• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

סקר 50 הסרטים הטובים ביותר של המגזין Sight and Sound

2 באוגוסט 2012 מאת אור סיגולי

התקנאו להם אנשי המכון לקולנוע בריטי ב"רשימת 50 הסרטים של סריטה" שפורסמה ממש פה בנובמבר, והם החליטו להרים רשימה משלהם.
או כך הייתי רוצה לחשוב. האמת היא שהם עושים את זה כבר 60 שנה.

מאז 1952, בדיוק כל עשר שנים, מארגן המגזין Sight and Sound משאל רב מימדים הכולל כ846 מבקרים, מנהלי תכניית, אקדמאים ומפיצים, ובסופו של דבר נבחרים 50 הסרטים הטובים ביותר.
ברוח המהפכות העולמיות של 2012, לראשונה מאז 1962, הודח השולט בכיפה "האזרח קיין" מראש הטבלה, משל היה מובארק.
שלא תחשבו שבמקומו נכנס איזה "זה ייגמר בדם" או משהו – הרשימה הזאת ממשיכה להתנהל כאילו הפסיקו לעשות קולנוע מתישהו ב1955 – אבל אין ספק שזה מסמך חשוב לכל מי שרוצה להשלים כמה קלאסיקות ולהכיר את החשובים והמשפיעים על אומנות הקולנוע, גם אם אין זו רשימה מסעירה או מקורית במיוחד. אולי זה לטובה.

בהמשך הפוסט תוכלו לראות את הרשימה המלאה ועוד כמה סטטיסטיקות שהכנתי. 50 הסרטים מדורגים לפי סדר יורד, עם תוספות מאוד לא הכרחיות שלי.

מומלץ ביותר להדפיס ולשמור.

אז קצת אינפורמציות לפני שצוללים לרשימה:
ז'אן לוק גודאר הוא הבמאי שמופיע הכי הרבה פעמים עם ארבעה סרטים. אחריו עם שלושה קארל תאודור דרייר, פרנסיס פורד קופולה ואנדריי טרקובסקי.
אלן? ליאונה? הוקס? פולנסקי? אנגלופולוס? אלטמן? אף אחד מהם בכלל לא ברשימה.
ארצות הברית מובילה עם 15 סרטים, אחריה צרפת עם 12, ואז איטליה עם 5. בסך הכל: 13 מדינות. ישראל לא אחת מהן, אבל איראן כן. שווה לחשוב על זה לפני שתוקפים.
הכי הרבה סרטים יש מהסיקסטיז (15) ואחר כך מהפיפטיז (12). מכל האייטיז יש רק סרט אחד ואני יכול להבטיח לכם שאף אחד לא באמת ראה אותו (חוץ מעופר, כפי הנראה).
הסרט החדש ביותר ברשימה הוא "מלהונלד דרייב", והישן ביותר הוא "אניית הקרב פוטיומקין".

אבל מספיק עם הספויילרים.
אלו הם 50 (ושניים) הסרטים הטובים ביותר על פי משאל Sight and Sound: שנת 2012

#1
"ורטיגו" – אלפרד היצ'קוק, 1958. ארה"ב
סרטו המפורסם של היצ'קוק (מקום 18 אצלנו) עקף את "האזרח קיין" לראשונה מאז שנות השישים. בסקר הקודם הוא היה במקום השני.
האמת היא שבאופן אישי אני מעדיף את "האזרח קיין", ובעיני להיצ'קוק יש סרטים גדולים יותר מזה ("חלון אחורי" ו"פסיכו" אם לזרוק כמה), אבל אין פה על מה להתלונן. היצ'קוק רולז וכאלה.

#2
"האזרח קיין" – אורסון וולס, 1941, ארה"ב
יש כמה שטוענים שזה סרט משעמם שרק כמה אקדמאים יבשושיים באמת אוהבים. אבל זה שטויות. מדהים כמה הסרט הזה עדיין מעולה גם בצפיות עכשוויות. מקום 6 ברשימה שלנו.

