", סקירה

12 בינואר 2014 מאת אורון שמיר

זו כבר מסורת, נבזית במיוחד, אבל קשה להתכחש לעובדות – סרטים מונפשים לא ממש מוצגים בישראל בדיבוב המקורי שלהם. בשנה שעברה עלו לאקרנים בדרך כלל שתי הגרסאות, האנגלית והעברית, אבל הלועזית שובצה בשעות לא נוחות והתפוגגה מבתי הקולנוע בתוך שבוע-שבועיים. כך פספסתי את "לשבור את הקרח" (Frozen), הנוכחי של אולפני וולט דיסני (להבדיל מדיסני-פיקסאר, דיסני-ישר-לדי.וי.די, דיסני-מארוול ודיסני-לוקאס), שעלה לאקרנים בחג החנוכה האחרון, יחד עם עוד טון וחצי של סרטי אנימציה חסרי ייחוד וחן. העניין הוא שהייתי די בסדר עם הפספוס הזה, בעיקר משום שלא ידעתי מה אני מפספס.

מסע הפרסום די הרחיק אותי מהסרט. החל מהטריילר שהציג אותו בתור עוד יציאה מודעת לעצמה של דיסני, ועד לעובדה שהסרט מוצג ככזה מהאנשים שהביאו לכם את "פלונטר" (נו באמת) ו"ראלף ההורס" (שאיכזב אותי למדי). הרי יש סיבה שאני ניגש בחשש לסרטים של דיסני, שלא ממש ממלאים יותר את ליבי שמחה כמו פעם, ונשארו בגבולות החביב במקרה הטוב, או במקרים הפחות ראויים להנצחה, הלכו לכיוון של אני-לא-מאמין-שזאת-הגיבורה-היא-כה-מעצבנת. רק אזכיר, או אתוודה לראשונה, שאני מחובבי "בולט" ו"לפגוש את הרובינסונים", אבל גם זה כבר היה לפני יותר מחמש שנים. העניין הוא שבשנות האלפיים, דיסני נתנו לפיקסאר לעשות את העבודה עבורם, עד שרכשו אותם לבסוף. כך שיצא וצפיתי בנסיונות הלא מספיק מוצלחים לטעמי של דיסני לחזור לעצמם, אבל גם לגמרי לא ציפיתי לכלום מכלום.

אבל אז החלו להגיע התגובות על "פרוזן". לא שיט שקראתי איפשהו באינטרנט מאנשים זרים, אלא שיווק מפה לאוזן שתמיד מוציא אנשים מהבית. אנשים ונשים בסביבתי הקרובה פשוט נשפכו על הסרט הזה, מה ששינה את דעתי. מסוקרן וכמעט נרגש, שמעתי על הקרנה מיוחדת בסינמטק חולון, בשיתוף עם עין הדג, של הגרסה האנגלית והתלת-מימדית של הסרט. כך יצא שצפיתי בסרט באולם מלא במבוגרים לחים ורוטטים מאושר קל עד כבד, ללא זאטוטים למקרה שתהיתם או תהיתן. רק לחשוב על כמות ההמלצות שתצא מהאולם הזה, מלווה בבאסה שאין יותר איפה לצפות בסרט בגרסה הזו, אלא רק במדובבת.

לאחר הצפייה קשה לי להחליט מה אני יותר – מוקסם עד קצות האצבעות מכמה שהסרט הזה עצום, או כועס על החלטות ההפצה של הסרט (וקצת על עצמי) על שלא צפיתי בו לפני חודש וחצי. יש לי הרגשה שהוא היה משתחל לרשימת סרטי השנה שלי, ואני אפילו אעז להגיד יותר מזה – יש בסרט תחושה של קלאסיקת דיסני טהורה ומיידית. בשביל למצוא סרט ששווה לו במדהימותו הגעתי עד הסטרייק הקודם של האולפנים, בתחילת שנות התשעים ("היפה והחיה", "אלאדין", "מלך האריות"). כן, זה עד כדי כך סרט מעולה.

frozen2

אגב אחרון לפני שמתחילים באמת – כדי לא לצאת סתם אחד שמתנשא מעל הדיבוב העברי בלי לבחון אותו בעצמי, צפיתי בסרט גם בגרסה העברית. עבודתם של המדבבים העבריים בהחלט מצויינת, גם מבחינת סנכרון ורגש ובעיקר בניסיון לשמר את השפה שבה בחרו היוצרים במקור. היה כיף במיוחד לשמוע את קולו של דב רייזר, גם אם בתפקיד קטן, כי זה כבר ממש השיב אותי לגילאים חד ספרתיים עת בהיתי בסרטי דיסני אגדיים. אבל חצי מהניואנסים של הסרט הלכו לאיבוד בדיבוב העברי, פשוט כי יש דברים שאי אפשר לתרגם כך שגם יתאימו לשפתי הדמויות, לאופי הסרט, לטקסט, לסאבטקסט וכו'. השירים, המבוצעים נהדר גם בעברית, היו הנפגעים העיקריים מכך, ובעיניי הם סוד כוחו של הסרט, וזה ניכר עוד בשלב לוגו הטירה של דיסני, עוד לפני שעולה כותרת הפתיחה היחידה שמזכירה מה באנו לראות.

