"מנתק המים", סקירה

סרטו הארוך הראשון של עידן הובל אמנם יוצא להקרנות מסחריות לראשונה רק בסוף השבוע, אך דרכו לשם הייתה ארוכה ועמוסה, ומי שהיה אתנו בשנה האחרונה ודאי שם לב שכתבנו על "מנתק המים" לא מעט.
לפני שנה בדיוק הסרט התמודד על פרסי אופיר. מכל 29 סרטי התחרות אשתקד, הסרט הזה היה אחד האהובים עלי ביותר, שני רק ל"ההתחלפות". במהלך המרוץ לאופיר התייחסתי אליו בפוסט מיוחד על הקשר בין העיר והקולנוע, ולאחר מכן הופיע הסרט בפוסט השנתי שלנו הנקרא "חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי" ובו ביקשנו להפנות את תשומת הלב של האקדמיה לעבודת הסאונד היפה של הסרט. בהמשך הוא הופיע בפוסט "נבחרת החלומות" בו סריטה מתחפשים לאקדמיה ובוחרים את המצטיינים מטעמם, הסרט הנהרייתי הופיע בקטגוריות צילום, פסקול, בימוי והסרט הטוב ביותר. האקדמיה כנראה פחות התרשמה מאתנו והסרט נותר לגמרי בחוץ באותה שנה מוזרה.
בזמן ההוא "מנתק המים" הספיק להתקבל לפסטיבל ירושלים, לשלוף את עצמו משם לטובת פסטיבל ונציה ואז להתחרות בפסטיבל חיפה האחרון. אסף שניר כתב לנו טקסט מקסים על הסרט במיוחד. בחיפה התמודד נגד "למלא את החלל" ו"שש פעמים" ויצא מהטקס עם פרס השחקן למשה איבגי, והאמת היא שהגיע לו הרבה יותר.

כל זה עוד לפני שהסרט הגיע למסכי הקולנוע. רק שתבינו איזו דרך קשה עלול סרט ישראלי לעשות בנסיון להגיע אל הקולנועים, ועכשיו הוא עומד בפני המבחן האולטימטיבי – מבחן הקהל. מקום שבו רוב הסרטים הישראלים, לצערנו, נופלים.

"מנתק המים" הוא דרמה אשר במרכזה גבי, עובד קבלן מנהריה (משה איבגי) שאמון על ניתוק השיברים של תושבים שמאחרים בתשלום חשבון המים שלהם. הוא האיש שנאלץ – כדי לממן את משפחתו – למנוע מאחרים את כנראה הדבר הבסיסי ביותר בחיים שלנו.
אין דרך להפוך את עלילת "מנתק המים" לסקסית, ובטח לא מעט אנשים כבר מוציאים אוויר לאט ובייאוש כאשר הם חושבים לעצמם על הדרך המוכרת בה הקולנוע הישראלי מאדיר ומתענג על המסכנות של תושביו ("חיותה וברל", "אור", "עג'מי", אם להזכר בכמה סרטים בולטים). בנוסף, הטקסט של אסף כבר התייחס (גם) לרלוונטיות של הסרט בהקשר חברתי, אני שם לעצמי למטרה לשכנע אתכם שלא רק אמירה יש בסרט, אלא גם קולנוע יפהפה שמאוד מומלץ לכם לבדוק.

חמישה אנשים, חמישה גברים כדאי אולי לציין, הם המוטות של "מנתק המים". הראשון הוא כמובן עידן הובל הבמאי והתסריטאי; השני הוא איתן מנצורי המפיק, שלאחרונה עבד על איזשהו סרט קטן שכנראה טרם שמעתם עליו בשם "כנס העתידנים" של היוצר המתחיל ארי פולמן; השלישי הוא איתי מרום שעושה צעדים גדולים מאוד לקראת ראש רשימת הצלמים הטובים בארץ; והרביעי הוא העורך ומעצב הפס קול נמרוד אלדר שרקח את כל האלמנטים לכדי סרט שמצריך סבלנות אבל יודע לפגוע בך בדיוק ברגעים שבהם לא ציפית. החמישי הוא כמובן משה איבגי, ועל כך בהמשך.

אחד הקווים המרכזיים בעיצוב הפריים של "מנתק המים" הוא המרחק שלקחו הובל ומרום מזירת ההתרחשות. אין זו החלטה דוגמתית שמקובעת לאורך כל הסרט (עוד לא נמצא הבמאי שלא יתפתה לעשות קלוז-אפ על משה איבגי. זה פשוט לא משהו שאפשר להמנע ממנו) אבל היא בהחלט קובעת את הטון. התפיסה הוויזואלית הזו מייצרת נוף ישראלי שכמעט בלתי אפשרי שלא ללכת לאיבוד בו. גם כשמדובר בכביש צדדי וגם כאשר מדובר בחצר אחורית עמוסת פרטים, ההרגשה היא של חוסר שיווי משקל, כאילו אין על מה להישען. זה גם יוצר תחושת בדידות גדולה מאוד. היוצרים הצליחו לייצר מבע קולנועי שמביא לסנכרון רגשי מוחלט עם הגיבור, ומצליחים להפוך סטינג אורבני ריאליסטי לסביבה כמעט אקספרסיוניסטית, במובן האקדמי של המילה: נוף שכופף ועוצב כדי להתאים את עצמו לרחשי ליבו של הגיבור שבמרכז הסרט.