#3
"סיפור טוקיו" – יאשוז'ירו אוזו, 1953, יפן
זה למשל סרט שמעולם לא הבנתי את החיבה הכל כך גדולה אליו. קראו לי אספסוף, אבל הוא באמת שעמם לי את הצורה.
הקלאסיקה היפנית הזו הופיעה לראשונה בסקרי המגזין בשנת 1992, אז שובצה במקום השלישי. בסקר הקודם, של 2002, היא ירדה למקום החמישי.

#4
"חוקי המשחק" – ז'אן רנואר, 1939, צרפת
סרטו של הגאון הבלתי מנוצח ז'אן רנואר היא בהחלט צפיית חובה שהשפיע רבות על הקולנוע שבא מאז. "פארק גוספורד" של אלטמן? סוג של רימייק.
בסקר הקודם "חוקי המשחק" לקח את המקום השלישי. בסבנטיז, באייטיז ובניינטיז, הוא ניצב במקום השני.

#5
"זריחה" – פ.וו. מורנאו, 1927, ארה"ב
הסרט האילם הגבוה ביותר ברשימה.

#6
"2001: אודיסיאה בחלל" – סטנלי קובריק, 1968, ארה"ב
אז כנראה סרט המד"ב הגדול ביותר בכל הזמנים. אבל סוג של ידענו את זה כבר. בנוסף, הוא נשאר בדיוק באותו מקום בטבלה כמו בסקר הקודם ב2002.
בדירוג שלנו, יצירת המופת המאתגרת של קובריק וארתור סי. קלארק ניצבה במקום ה16.

#7
"המחפשים" – ג'ון פורד, 1956, ארה"ב
אני מניח שלא הרבה יתווכחו אתי אם אכתוב שזה אולי הסרט האמריקני המשפיע ביותר בכל הזמנים. זאת אומרת, אני בטוח שכמה יתווכחו, אבל לא המון.
הסרט נשמט מהסקר הקודם, אך בשנות התשעים הוא ניצב במקום החמישי.

#8
"האיש עם מצלמת הקולנוע" – דג'יגה ורטוב, 1929, ברית המועצות
רציתי לכתוב "הסרט התיעודי הגבוה ברשימה", אבל לכו תשייכו את הסרט הזה לאיזשהו ז'אנר. חתיכת עלייה הוא עשה מהמקום ה27 בסקר הקודם מ2002.

#9
"הפסיון של ז'אן דארק" – קארל תאודור דרייר, 1927, צרפת
אחד הסרטים הטובים והמפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע. פיסת הטריוויה החביבה ביותר על הסרט האילם הבלתי נתפס הזה היא שדרייר, הבמאי המשוגע, החליט להתעלל עד תום בשחקנית מריה פלקונטי  בכדי להוציא ממנה את המיטב (ובדיעבד להכניס אותה לדברי ימי הקולנוע כאחד התפקידים הטובים אי פעם) עד למצב שבו האישה האומללה איבדה את דעתה והתאשפזה בתום הצילומים. בן מדינתו לארס פון טרייר מנסה לפענח איך הוא עשה את זה עד היום.

#10
"שמונה וחצי" – פדריקו פליני, 1963, איטליה
איך אפשר בלי הסרט הזה, הא? לחיות, אני מתכוון. איך אפשר לחיות בלי הסרט הזה?
ירידה של מקום אחד מהסקר הקודם. אצלנו הוא קיבל את המקום ה20.

#11
"אונית הקרב פוטיומקין" – סרגיי אייזנשטיין, 1925, ברית המועצות
הסרט שנודע כ"אבי העריכה המודרנית". ועוד כמה תארים במהלך ההיסטוריה. הסרט מעולם לא איבד את מקומו בעשירייה הפותחת של הסקר מאז הקמתו ב1952.

#12
"לאטלאנטה" – ז'אן ויגו, 1939, צרפת

#13
"עד כלות הנשימה" – ז'אן לוק גודאר, 1960, צרפת
18 שנות סינפיליה, 5 שנים כסטודנט לקולנוע, ועדיין לא הצליחו להסביר לי למה הסרט הזה טוב. "כי יש בו ג'אמפ-קאטים" היא ממש לא תשובה, אגב.