"פרוזן" נפתח בשיר אפי ואפילוגי שמכניס מיד לאווירה ולמקום בו מתרחשת העלילה – ארצות הקור הצפוניות, כמצופה מסרט המבוסס על "מלכת הקרח" של הנס כריסטיאן אנדרסן. נראה לי שזה מה שניסו לעשות ב"עלובי החיים" האחרון, עם סיקוונס הפתיחה מלא הפאר אך הריק ממשמעות, כך שאני מקווה שטום הופר צפה ב"לשבור את הקרח" והבין איפה טעה. אחרי שכל הטון והאטמוספירה של הסרט נפלו עליי כפתיתי שלג רכים אך מצמררים, החלה העלילה המרכזית, עם שתי נסיכות דיסני חדשות ובעלות פוטנציאל פנתיאוני – האחיות אנה (קריסטן בל) ואלזה (אידינה מנזל) מארנדל. אנה האדמונית מוצגת מיידית כקלולס חביבה עד מעצבנת, בעוד אלזה הבכורה בעלת שיער הפלטינה מראה סימנים של הסתגרות כבר בילדותה. זאת משום שהיא בעלת כוחות מקפיאים, ומה שמתחיל כמו משחק ילדים הופך לכמעט אסון.

בבגרותן האחיות מתרחקות זו מזו, עד ליום הכתרתה של אלזה למלכה, שמתחיל נהדר – אלזה רואה שהיא יכולה לשלוט בכוחותיה ולא להקפיא כל דבר שהיא נוגעת בו, ואנה מתאהבת עד מעל הראש בנסיך ג'ינג'י כמוה, שמו הנס (סנטיאגו פונטנה). מכאן אני כבר חושש לגלות יותר מן הנדרש, אז בואו נדלג על כמה אירועים חשובים שמובילים לחלקו הארי של הסרט, בו גורל הממלכה תלוי באנה, שיוצאת למסע להשבת אחותה האהובה, שבחרה בגלות מרצון לאחר שהטילה על הממלכה חורף נצחי. מסייעים לאנה במסעה: מוכר קרח בשם קריסטוף (ג'ונתן גרוף) ואייל הצפון הנאמן שלו, סוון, ובדרך נקרים בדרכם יצורים מופלאים כמו טרולים, זאבים, בעל חנות חייכן אך הפכפך ואיש שלג מטופש ומצחיק בקול רם בשם אולף (ג'וש גאד).

צופי וצופות דיסני ותיקים ודאי ישימו לב שהכל כאן – נסיכות, נסיכים, סיידקיקס/אתנחתאות קומיות – אבל חסר לנו נבל, או לפחות אחד קלאסי. זאת משום שהיוצרים שותלים כמה הטעיות ותחבולות בעלילה, כמו דמות שאנחנו חושבים שעומדת להפוך לנבל, דמות שממש לא ציפינו ממנה להיות כזו, וכמובן דמותה של אלזה, שהופכת להיות המרשעת בעל כורחה מבחינת שאר הדמויות בסרט, קצת כמו שקרה לחיה ב"היפה והחיה" (אשוב אליו בהמשך הסקירה). היות ואלזה הייתה דווקא הדמות שהכי הזדהיתי איתה במהלך הצפייה ולגמרי הבנתי את התנהגותה ותהפוכות נפשה, מדובר בעיניי בהישג לא מבוטל. הסצנה שבה היא מתפרקת רגשית אחרי שנים של דיכוי מי שהיא באמת, לצלילי השיר שכל-כך הולך לזכות באוסקר שאתם לא מבינים בכלל שנקרא "Let It Go", הייתה הפעם הראשונה (ולא אחרונה) שדמעתי בסרט. מזל שמאחורי משקפי התלת-מימד, אף אחד לא יכול לראות אותך בוכה.

בנקודה זו אני רוצה להתייחס הן לעלילה המתוחכמת והן לשירים המופלאים, שני נדבכים שמסמלים את הרמה הגבוהה אליה טיפס הסרט בעמל רב. אתחיל בפן המוזיקלי, עליו אחראי הצמד קריסטן אנדרסון-לופז (מילים) ורוברט לופז (לחן). היא חתומה על השירים ב"פו הדב" מלפני שנתיים-שלוש, הוא מלחין זוכה פרסים שמוכר מעבודותיו הבימתיות "Avenue Q" ו-"Book of Mormon". הזוג הזה פשוט מזכיר איך מיוזיקל של דיסני צריך להישמע, בו בזמן שהם משאירים אותו עכשווי ורענן, משלבים את הדיאלוג בשירים ואת השירים בדיאלוג וממזגים בין שפת דיבור ללשון מליצית יותר כמצופה משיר.

בצורה כזו, הנאמברים המוזיקליים הרבים מרגישים כמו חלק טבעי מהסרט, במקום לשלוף החוצה מן החוויה. ואולי זה גם בזכות השפה היומיומית-עכשווית. כאילו, לשיר השלישי קוראים "For the First Time in Forever", משפט שרק נסיכת דיסני שהיא טינאייג'רית ברוחה יכולה לרנן ושיר שישוב פעם נוספת בסרט בגרסה מעט שונה (יענו Reprise). קשה לבחור את הפייבוריט שלי, משום שהשיר "Do You Want To Build A Snowman" מתוק וצובט לב מכדי להתנגד לו, הסולו של אולף איש השלג ("In Summer") גמר אותי מצחוק, והנאמבר של הטרולים ("Fixer Upper") היה כל מה שאהבתי בסרטים של דיסני בניינטיז. אז כנראה שאשאר עם אלזה ב-"Let it Go", כי תמיד אהבתי כשדמויות של דיסני שרות לעצמן ולא למישהו אחר, ועוד במעין התרסה נגד על העולם אחרי חיים שלמים של דיכוי. אגב, בכותרות הסיום משולבת גרסה נוספת של השיר, בביצועה של הזמרת דני דה-ויטו דמי לובאטו. אהבתי אותה הרבה פחות.

