• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

לקראת פסטיבל חיפה 2012: רשמים מ"מנתק המים" (פוסט אורח)

29 בספטמבר 2012 מאת אסף שניר

לאחרונה נכנסו לתוקפן תקנות חדשות לגביית תשלום על צריכת המים. אם אתם גרים בבניין משותף ולא החלפתם ממַד-מים המשותף לכל השכנים למד-מים פרטי (בהשקעה של 1000 ₪) תצטרכו לשלם אוטומטית על צריכה של פי שלוש מהצריכה הממוצעת. אחרי הקוטג', הדלק, הסיגריות והלחם, גם התשלום עבור מים במדינת ישראל מתייעל, כלומר – מתייקר. ואם יהיה לכם חוב, ינתקו אתכם. מי ינתק אתכם? משה איבגי.

משה איבגי הוא גבי. הוא עובד של חברת קבלן, הוא מנתק המים. בעבור 11 ₪ לניתוק הוא עושה את ימיו בחצרות האחוריות של מדינת ישראל, בשטחי ההפקר שבין הבניינים, אותו מרחב ציבורי נטוש בין מה ששייך לי, למה ששייך לך. למה הוא עושה את זה? כי הוא חייב. כי יש לו משפחה לפרנס, כי הרחוב הוא לא אופציה בשבילו, וכי אי-אפשר לרדת מהגלגל הזה. גבי מנתק את המים לקשישות עריריות (רות גלר בדקה וחצי של הופעה קולנועית שוברת לב), לאימהות חד-הוריות, לזוגות צעירים. אבל הוא לא מנתק רק את החלשים, הוא מנתק גם את החזקים. וזאת הטעות שלו. מי הם החזקים? אלה שיש להם כסף אבל לא בזין שלהם לשלם. אלה שהחוב שלהם הוא בעיה של מישהו אחר. החוב שלהם הוא בעצם הבעיה של גבי. מכירים כאלה?

בקווים כלליים, עלילת הסרט עוקבת אחרי מסע ההישרדות של גבי בג'ונגל של הקיום הישראלי. החל בלשכת התעסוקה שם מוצע לו התפקיד, עבור באותן חצרות מוזנחות, וכלה בבית ובתא המשפחתי: זוגיות עייפה, ובן בכור העומד לפני גיוס ומקווה להיות ספורטאי מצטיין. טעות קטנה של גבי עולה לו ולמשפחתו ביוקר, והוא נאלץ להתמודד עם השלכותיה. העלילה רזה, היא אינה העיקר. השפה הקולנועית מאופקת, מדויקת מאד. ניתן היה לקטלג את "מנתק המים" כסרט התבוננות פיוטי על מאבקו הקיומי של אדם פשוט, או כיוצא באלה קלישאות הארט-האוס. אבל סרטו הראשון של עידן הובל הוא בשום אופן לא קלישאת ארט-האוס. הוא אומר אמת גדולה, כואבת, דחופה. הוא צועק מאד בשקט, כמעט בלחישה.

ב"מנתק המים" מצליח הובל לגעת בעצבים החשופים של הישראליות העכשווית, בשיטה של העת הנוכחית. השיטה על פי הובל מטיחה את בני האדם אלה באלה. חייהם הפכו הפקר ל"מקבלי החלטות" למיניהם: לעונות בחירות, להיעדר הסולידריות.הם נלחמים על פרוטות. הם נלחמים בציפורניים. הם נלחמים רוב שעות היממה, כך שבסוף היום הם כל כך עייפים,שהם אינם יכולים לתפוס את אטימותה של השיטה, ואת מקומם בתוך סדר הדברים. באחת הסצנות הטובות בסרט (ויש הרבה מאד כאלה), מלווה גבי את בנו הבכור אל לשכת הגיוס. אחרי שהבן האהוב עולה על האוטובוס שייקח אותו אל הבקו"ם, הולך גבי לשלם את דמי החנייה. הוא משלשל מטבע אחרי מטבע (שהושגו בעמל רב) אל המכונה האוטומטית שבולעת אותם בשקיקה וברעש מצלצל. כן, השיטה גורמת לנו אפילו לשלם כסף על הזכות לצאת למלחמה בעבורה.

בעזרת הצילום המעולה של איתי מרום הסרט מעצב את העיר נהריה וסביבתה כארץ הפקר מתחת לשמיים לבנים תמיד. בזהירות רבה נמנעים היוצרים מלצייר תמונה עלובה מדי, מסכנה מדי, שובת עין, של הארכיטקטורה הפריפריאלית בארץ. הם נמנעים מלהתענג על יופיו רב השכבות של הטיח המתקלף מן הקיר. זו אינה "שירת הפריפריה", אלו הם קרביה. חדרי מדרגות, דשא מתייבש, חלונות מחופי תריסולים, כסאות פלסטיק במגרש הכדורגל. הרי בנוף הזה אנו עושים את ימינו, וזהו נוף של עזובה משום שעזבנו אותו. אנחנו, שקנינו תכשיטי זהב ומכשירי חשמל במקום לדאוג לחיינו, במקום להיאבק. "תמכרי את הזהב שלך כדי שתוכלי לשלם חשבונות" אומר איבגי/גבי לאישה עדוית תכשיטים שבאה לצעוק עליו שלא ינתק לה את המים. הובל משכיל לתבוע גם מהדמויות ה"חלשות" בסרט, קורבנותיו של מנתק המים, שינוי יסודי, כשם שהוא מבקר את השיטה שמחלישה אותן. זו אגב, סצנה מצחיקה מאד, ממתק המסייע לבליעת גלולה מרה.

