"פארנורמן", סקירה

אחד הרגעים היותר זכורים לי מפסטיבל חיפה האחרון היה ההקרנה של "פארנורמן" (ParaNorman), כאחד משני "סרטי ההפתעה" של הפסטיבל (סרטים שמתווספים ברגע האחרון לליין-אפ ולא מופיעים בתכנייה). הסרט הוקרן בגרסתו הדו-מימדית באולם האודיטוריום בתחילת היום, כראוי לסרט שמיועד גם לקהל צעיר. היו לא מעט ילדים באולם בגילאים, נגיד, של 7 עד 14 ומשפחותיהם.

בשני חלקיו הראשונים של הסרט, הילדים שנכחו בהקרנה פשוט לא הפסיקו לדבר מתוך עניין בסרט. זה היה די הגיוני כשחושבים על זה, "פארנורמן" הוא סרט מאוד מפעיל בהקשר הזה. קורים בו המון דברים, הוא מאוד מגרה את הראייה והשמיעה, הוא מאוד מצחיק וגם נוטה להפחיד פה ושם. לכן היה ברור שהילדים – בלי שהם כל כך שולטים ברמה הווקלית של ההערותיהם – יתערבו, יפענחו ויחוו את דעתם על המתרחש.

באופן כללי דברים כאלה יכולים להעביר אותי על דעתי. ועם זאת, שלא כהרגלי, לא היסיתי או השתקתי אף אחד אחד, כי הבנתי נורא מהר שהילדים בקהל עוברים חוויה קולנועית מאוד גדולה ואין שום סיכוי שהפוץ המבוגר מהשורה החמישית באמצע הולך למנוע מהם את זה. לכן שתקתי ואפילו חייכתי מדי פעם כאשר אחד הילדים הגיב באופן קולני לסרט. ניסיתי לחשוב איך אני התנהגתי ב-1988, כשהייתי בן חמש, ואבא שלי לקח אותי לראות את "מי הפליל את רוג'ר רביט?". אולי אני באמת צריך לשאול אותו אם שכחתי שאני באולם עם עוד אנשים, או שישבתי דבוק למסך בהלם טרמי כמו שאני זוכר.

בכל מקרה, הקטע הבאמת מדהים שקרה ב"פארנורמן" היה לקראת שלישו האחרון של הסרט (אין ספויילרים). הסרט נכנס למערכה השלישית שלו אחרי סיקוונס שיא מטורף ומלהיב במיוחד. כאשר זה נגמר, הבנתי פתאום שבאולם שורר שקט מוחלט. הילדים, שעד לרגע זה היו חלק פעיל בסרט, השתתקו כאילו הם בקושי נושמים. הם היו מרותקים למסך בלי לזוז, בלי לדבר, בלי לשאול שאלות. הסרט עשה את שלו וסחף אותם לחלוטין.
והאמת, שאני הייתי בדיוק כמוהם.

"פארנורמן" הוא הסרט החדש של אולפן האנימציה "לייקה" שאחראי גם על "קורליין" שהיה מועמד לאוסקר. סרט שאהבתי אבל עד גבול מסויים. "פראנורמן" – שכתב כריס באטלר שגם ביים יחד עם סם פל – הוא בליגה אחרת לגמרי ועל אף שראיתי רק ארבעה סרטי אנימציה משנת 2012 (חוץ מהסרט הזה, צפיתי גם ב"אמיצה", "מפלצת של מלון" ו"ראלף ההורס"), מבחינתי אין ספק שהוא סרט האנימציה הכי טוב של השנה עד כה, ומאוד יפתיע אותי אם זה ישתנה. זה אולי סרט ההנפשה הכי טוב שנעשה בשנים האחרונות מחוץ לאולפני "פיקסאר" (ו"טינטין").

במרכז הסרט נמצא נורמן, ילד בגיל היסודי, שחי בעיירה קטנה ונורא אוהב סרטי אימה. עד כאן, הכי "סופר 8". השוני הוא שנורמן לא כל כך מצליח לתקשר עם הסביבה שלו בעקבות כל הקטע הזה שהוא יכול לראות ולדבר עם רוחות רפאים.
כאשר כוח אפל ורשע מאיים על העיירה ועל תושביה, נורמן נאלץ להציל את היום ומסתבר שמה שיותר קשה מלעצור נקמה על-טבעית, הוא לפוגג את השנאה והבורות של בני האדם.