עוד בעניין הסחף לפני הכל – גם בימוי האנימציה, כמו יתר האלמנטים הקולנועיים, נועד בעיקר כדי להשאיר אותנו בכל מחיר בחוויה. זאת משום שהתסריט לא שגרתי וכל מערכה בו מתבלטת מאוד בפני עצמה, ולכן הזרימה והקצב של הסרט היו חייבים להיות ברמת שלמות קריסטלית, שחטיבות האנימציה של דיסני בהחלט מסוגלות לה. המעברים בין הסצנות חלקים כמו, ובכן, קרח, ודינמיים מאוד. השירים, כאמור, לא קוטעים את תחושת הרציפות, והתנועה המתמדת הזאת שיוצרת תחושה של התקדמות לקראת משהו גדול מתגמלת בענק בסיום. כל פישול בדרך, בדמות סצנה שאינה במקומה או ברמה של קודמתה, והכל היה נמס בין רגע, כמו השלג המכושף בסרט. שלא לדבר על סיום לא מתגמל, שהיה מעיב על הנסיעה כולה.

התחכום העלילתי שהזכרתי מגיע לא רק באפיון דמויות מתהפך ומשתנה, אלא בראש ובראשונה באופן שבו דיסני שוב הצליחו לגרום לי לחבב דווקא את מי שבמציאות לא הייתי סובל, כמו גם בנפתולי הסיפור בכלל. מבחינת דמויות, אנה לא רחוקה מאוד מרפונזל של "פלונטר" ברמת המטופשות והאופטימיות הדי מרתיעה שלה (בעיניי), אלא שקריסטן בל מצליחה להשאיר אותה במקום חינני וחצי-מודע לעצמו. לראייה – המשפט "רגע, מה?" נאמר לפחות פעמיים בסרט הזה, שכולו נשפך ממודעות עצמית סטייל שנות האלפיים-עשרה.

כאשר איזה דוכס נכלולי (אלן טודיק) יורד מספינתו שזה עתה עגנה בממלכת ארנדל של הנסיכות ומפרט את מזימתו להשתלט על אוצרותיה הוא מיד מוסיף "אמרתי את זה בקול רם?". שלא לדבר על הדמות של אולף, שכל כולו אמירת הסאבטקסט לשם יצירת אפקט קומי. בטריילר זה ממש לא עבד בעיניי, אבל זה עניין של עריכה נכונה ומלאכת דיבוב שמתבססת על תזמון קומי. וההצלחה של הדמות הזו, שגם היא על הגבול בין חמודה למרגיזה, היא הדיבוב המצויין של ג'וש גאד, שהופך להיות ג'ונה היל החדש, לאט אבל בטוח. באופן כללי, המשחק הקולי (Voice Acting) בסרט הזה הוא לדעתי הטוב ביותר של דיסני מזה עשרים שנה, והוא תזכורת שמדבבים מוכשרים תמיד עדיפים על סלבס שנמצאים לראשונה בחייהם מול מיקרופון, או בכלל לא ממש יודעים אנגלית / להתבטא בצורה רהוטה (*שיעול* דרימוורקס *שיעול*).

frozen3

את הסרט כתבה ג'ניפר לי, כנראה הגיבורה החדשה שלי. היא האשה הראשונה שחתומה לבדה על תסריט עבור דיסני מאז "היפה והחיה" (אחד האהובים עליי, אגב) והיא גם ביימה במשותף עם כריס באק. ומי היה יכול לצפות שדווקא התסריטאית של "ראלף ההורס" והבמאי של "טרזן" ו"תפוס ת'גלים" יכולים להוציא תחת ידיהם סרט שזונח את המגניבות לטובת כמות נכבדה של קסם דיסני כמו פעם? לא אני, זה בטוח. המבנה של הסרט הזה, בעיקר בזכות התפניות העלילתיות, גם הולך עם הקונבנציות והציפיות וגם שובר אותן. זה כאילו היוצרים התיישבו מול המכונה הענקית שמייצרת מדי שנה עוד ועוד "סרטי דיסני" ובמקום לתת לה לעבוד עם הקוד הרגיל והמוכר לעייפה, זה שמזייף כבר עשור או שניים, פשוט ניגנו על המקלדת שלה שיר נשגב. נדמה לי של כך דיבר דורון פישלר בהקדמה שלו לסרט, כשאמר שהמשימה שהוטלה על היוצרים הייתה לעשות "סרט נסיכות" לפי הנוסחה המוכרת של דיסני, אבל באותה עת גם ממש ממש לא.

התוצאה יוצרת מורכבוּת שמעניין לחשוב עליה אחרי הצפייה. קחו לדוגמה את אנה – פמיניסטית לוחמת בנפשה, שתקועה בגוף דקיק של דוגמנית מגזינים (ובואו לא נדבר בכלל על אחותה) ושכל של מתבגרת די טיפשית. נסיכת דיסני מודרנית, אולי אפילו פוסט-מודרנית. היא מחכה לגבר שיגאל אותה מבדידותה ושעמומה, אבל כשהוא מגיע אומרת לו להישאר בבית כי היא יוצאת להרפתקה. באותה הרפתקה היא פוגשת גבר אחר, ומלמדת אותה דבר או שניים בזמן שהיא גם נסמכת עליו וגם פועלת עצמאית. והגילוי שלה לגבי מה זו אהבת אמת הוא חתיכת שבירת קונבנציה דיסנאית עתיקה, יחד עם כל ההתעסקות הבוגרת והלא מובנת מאליה של הסרט הזה במושגים של אהבה, רעות ואחראיות.