#14
"אפוקליפסה עכשיו" – פרנסיס פורד קופולה, 1979, ארה"ב
אני מניח שאם הסרט האהוב עלי בכל הזמנים נמצא במקום ה14, זה אומר משהו סביר. כפי שאתם וכמה ממנויי סינמטק חולון ודאי זוכרים – זהו המקום הראשון והמפואר של "50 הסרטים של סריטה". עכשיו ולעולם.

#15
"אביב מאוחר" – יאשוז'ירו אוזו, 1949, יפן
אוזו הוא הבמאי הראשון ברשימה עם מעל שני סרטים.

#16
"בלתזאר" – רובר ברסון, 1966, צרפת
הסרט הכי גבוה ברשימה בכיכובו של חמור.

#17+18
"שבעת הסמוראים" – אקירה קוראסווה, 1954, יפן
"פרסונה" – אינגמר ברגמן, 1966, שבדיה
תיקו ראשון! אני ממש לא מבין איך קוראסווה ראשון במקום 17 אחרי שני סרטים של אוזו? בני כמה האנשים שהצביעו לסקר הזה?

#19
"מראה" – אנדרי טרקובסקי, 1974, ברית המועצות
כניסה ראשונה הסקר לאוטר הרוסי הגדול טרקובסקי. אני תמיד חשבתי ש"סולאריס" הוא הכי אהוב שלו. מקסימום "אנדרי רובלייב". ברגע של וידוי אספר לכם שאני לא באמת נהנה מהסרטים שלו. "סטאלקר" עבר לי טוב. כל השאר היו סוג של עינוי (יש סיכוי שאורון ועופר יצנזרו את המשפט הזה כדי שלא אכפיש את הבלוג).

#20
"שיר אשיר בגשם" – סטנלי דונאן, 1951, ארה"ב
המיוזיקל היחיד ברשימה.

#21+22+23
"אוונטורה" – מיכאלאנג'לו אנטוניוני, 1960, איטליה
"הבוז" – ז'אן לוק גודאר, 1963, צרפת
"הסנדק" – פרנסיס פורד קופולה, 1972, ארה"ב
איזו חבורה מוזרה של סרטים לשים ביחד… "הסנדק" נכנס למקום השני ברשימה של סריטה.

#24+25
"אורדט" – קרל תיאודור דרייר, 1955, דנמרק
"מצב רוח לאהבה" – וונג קאר וואי, 2000, הונג-קונג
מה? סרט שנעשה אחרי 1979? מישהו כנראה השתגע שם במכון הקולנוע הבריטי.
בתיקו יחד עם עוד סרט שיש בו פחות קאטים ממה שכדאי היה שיהיו מבית היוצר של דרייר, ניצב לו נציג המילניום החדש הראשון בסקר, "מצב רוח לאהבה". איזה סרט מדהים.

#26+27
"ראשומון" – אקירה קוראסווה, 1950, יפן
"אנדרי רובלייב" – אנדרי טרקובסקי, 1966, ברית המועצות
שני סרטים שהייתי אמור לאהוב אבל ממש לא הצלחתי. (בבקשה אל תלשינו עלי לנחמן אינגבר)

#28
"מלהולנד דרייב" – דיויד לינץ', 2001, ארה"ב
מעבר לזה שזהו הסרט הכי חדש ברשימה, אני חייב להודות שזה מפתיע אותי שבסופו של דבר – אחרי "לב פראי" ו"קטיפה כחולה" – זה נחשב לסרטו הטוב ביותר של לינץ'. אל תבינו לא נכון, אני עף על הסרט הזה, אבל בהרגשה שלי מאז שיצא הוא איבד מעט מההתלהבות ששררה סביבו אז. כנראה שטעיתי. ואני הכי בסדר עם זה (אבל "לב פראי" יותר טוב).

#29+30
"סטאלקר" – אדרי טרקובסקי, 1979, ברית המועצות
"שואה" – קלוד לנצמן, 1985, צרפת

#31+32
"הסנדק 2" – פרנסיס פורד קופולה, 1974, ארה"ב
"נהג מונית" – מרטין סקורסזה, 1976, ארה"ב
איזה תיקו נפלא! סרט ההמשך ל"הסנדק" הוא המקום השלישי ברשימות של סריטה, ויצירת המופת המטלטלת של סקורסזה במקום ה23.