בעיני "פארנורמן" הוא הצלחה פנומנלית גם בגלל שהוא פשוט סרט מעולה בכל קונספט שבו שופטים סרטים אחרים – התסריט, העריכה, המוזיקה, העיצוב. הכל מתוקתק, ייחודי ומסעיר. אפילו צוות המדובבים אדיר וכולל את קודי סמית'-מקפי ("הדרך", "תן לי להכנס") בתפקיד נורמן, אנה קנדריק ("תלוי באוויר" ובקרוב תוכלו לראות אותה ב"פיץ' פרפקט" שהוא גם כיף לא קטן), קייסי אפלק הגאון, ג'ון גודמן, כריסטופר מינץ-פלאס ("סופרבד") ולזלי מאן ("הדייט שתקע אותי") בין היתר. את המוזיקה כתב ג'ון בריון, אחד המלחינים הכי אהובים כרגע שלו נזקפים הסרטים "שמש נצחית בראש צלול", "סינקדוכה, ניו יורק" ו"מגנוליה".
כל אלה בהחלט תורמים לנצחון הזה, אבל האמת היא שאנחנו כבר רגילים לעשייה ברמה גבוהה בתחום האנימציה. מה שעושה את הסרט הזה שונה, הוא שאני חושב שלפחות מבחינת הז'אנר הוא מהפכני.

אוקי, אז אולי מהפכני זה קצת דרמטי מדי. אבל אני כן יכול לומר ש"פארנורמן" השאיר אותי פעור פה מספר פעמים במהלך הצפייה. מעבר לחולייה הטכנית-אומנותית, הסרט מצחיק ממש (גם למבוגרים) ומרגש עוד יותר. אני אישית התייפחתי חרישית לקראת הסוף. אבל אוקי, גם זה לא נדיר בסרטי אנימציה.
מה שעוד אהבתי הוא את היחס של הסרט לסרטים אחרים (כלומר, רפרנסים). באטלר לא רק מראה פוסטר של סרט בקולנוע הישן מאחורי הגיבור כדי להזכיר לך קלאסיקות (זה גם קורה, כמובן), אלא לוקח את המהות של אותם סרטים עליהם הוא נשען ומחדיר אותם לסרט כחלק אינטגרלי, מה שהופך אותו להרבה יותר מתוחכם. בסרט תוכלו למצוא רפרנסים לסרטי הזומבים של רומרו ("יום המתים" במיוחד), "פרנקנשטיין", "היפה והחיה" וקטע אחד קורע במיוחד שקשור ל"יום שישי ה-13".
ה"מהפכני" שהזכרתי מקודם מתייחס לכך שהסרט שובר לא מעט טאבויים חברתיים בסרטי ילדים, שלא אחשוף כדי לא להרוס את החוויה. אבל אני כן חייב להתייחס בעיני לרגע הקיצוני ביותר שבו אחת הדמויות המרכזיות מתוודה באופן הכי נונ-שלנטי שאפשר על היותה נמשכת לבני מינה, וזה אפילו לא בסרט כבדיחה על חשבונה. תחשבו על זה – סרט אנימציה אמריקני לילדים שמרשה לעצמו להתייחס לחד-מיניות באופן ברור. לא רק זה, הוא גם לא מתייחס לזה כמשהו "חשוב" או "רציני" או מציג את הדמות האמורה כ"מיעוט" או "ה-הם". זה הפיל אותי לגמרי.

מכיוון שראיתי את הסרט בגרסת הדו-מימד אני לא יכול לחוות דיעה על הגרסה משולשת המימדים, אבל על פניו זה נראה מבטיח.
אני ממליץ לכם ללכת לסרט הזה עם איזשהו ילד קטן שתתפסו (בהסכמה, כמובן. כן?) בין אם זה אח, אחיין, בנכם, שכן או שילוב של כמה מהם. אל תוותרו על הגרסה האנגלית ואל תפריעו לבן הלוויה שלכם לתהות ולחשוב בקול רם במהלך הסרט. יש סיכוי שפשוט תעבירו שעה וחצי די מסעירה, וגם יש סיכוי שתגרמו לדרדק להתאהב בקולנוע.