שימו לב למשל כיצד מגיבות דמויות שאינן אנה להכרזת האהבה ממבט ראשון שלה כלפיי הנס, דבר שחוזר על עצמו יותר מפעם אחת בסרט, מתוך הבנה שהזמנים השתנו. זה כאילו אנה היא נסיכת דיסני עם מערכת אידיאלים מימים אחרים, שכלואה בסרט עכשווי וחייבת לעבור מטמורפוזה לימינו כדי להשיג את מה שחשוב לה באמת. תהליך מקביל לזה שעוברת אחותה הבכורה אלזה, שכאמור מפלרטטת עם משבצת הנבל שלא באשמתה ושקבלתה בחברה תלויה בקבלה העצמית שלה. הגברים בסרט, לעומת זאת, לא מאוד עמוקים ומתחלקים לחד-מימדיים ודו-מימדיים/פרצופיים.

מה שמזכיר לי – התלת-מימד בסרט הזה מופלא ממש. כבר למדנו ששלג היורד באולם הקולנוע בזמן שהעלילה נשארת פחות או יותר על המסך או בעומקו, הוא אחד השימושים הכי מקסימים שניתן להעלות על הדעת עבור האפקט הלא-תמיד נחוץ הזה. ובכן, "פרוזן" מתרחש כמעט כולו בכפור, כך שהעניין חוזר על עצמו בווריאציות שונות ומשובבות נפש. הסרט הקצר שהוקרן כמתאבן, "השג לך סוס!" (Get a Horse) קראו לו, דווקא השתמש לדעתי יתר על המידה ובאופן מאוד לא נעים בתלת-מימד. מה גם שבתור מחווה למיקי מאוס בכלל ולראשית הקולנוע בפרט (החל מגודל הפריים המתפתח ועד לקריצה לימי הראינוע ואפילו הזואופרקסיסקופ) הוא היה בסופו של דבר ערימת קונצים מפגרת למדי.

זאת בניגוד מוחלט לסרט הארוך שהגיע אחריו, "לשבור את הקרח", שללא ספק היה מיועד בעיקר לילדים גדולים. לא ילדים ברוחם ולא ל"ילד הפנימי" שבכם. ונדמה לי שגם לא לילדים מתחת לגיל 8 שאולי יפחדו מכמה חלקים (ככה שההחלטה לדבב לא לגמרי ברורה לי). כוונתי היא שמדובר בסרט למי שבתור ילדים גדלו על סרטי דיסני הגדולים באמת, ורוצים עוד מהקסם הזה גם בתור מבוגרים. כמה חבל שאני לא יכול עכשיו לצאת בקריאה נרגשת להשיב את הגרסה האנגלית והתלת-מימדית לבתי הקולנוע (כי מי מקשיב לי בכלל ומה נזכרתי באיחור כה רב) אבל מבאס יותר – אני גם לא יכול לשלוח אתכם ואתכן עם המלצה חמה לצפות בגרסה שגרמה לי לחוות אותו כיצירה מפוארת, עתירת ניואנסים ומרטיטת נימים.

FROZEN

תגובות

  1. maayanzil הגיב:

    אחלה סקירה.
    אני חייבת להגיד שאני קצת התאכזבתי, לאור הביקורות ציפיתי באמת לסוג של קלאסיקה דיסנית ולא לגמרי קיבלתי את זה. לא שלא נהניתי. לא שאין בסרט המון דברים טובים האנימציה למשל מהממת, הדמויות בסדר רוב הזמן (למרות שאותי אישית עיצבנו פה ושם), האקשן דיי בסדר, יש כמה טוויסטים נחמדים, אבל לא הרגשתי את אותו וואו שהיה לי עם סרטי תור הוואטאבר של דיסני בשנות ה-90 (היפה והחיה-אלאדין-בת הים הקטנה). אני לא יודעת אם זה הגיל, או הסרט עצמו. אבל זה לא היה אותו דבר עדיין.