בכלל, הסרט מנוקד ברגעים קטנים וחכמים שמעירים דבר או שניים על התרבות העכשווית: גבי ובנו צופים בטלוויזיה במשחק כדורגל בין בית"ר ירושלים לבני סח'נין, כמו בקרב רווי יצרים של גלדיאטורים המייצגים את שוליה של ההגמוניה הישראלית. או הרגע בו גבי מסתכל בהשתוממות בבתו שמעדיפה לשתות קוקה קולה על פני מים. גבי מסתכל בהשתוממות בעולם שהשתנה לו בין האצבעות, ועושה את הדבר היחידי שהוא יודע לעשות. הוא יוצא לעבוד.

ישנה סצנה אחת בסרט החורגת מן הסגנון הנטורליסטי המדוד של הסרט. זוהי נקודת השבר של גבי, ומהמקום הנמוך ביותר, ממריאה המצלמה אל מחוזות קולנועיים אחרים (הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילן עולה על הדעת) מטא קולנועיים, כמו מגוננים על גבי מפני התהום הפעורה תחתיו. מלבד יופייה הרב (בתמונה ובצליל) של הסצנה הזו, כוחה בחריגותה בתוך המכלול הסגנוני של "מנתק המים". כוחה בחשיפת המעשה הקולנועי כמספר סיפור, והיכן שיש סיפור ישנה גם אפשרות.

ראויה לציון גם מלאכת העריכה הסבלנית של נמרוד אלדר. עריכה שמבכרת דמות על עלילה. שמאפשרת לנו להיות עם גבי, ולא רק להתבונן בו כאשר הוא פועל בעולם. אלדר יודע מתי להאריך וגם מתי לחתוך. נדירות הפעמים בהן אני מתרגש מדיוק של קאט מסוים. ב"מנתק המים" זה קרה לי פעמיים, בשתי הצפיות שלי בסרט. יש לציין שאלדר גם הקליט וגם עיצב בכישרון רב את פס הקול של הסרט. הוא גם כתב את המוזיקה, שהיא לצערי נקודת התורפה של הסרט. מעט המוזיקה שנשמעת בסרט נגועה ברגשנות, ובכוונות ישירות, שקופות מדי, בניגוד לאווירת האנדרסטייטמנט ששורה על העשייה.

וכמובן – איבגי. תועפות של מילים כבר נכתבו על השחקן המחונן הזה, ותמיד יש מקום לעוד מילה או שתיים. איבגי מחזיק את הסרט על שתי כתפיו. קשה לי להאמין שסרט מהסוג הזה היה צולח את האתגרים הרבים שעמדו בפניו ללא מלאכתו של רב האמן הזה. איבגי שוב מצליח להיות חד פעמי ועם זאת כל-ישראלי, להיטמע בגלריית הפנים הלא מוכרות שמקיפות אותו, מבלי לאבד את עוצמת ההבעה הייחודית לו. לדעתי זאת ההופעה הקולנועית הטובה ביותר שלו מזה זמן רב, כשלצדו מופיעים בסרט מספר רב של שחקנים לא מוכרים או לא מקצועיים שמחזקים את תחושת הריאליזם החריף שמאפיין את העשייה.

400 אלף מפגיני הקיץ שעבר לא טועים (הסרט צולם שנה לפני אירועי המחאה הנרחבת של 2011). זהו הסיפור של העת הזאת: האדם הישראלי שקוע במלחמת הישרדות כלכלית שמעצבת את הווייתו. המשימה של גבי פשוטה לכאורה. עליו לגמור את החודש. אך זהו מאבק פיזי כשם שהוא מאבק נפשי: למעשה עליו לגמור את החודש מבלי להתייאש, וזהו מרכז הכובד של הסיפור. על סיזיפוס מנהריה לגלגל את הסלע במעלה ההר, ועל מנת לעשות זאת אסור לו לאבד תקווה, אסור לו לאבד את האהבה. בקיץ 2012 הפכו פחית הנפט והגפרור למוצא אפשרי בעבור בני אדם שלא הצליחו להמשיך ולהתנגד לייאוש. על אף אופיו המדכדך של הסרט (ושל סופו), מצליח הובל, בבחירה הומאנית חד משמעית, לקבע את הבחירה בתקווה בחיקה של היכולת לאהוב: אהבה זוגית ואהבה הורית. אהבה שמולידה משפחה, שמולידה בתורה אחריות אנושית. לו רק ניתן היה להרחיב את האחריות הזאת, ולהגדיל את מעגל האהבה.

תגובות

  1. אלי הגיב:

    הכל נכון, רק יש נקודה אחת שהביקורת לא מתייחסת אליה – הסרט מ-ש-ע-מ-םםםם!

    1. דניאל הגיב:

      כנראה שכוכב נולד ,היפה והחנון והאח הגדול זה מה שמ-ע-נ-יי-ןןןן אותך . כמו שאין סבלנות לראות סרט ,לקרוא מאמר חשוב ,כך אין היום סבלנות לסיבלם של אחרים.

      1. shosh הגיב:

        לדניאל- ומה עם הסבל של הצופה- גם הוא אחר, לא? והחיים קצרים מדי כדי להעביר אותם בשעה וחצי מונוטונים, מלאים חשיבות עצמית, הטפה נבובה, ויומרה לא מגובה- או כמו שאלי אמר- להשתעמם!!!

  2. michael14111987 הגיב:

    ביקורת נהדרת, אני מחכה שהסרט ייצא לDVD כבר.
    השנה יש לא מעט סרטים ישראלים שמסקרנים אותי, בניגוד גמור לשנים קודמות.

  3. אסף הגיב:

    DVD??? סע לחיפה, הוא מוקרן מחר.

  4. פרסונה הגיב:

    ביקורת מעולה. סרט שנשאר הרבה אחרי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.