אלדר, העורך, בונה את הסרט לאט, נותן לסצנות להבנות בקצב משלהן. לעיתים הן נגמרות באיזשהו שיא (כמו סצנת הנעליים הבלתי נשכחת) ולעיתים הן פשוט נגמרות. ככה סתם, בלי אימפקט ובלי משמעות. כי ככה זה קורה לפעמים בחיים, אם נאהב או לא. מה שכן, הכל שווה בשביל הרגע ההוא בו אשתו של גבי מוצאת אותו שותה עם חברים. מסוג הרגעים האלה שאתה מרגיש כאילו משהו יוצא מהמסך ומחבק אותך, מפתיע אותך גורם לך להתמסר אליו לגמרי, גם אם לכמה שניות יקרות.
האפקט שנוצר משילוב כל התפיסות הקולנועיות של "מנתק המים" הוא של תסכול לא פשוט, אבל גם לא כזה שאני הצלחתי להסיר ממנו את עיני. אין פה שאלה בכלל שהסרט יחצה את הקהל לשניים. יהיו את הצופים שבמהרה ישאבו לריתמיקה האיטית והמדודה של הסרט, יעריכו את הרגעים הקטנים ואת החמלה שבה מעוצבות הדמויות, אך בוודאי שלא מעט צופים עלולים לאבד את הסבלנות מול חוסר הפאתוס של הסרט, שיתנגדו לאופן הכמעט-אוטיסטי שבו הסרט מתנהל בעולם שקבע לעצמו. באופן אישי אני הצלחתי, כאמור, להתמסר אל הסרט אם כי שני אלמנטים זכורים לי כבעייתיים. הראשון הוא הבחירות המוזיקליות שהיו גדולות  מדי על מימדי הסרט ובלטו באופן ששלף אותי החוצה מדי פעם, והרגעים האחרונים של הסרט שמאבדים מעט את הפוקוס ומייצרים הרגשה קלה של אקלקטיות.

באדיבות היח"צ

כמובטח, פסקה מיוחדת חייבת להכתב על משה איבגי. אחד השחקנים שהכי מזוהים עם הקולנוע הישראלי לעיתים נותן את ההרגשה שהוא כבר עשה הכל ולכן כל תפקיד שיינתן לו יהיה באיזשהו אופן שחזור של אחד מתפקידיו הקודמים (לכן, אגב, היה נחמד לראות אותו בתפקיד קריקטוריסטי ופרוע ב"לצוד פילים", גם הוא על המסכים כרגע). כוחו של איבגי הוא בעיקר בכך שהוא מביא דמויות נורא פשוטות ויום-יומיות למסך, משהו שמייצר ריאליזם לא משנה כמה פניו מוכרות. את האלמנט הזה, של האיש שהחיים כופפו אותו, איבגי מביא גם ל"מנתק המים", אבל הבימוי של הובל וההשתהות של המצלמה, גורמות לאיבגי להזכיר לכל מי ששכח בטעות כמה נפלא הוא יכול להיות. אפילו אחרי קריירה כל כך פוריה ועמוסה כמו שלו, איבגי נותן פה את תפקידו הטוב ביותר מזה שנים. קשה לדמיין את "מנתק המים" בלעדיו והאמת היא שהייתי ממש רוצה לראות מה יביא שיתוף פעולה נוסף שלו ושל הובל.
שחקנית נוספת שפשוט לא נמאס מלהזכיר היא רות גלר, שזוכה לסצנה קצרה אחת, אולי הסצנה הכי קורעת לב בסרט. גלר נראתה השנה בתפקיד יחסית גדול ב"עמק תפארת" של הדר פרידליך, והיא זכורה גם מסצנה מצטיינת ב"בוקר טוב, אדון פידלמן". גלר היא מתנה לכל סרט ואני מקווה שבמאי ומלהקי התעשייה המקומית ישתמשו בה יותר.

"מנתק המים" הוא לא סרט פשוט אבל יש בו המון. בהתחשב במהירות בה באים והולכים הסרטים הישראלים לאחרונה אני לא יודע כמה זמן הוא יחזיק שם בחוץ, על אף שאני בוודאי מאחל לו חיי מסך ארוכים במיוחד. כל שנותר לי לעשות הוא להמליץ עליו באוזניכם ולמרות שברור שהוא לא לכל אחד, להפנות את תשומת לבכם אליו ולקוות שתאהבו אותו כמוני.