    כמה דברים בנקודות (כי בשביל להגיד את כל מה שיש לי להגיד אני אצטרך בלוג משל עצמי):
    – כל העניין של שבירת מוסכמות דיסני – הרגשתי שזה כבר, דיי נעשה. והלך רחוק יותר בעבר. האמת ש"המשחק בקונבנציות" התחיל לטעמי כבר בדור הנסיכות השני לדעתי. אריאל, בל יסמין וכו'- הרבה יותר נועזות, חזקות, חמודות "עכשוויות" מהנסיכות הישנות כמו שילגיה. כבר שם הרגשתי שדיסני קורא תיגר על המוסכמות של שידוך ב-10 שניות. מעניין לשים לב שלמרות שכל הסרטים האלו גם סובבים סביב סיפור אהבה, יש מעין קריאת תיגר על השידוך שהדמויות שונות בסרט מנסות לכפות על הגיבורה בהתחלה. אבא של יסמין רוצה שהיא תבחר שידוך מתוך שורה של נסיכים, אבא של פוקהונטס גם רוצה לשדך לה גבר שלא לטעמה. בבת הים הקטנה, אמנם אין גבר שהאב רוצה לשדך לה, אבל בחיר ליבה רחוק ממה שהאב רצה בשבילה. ביפה והחיה, אמנם זה לא האב שמנסה לדחוף אותה להיות עם גסטון, אבל זו שאר העיירה שמתפלאת- איך אישה לא מחפשת בן זוג, ויותר, איך היא פאקינג לא נופלת לרגליו של הגבר שנחשב למציאה הכי גדולה בעיירה ושכל שאר הנשים נופלות לרגליו. בכל הסרטים האלה- יש קשר יותר חזק שנבנה בין הזוג בסופו של דבר – ואלו בני זוג שהסרט בתחילתו מתנגד להם.
    אחר כך הגיע "עידן הצחוקים" עם כל הפארודיות, בהתחלה שרק, סיקווליו ודומיו, עם כל הצחוקים על המוסכמות של סרטי דיסני עם הנסיך והנסיכה שיועדו זה ולזה, גל שאפילו דיסני עצמו הצטרף אליו עם "מכושפת". ועכשיו יש מעט חזרה לשלב השני. סרטים שהם לא פארודיה לחלוטין, אבל עם מעין קריצה מודעת לעצמה. המבאס אותי, שבסרטים של שנות ה-90, לא הרגשתי שהסרט מנסה לחבוט על ראשי עם נבוט ולצעוק לי לאוזן- "תראו אנחנו שוברים את החוקים". ופה הרגשתי את זה, וזה מה שקצת חרק לי. מההתחלה לא חשבתי שהנסיך הראשון יהיה אהוב ליבה. אולי לא צפיתי לטוויסט הספציפי הזה, אבל הרבה יכלתי לצפות.
    – הנסיכה לטעמי כן נפלה למלכודת של ה"גיבורה הקלאמזית באופן חמוד" כמו רפונזל לפניה. שוב, לא יודעת אם זה הגיל, אבל הרגשתי שעם אריאל, יסמין ובל זה לא היה ככה, וזה מקשה עלי לאהוב אותה.
    – כמו כן, הסיידקיקים עיצבנו אותי- ואולף במיוחד. ויותר מדי בדיחות סלפסטיק וחיות שמתנהגות כמו דמויות של לוני טונס.
    – מעניין לשמוע שעל התסריט הייתה חתומה אישה, ויותר מעניין לי לדעת (מה שלא ידעתי קודם) שכך גם היה עם היפה והחיה. בל לטעמי היא נסיכת דיסני החיובית ביותר. אני לא חושבת שהיא האהובה עלי (אם כי היא בהחלט איפשהו בראש הרשימה), אבל היא באמת נמנעת מהרבה טרופים בעייתיים של נסיכות דיסני, אפילו המודרניות יותר שבהם. היא יפייפה לחלוטין, אבל היא הכי פחות מעוצבת באופן "אובר -סקסואלי-ברמה שלחלוטין לא מתאימה לסרטי ילדים", (בניגוד ליסמין ואריאל למשל). היא חזקה אבל לא מגניבה יתר על המידה. אין בה שום דבר שצועק לי בפנים שאני אמורה לאהוב אותה, אבל יש לה כ"כ הרבה תכונות טובות. וזה מעניין לדעת שאישה כתבה אותה.
    ובפרוזן, חרף מגרעותיו, עדיין היה טיפול מאוד מעניין בנושאים נשיים. במיוחד בדמות של אלזה, אחת הדמויות הנשיות המורכבות שדיסני יצרה מדי שנים. ובכלל הקשר בין האחיות. קשה לי להיזכר סרט של דיסני שהציג מערכת יחסים מעניינת ומורכבת בין שתי נשים.
    – לגבי הטוויסט הסופי: ספויילרים מפה:

    .
    .
    .
    זה המקום היחיד שהרגשתי שהסרט מחדש לי משהו, ומאוד אהבתי אותו. בכלל, מעניין להסתכל על כוחה של הנשיקה במסורת של דיסני. לנשיקה (של אהבת אמת רומנטית) יש יכולת קסם. היא מעירה ממוות את שילגיה ואת היפייפה הנרדמת (כשבשני המקרים האישה פאסיבית לחלוטין). גם בסרטים היותר מאוחרים של דיסני יש לה תפקיד – בבת הים הקטנה, התנאי של המכשפה הוא שאריאל תשיג נשיקה של אהבת אמת בשביל לא לגרום אסון. הנשיקה גם משחקת תפקיד בנסיכה והצפרדע (למרות ששם, בגירסה של דיסני זה היה הפוך על הפוך, ועדיין).
    גם במקומות שלא מדובר על נשיקה, עדיין ל"אהבת אמת" במובן הרומנטי יש יכולות קסומות, כמו במקרה של היפה והחיה- אהבת אמת מסירה את הכישוף.
    לכן לא בכדי לדעתי שהסרט מכין אותנו לכך שאנה מפרשת את מחוות האהבה האמתית כנשיקה רומנטית מאהוב, והדרך שבה הסרט שובר את זה היא נהדרת. כי הטרולים לא אמרו בשום מקום שצריך להיות מדובר על אהבה רומנטית, או בכלל על נשיקה. זו הייתה הפרשנות של אלזה ושל שאר הדמויות. יש משחק יפה על איך המוסכמות האגדתיות נראות מובנות מאליהם לדמויות בסרט של דיסני, ואיך הסרט שובר אותן לטובת משהו אחר. ופה זה לא הרגיש שהסרט מנסה לדחוף את האמירה לגרון בכוח, ולכן אהבתי את זה אף יותר.
    ,

    1. איזה כיף של תגובה!
      סליחה, הייתי חייב לפתוח כך, אני מודה לך על החידודים הקטנים לגבי דמויות וסרטי דיסני אחרים וגם זה.
      וסליחה שניה שיצרתי הר ציפיות בהשוואות לסרטים הקלאסיים, באמת שכך הרגשתי ובחיי שלא התרגשתי מסרט של דיסני ברמה הזאת משהו כמו 15 שנה.

      בקשר לשבירת קונבנציות – את כמובן צודקת, ואולי לא הסברתי את עצמי מספיק טוב. אני מרגיש שיש בסרט הזה איזון נכון ומאוד קשה להשגה בין שבירת קונבנציות לבין הליכה בתלם. זה סרט מאוד "לפי הספר", רק שהוא מפרש לעיתים מחדש את הספר הנושן (ע"ע "An Act of True Love"). כאן ההישג שלו, אחרת זה סתם היה "שרק". או עניין הנשיקה ב"הנסיכה והצפרדע" כפי שכתבת – קצת ריק. פה הרגשתי שיש לא רק ערעור על סדרי עולם ישנים, אלא גם הרבה כבוד אליהם. למעשה, זו הסיבה היחידה שאנה נחלצה מגורלה הידוע מראש להיות רפונזל (עבורי) – היא סוג של אידאולוגיה דיסנאית מהלכת: הכל יהיה בסדר, אף אחד לא צריך להיות לבד, אהבה תתקן הכל וכו' – היא באמת מאמינה בשיט הזה! כדמות, זו האמת שלה, מה שהולך יד ביד עם היותה אופסי-דייזי-לה-לה-לה. אחרת באמת שלא הייתי סובל אותה.
      לגבי אולף – אני חושב שהוא הגיע בשלב של הסרט שבו הייתי מוקסם מכדי להתנגד. ובאמת שאין לי מושג איך זה עבד עבורי, אבל הצפייה בגרסה העברית, לצד שתי ילדות בנות חמש-שש הבהירה לי את זה – בכל פעם שהוא היה על המסך, הן התחילו לצחקק. עוד לפני שהוא אמר משהו מפגר אך חמוד, רק מעצם היותו. כנראה שזה פגש אותי באותו מקום, לא יודע.

      וכן, ברמת המורכבות אלזה היא לחלוטין הדבר הכי טוב של דיסני מאז בל (נסיכת דיסני האהובה עליי בלי שום תחרות ומהרגע הראשון שהיא על המסך – היא פאקינג קוראת ספרים בזמן שהיא הולכת!). ואני כבר גולש לספוילרים מכאן:
      אלזה נולדה מחוננת, אבל ההורים שלה לא ידעו איך להתמודד איתה והחליטו לחנך אותה להתחבא מן העולם ולהסתיר את איך שהיא מרגישה ואת יכולותיה. למה? כי פגעה (בטעות!) באחותה השובבה. היא גדלה כל חייה בניסיון לא להרגיש, להתעלם ממי שהיא באמת, ולכן רגע הפאק-דה-וורלד שלה קרע אותי לשניים. אבל כאן ממש לא נגמר התהליך שלה, גם לא אחרי שהיא בונה ממלכה של בדידות. זאת משום שבשלב הזה אחותה האוהבת והאופטימית עד כדי חוסר תקנה באה "להציל" אותה. להציע לה שותפות לגורל. אבל אלזה חושבת שהפתרון למצבה הוא לא לפגוע יותר באיש לעולם על ידי כך שהיא לא תרגיש. אפילו עד כאן זה לא מובן מאליו לסרט של דיסני, אבל מכאן ואילך זה כבר ברמת הורדת הכובע מבחינתי. כי מה לעשות שהעולם לפעמים מחליט אחרת, ואנשים אחרים באו לפגוע באלזה, כך שהיא חייבת להגן על עצמה (היא נלחמת בכך בתחילה, בורחת מרודפיה למרות שהיא חזקה מהם). לבסוף, רק האקט של אהבת האמת, לא של אהוב אלא של אחותה, מבהיר לה שזה בסדר להרגיש, זה בסדר לפגוע ולהיפגע – כי אפשר לתקן. וכי אלה החיים. וזה לא היה קורה בלי אנה, היא זאת שהופכת את אלזה למדהימה באמת. סלחתי לאנה על כל הטמטומיזציה שלה במהלך הסרט ברגע השיא של סיקוונס הסיום. היא בנאדם ששווה לפתוח את הלב בשבילו, והשינוי ששתיהן עוברות האחת בזכות השניה ריגש אותי עד דמעות.

      1. maayanzil הגיב:

        לא, תודה לך! למה צריך להתנצל על זה שאתה מחמיא לי? 🙂
        וגם, לא התכוונתי לביקורת שלך שיצרה אצלי ציפיות גדולות, ראיתי את הסרט גם בהקרנה של עין הדג, כך שמן הסתם קראתי את הביקורת הזאת אחרי שכבר ראיתי את הסרט. התכוונתי למה שאתה אמרת, על הדיבור סביב הסרט שרבים אמרו שהוא משחזר את הקסם הישן של דיסני, וזה לא לגמרי היה שם מבחינתי.
        וגם אם כן הייתי מדברת על הביקורת שלך- שוב, אין על מה להתנצל, ככה הרגשת, אתה אמור לכתוב את דעתך. מן הסתם שעל אף סרט בעולם לא תהיה הסכמנה גורפת, אבל אני אוהבת לקרוא ביקורות ודעות אינטליגנטיות גם אם לא הסכמתי עם כל דבר (העולם היה משעמם אם הייתי קוראת רק דברים שאני מסכימה עליהם).
        קצת ספוילרים מפה:

        אני מסכימה שהסרט לא ניסה לעשות פארודיה פרופר כמו סרטי שרק, וניסה למצוא את האיזון בין לערער על הקונבנציות, ועדיין לתת להם כבוד, מחווה של אהבה ולא של לעג. ואני אוהבת את המטרה הזאת. אם הוא היה מנסה לעשות סוג של שרק או מכושפת, סביר להניח שהייתי שונאת אותו, הגיחי גיחי על אגדות ודיסני כבר יצא לי מכל החורים. כן שמחתי שהוא ניסה לעשות את הדבר הזה שבאמצע (וגם הכרתי בזה- כשאמרתי שפה ובפלונטר ובנסיכה ובצפרדע, הם מנסים לחזור קצת ל"דור השני", עם גיבורות חזקות, עם קשר רומנטי שנבנה יותר, אבל בצורה שמנסה לתת כבוד לעבר). אבל קצת מציק לי שאני מרגישה שהם ניסו לדחוף כמה דברים בכוח. למשל, כשאנה פוגשת את הנסיך והם מיד שרים את שיר ההתאהבות שלהם- זה לא דיסני של הדור השני, הפעם האחרונה שזה קרה לדעתי, היה ביפייפיה הנרדמת ב-59. מאז לא היה גיבור וגיבורה שנפגשו והתאהבו על המקום. אז נורא ברור שהם לא יהיו ביחד בסוף. כמו גם הקטע שכל הדמויות אומרות לה שזה מטומטם שהיא מתארסת תוך יום, הרגיש לי נורא מכין לקראת מה שיקרה. וכל האובר מודעות הזאת הוציאה אותי מהסרט. הנסיכות של הדור השני הן לא כמו של הדור הראשון- בסרטים שלהם היה חיבור בין הגיבורים שהתפתח יותר מ-10 שניות. נכון שאולי גם שם זה לא היה מושלם, אבל לא נורא יותר מהקומדיה הרומנטית הממוצעת. רק שבסרטים האלה לא הרגשתי שהסרט צועק עלי: "את רואה!! אנחנו לא כמו הנסיכות הראשונות". הוא פשוט עשה, בלי לדבר. אותי אישית זה קצת ביאס, אבל אם דווקא לך זה עשה את זה, לגיטימי עניין של טעם.
        וכן, על הנייר בל היא לחלוטין הדמות נשית הכי טובה של דיסני. אבל מבחינת רגש, הלב רוצה מה שהוא רוצה. ובתור ילדה (בגיל הגן אפילו) הערצתי את אריאל ברמות אחרות. חרשתי על בת הים הקטנה, פינטזתי שהיא אחותי הגדולה והמגניבה, ושרתי את "part of our world" באופן אובססיבי. אני לא יכולה להתכחש לחיבור כזה גם אם אני יודעת שבל היא רול מודל יותר טובה. מבחינת רגש נטו, נראה לי שהיא מקום שלישי אצלי (גם את אזמרלדה אני אוהבת יותר).

        אהבתי מאוד את הניתוח שלך לאלזה ולקשר שלה עם אנה וחשיבותו. לחלוטין חידדת לי כמה דברים.

  2. עדן הגיב:

    סרט נהדר, אם כי אחרי שליש ראשון מופתי (שמסתיים ב"לט איט גו" שעדיין לא יודא לי מהראש) יש טיפה ירידה. עדיין יש המון רגעים נפלאים וסוף מצוין אבל זו כבר לא הליגה של הקלאסיקות האדירות באמת אלא אחת מתחת.

  3. לימור הגיב:

    הי אורון,
    ישבתי איתך באותו אולם והוקסמתי עד להתפוצץ מהסרט! גם אני כמוך זוכרת לדיסני חסד נעורים, אבל מרגישה שבשנים האחרונות הסרטים שלהם נעים בין בינוניות למיחזור, והקסם הלך לאיבוד. הצעת כמה סיבות לאובדן הזה, ואני מסכימה איתך (: וחשבתי לתפוס טרמפ על הביקורת המעולה שלך ולכתוב מחשבות שיש לי בנוגע לסרט, וספציפית בנוגע לנסיכות של דיסני.
    אפתח ואומר שאני חושבת שסיפור טוב, בדגש על אגדה – הוא כזה שמהדהד אמת נפשית עמוקה (יש ספר מקסים של ברונו בטלהיים שנקרא ״קסמן של אגדות״ שמתבונן במשקפיים פסיכואנליטיות על אגדות, ומזוית אחרת – את ״רצות עם זאבים״ של קלריסה פינקולה אסטס).
    עד שנות ה-90 נסיכת דיסני נוצרה לפי השבלונה. נערה יפהפיה בעלת מותן דקיק באופן בלתי סביר וקול זמיר, נטולת יכולת להניע את גורלה שמתאהבת תוך 5 שניות בנסיך, שבתורו מציל אותה מהאם החורגת המרשעת/המכשפה, והאפילי אבר אפטר. אני קצת חוטאת לעלילות, שיש בהן עוד רבדים משמעותיים – אבל אם נסתכל נטו על הנסיכה, זה מה שיש.
    בשנות ה-90 יש תנועה. הנסיכות מעיזות למרוד (אריאל שממרה את פיו של אביה), לצאת להרפתקאות ולבצע מעשים הירואים (בל שמקריבה עצמה עבור אביה). על פניו הנסיכות ה״חדשות״ מציגות מודל עם מרחב פעולה גדול יותר (לא מותן, אבל כן מרחב פעולה). אבל אם נתבונן יותר מקרוב – אריאל מוותרת על קולה (לא פחות ולא יותר) כדי להתקרב למושא אהבתה. בל מוצאת את עצמה בשבי של חיה אכזרית, אבל בזכות יכולתה לראות מעבר לחיה ולאהוב אותו – הוא הופך לאדם (מי אמר אישה מוכה ולא קיבל?). וכמובן – כולן מתחתנות בסוף עם בחיר ליבן הנסיך, כי אחרת איזה מין האפילי אבר אפטר זה?
    בשנות ה-2000 דיסני עושים כל מיני נסיונות לשבור את השבלונה, ובגדול – או שאנחנו מקבלים את אותה הנסיכה – אבל היא גם יודעת קראטה, או שהנסיכה לא בשבלונה… אבל (בעיני לפחות), נעלם הקסם.
    ואז הגיע פרוזן המופלא ושובר שבלונות מבלי לוותר על טיפה מהקסם. פרוזן מנפץ את מיתוס האהבה ממבט ראשון שמצילה מגורל מר – ומזהיר מסכנת ההתמסרות הפזיזה. יש סוף טוב – בלי שבהכרח יהיה כרוך במציאת נסיך. במוקד הסרט יש אהבת אחיות (אנטיתזה ליחסי נשים בסרטים של דיסני עד כה בדמות אחיות ואמהות קנאיות). הרוע בסרט לא טמון ב״אחר״ חיצוני וקיצוני – אלא הוא פוטנציאל שגלום בדמות הנסיכה שצריכה לבחור את דרכה. בחור ששואל את הנסיכה האם הוא יכול לנשק אותה… כל אלו ועוד – מבלי לוותר על הקסם, האופטימיות והרגש!
    ואם לחזור לעניין הדהוד אמת עמוקה – אני חושבת שהדמות של אלסה מציגה באופן עגול ועמוק התמודדות עם טראומה. לאלסה הילדה יש כוח ייחודי שבאמצעותו היא מבטאת את עצמה ויוצרת דברים מופלאים – אבל יש בו גם פוטנציאל להרוס ולפגוע. אחרי הפגיעה באחותה היא מפתחת פחד מהכוח שלה ומנסה לצמצם את הביטוי שלו – ובכך גם מצמצמת את הביטוי המשחקי והיצירתי שלה. זכרון מקוטע, בידוד ופיצול הם רכיבים מהותיים בזכרון טראומטי, והם נוכחים במטפאורות בסרט. כשהסוד של אלסה מתפרץ, היא בורחת ובוחרת להתבודד, מתחברת מחדש לכוח היצירה ובונה סביב עצמה טירת קרח. הדמויות שהיא יוצרת באמצעות השלג מרמזות על הפוטנציאל המורכב שלה – מצד אחד אולף, שמייצג משחק, יצירתיות, קשר ואהבה – ומצד שני מפלצת שלג תוקפנית ששומרת על ארמון הקרח מפולשים… כמה מורכבות ואמת פנימית – וכל זה מבלי לפגוע ב-flow של העלילה (או במילותיך – בלי לדחוף אמירה לגרון).
    בקיצור – נפלא!! (למרות שהמותן עדיין דקיק באופן לא הגיוני (: ).
    תודה על הביקורת שלך. נהנתי לקרוא אותה.

    1. תודה גם לך 🙂

      דיברתי עם כמה וכמה אנשים שראו איתי את הסרט (חלקם אפילו כותבים בבלוג) על הגזרה של האחיות אנה ואלזה. מבחינה פיזיקלית, גודל הראש והיקף המותן לא אמור לאפשר להן ללכת, או אפילו לעמוד, אלא רק להישבר לשניים… או לקפוא מקור הרבה יותר מהר מקריסטוף הגברתן, למשל, מבחינת מסה. אבל אני מניח שלפי הגנטיקה של הוריהן זה הגיוני, ושהן רגילות לקור כי נולדו בממלכה שבה החורף קשה. השאלה היא האם נסיכות דיסני הן אידיאל יופי בלתי אפשרי (ולכן מסוכן) עבור נערות צעירות, או שהן יודעות להפריד בין מה שהגיוני בסרט לבין המציאות. בכל מקרה לא הייתי בונה על דיסני בעניין של גיוון בתחום הזה, רק בצבע העיניים/שיער/עור.

  4. natalie הגיב:

    -ספוילר-
    באיחור גדול מאוד גיליתי את הסרט …. תודה רבה ל"יס" יחד עם הילדה שלי בת שלוש – את הגרסה המדובבת
    אני והילדה שלי פשוט התאהבנו בסרט הקסום הזה והשיר LET IT GO
    הילדה שלי לא מפסיקה לבקש לראות את סרט שוב ושוב וממשיכה להתרגש כל פעם מחדש מהסצינה האחרונה בה אנה הופכת לקרח ואהבה אמיתית של אלזה שמחזירה אותה לחיים
    שמחה מאוד שיש את הגרסה המדובבת, הילדה שלי פשוט מאוהבת בסרט

להגיב על אורון שמירלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.