#33
"גנבי האופניים" – ויטוריו דה סיקה, 1948, איטליה
נגיד, להכריז על הסרט הזה "יצירת מופת" זה מעליב. גם צמד המילים האלו לא יכול לתאר את הפלא שהוא הסרט הזה. "גנבי האופניים" הוא גם היחיד עד "ורטיגו" שניצח את "האזרח קיין" במאבק על המקום הראשון. זה קרה פעם אחת בלבד, בסקר הראשון בשנת 1952.
מקום 14 ברשימה של סריטה.

#34
"הגנרל" – באסטר קיטון, 1926, ארה"ב
קיטון מופיע בסקר גבוה מצ'פלין. מעניין…

#35+36+37+38
"מטרופוליס" – פריץ לאנג, 1927, גרמניה
"פסיכו" – אלפרד היצ'קוק, 1960, ארה"ב
"ז'אן דילמן" – שנטל אקרמן, 1975, בלגיה
"שטנטנגו" – בלה טאר, 1994, הונגריה
מעבר לכך שרק עכשיו הופיע סרט ראשון (ויחיד) בבימויה של אישה, ורק עכשיו גרמניה הצטרפה לרשימה – הקבוצה הזו נראית די… מדכדכת… לא?

#39+40
"400 המלקות" – פרנסואה טריפו, 1959, צרפת
"לה דולצ'ה ויטה" – פדריקו פליני, 1960, איטליה
דאבל פיצ'ר שאני יכול לראות בכל יום בשבוע. סרטו של פליני התקבע במקום ה39 של סריטה.

#41
"המסע לאיטליה" – רוברטו רוסליני, 1954, איטליה

#42+43+44+45+46+47
"פאתר פאנצ'אלי" – סטייז'יט ריי, 1955, הודו
"חמים וטעים" – בילי ויילדר, 1959, ארה"ב
"גרטרוד" – קארל תאודור דרייר, 1964, דנמרק
"פיירו המשוגע" – ז'אן לוק גודאר, 1965, צרפת
"פלייטיים" – ז'אק טאטי, 1967, צרפת
"קלוז-אפ" – עבאס קיארוסטמי, 1990, אירן

#48+49
"הקרב על אלג'יר" – ג'ילו פונטקורבו, 1966, איטליה
"ההיסטוריה של הקולנוע" – ז'אן לוק גודאר, 1998, צרפת

#50
"אורות הכרך" – צ'ארלי צ'פלין, 1931, ארה"ב
"אוגטסו מונוגטרי" – קנז'י מיזוגשי, 1953, יפן
"המזח" – כריס מרקר, 1962, צרפת
צ'פלין הצליח להלחץ פנימה לסקר ממש ברגע האחרון, ועוד בזכות הסרט הטוב ביותר (לדעתי, לדעתי). "אוגטסו מונוגטרי" הוא בעיני אחד הסרטים היפנים הכי גדולים אי פעם. וכריס מרקר, בשבוע בו עזב את עולמינו, השתלב פנימה לאחר כבוד. לא נראה שירשמו תלונות לגבי זה.

תגובות

  1. alonrt הגיב:

    מה הקטע של מבקרי קולנוע וסרטים משעממים?

  2. rinveges הגיב:

    אלון אר טי. נסה לעשות לעצמך מרתון פרטי של סרטים הוליוודים. נניח האוונג'רס, עם כל הפריקוולים המגוונים שלו. שב לך יום אחד ותראה אותם ברצף, ואז תחזור לדווח.
    אפשר לומר הרבה דברים על סרטים הוליוודים. בסופו של דבר אבל, מדובר בתבנית יצוקה מברזל שאל תוכה הבמאי מכניס את הסרט שלו. לראות כזה פעם בשבועיים, פעם בשבוע, זה יכול להיות בסדר וזה יכול להיות אפילו מהנה. אתה חוזר לחיק החמים והאהוב של החברים שלך מהוליווד. אתה צועד על קרקע בטוחה. אתה יודע שלא משנה מה יקרה הכושי ימות ראשון והגיבור הלבן שלך ינקום ברשעים הרוסיםאסיאתיםמוסלמים. ההומור יהיה ברובו אותו הומור והגאגים יגיעו במרווחי זמן קצובים וידועים. אני לא אומר שהסרטים זהים לחלוטין, אבל הם בנויים מאותם חומרים.
    בסופו של דבר זה מתחיל לעייף.
    מבקרים, או אפילו סתם סניפלים, לא קמו בוקר אחד כשהם בני אחת עשרה וביקשו מאבא שלהם לקחת אותם לסרט של ויטוריו דה סיקה (אולי אור כן, כי אור די מוזר בקטע הזה, אבל רוב המבקרים לא), אלא גודלים כמו כולנו אל תוך עולם של קניונים ומבני קולנוע שמביאים בצורה בלעדית כמעט תוצרת הוליוודית (שזה דבר מוזר, דרך אגב, כי בעבר הרחוק היבוא היה הרבה יותר מגוון והקהל הגיע. כל האמריקנה הזו התחילה רק אחרי mtv, נראה לי.) ואפילו די נהנים מזה. משלב מסוים נמאס לך לראות שוב ושוב את אותו הסרט ואתה מתחיל לחפש דברים אחרים. או כמו שנחמן אינגבר אומר – להיות מסוגלים להבין שפה אחרת. כי בתכלס, אם להוציא רגע עניין של טעם, ולדבר בפועל על הגדרה מילונית של משעמם, הסרטים ההוליוודים עונים לכל הקריטריונים.

    1. אור סיגולי הגיב:

      לא "גנבי האופניים", אבל בגיל 15 ביקשתי מאבא שלי שייקח אותי ל"אושר" של טוד היינז. ברגע של חוסר תשומת לב, הוא אכן עשה את זה.

      "אושר"… איזה לא סרט לראות עם אבא שלך כשאתה בן 15. או בכל גיל, לצורך העניין…

      1. Horican הגיב:

        אתה מתכוון ל"אושר" של טוד סולנדז או שפספסתי פה משהו?

        1. אור סיגולי הגיב:

          כן. לגמרי טעות שלי. ידעתי שמשהו לא הסתדר לי…
          תודה!

  3. hamlet הגיב:

    I followed your own list from 50 to 20
    but i couldn't find the best 20 films, chosen by you…
    where is it?
    or it's my pc?

  4. rinveges הגיב:

    גם לטוד היינז יש כמה סרטים שלא כדאי לראות אם אבא. אפילו יותר מאושר.

  5. איריס הגיב:

    רשימה טובה, אבל אף רשימה של הסרטים הכי טובים לא שווה בלי "שדרות סנסט" המופתי של בילי ויילדר. בחמשת הראשונים. ואני לא אגיד אף מילה על זה שהסרט האהוב עליי ביותר, "קזבלנקה", גם לא ברשימה.

  6. פבלו הגיב:

    כמה מחשבות:

    א. האם אתם חושבים ש"עלייתו של סיפור טוקיו" קשורה גם להשתתפות הרבה יותר משנה לשנה של במאים ומבקרים אסייתים? האם "סיפורי טוקיו" הוא "האזרח קיין" של מזרח אסיה? מישהו יודע משהו על זה?

    ב. השחקנית של "הפסיון של ז'אן דארק" המופתי, מופתי, מופתי, שמומלץ לראות אותו בלי מוזיקה בכלל. אילם, נקודה, כמו שדרייר התכוון – נקראת, לפי מיטב זיכרוני (לא רצתי לבדוק): רנה פלקונטי (ולא אנה פלקוני), לא?

    ג. יש לי הבחנה מוזרה: אין סרטים ובמאים "קשוחים" כמעט. סרטים כמו "הסנדק", "נהג מונית", "חוברת הפראים", "הטוב הרע והמכוער", סרטי ג'ון פורד, ז'אן פייר מלוויל, קלינט איסטווד, הווארד הוקס, אקירה קורוסאווה ועוד, נופלים ברשימה. היחידים שנותרים הם "המחפשים" של ג'ון פורד, ובמובן מסוים גם "האזרח קיין" של אורסון וולס. אבל תחשהו שיש הרבה שאוהבים יותר את "מגע של רשע", והוא… איפה הוא? למה הוא לא עוקף?
    אז זאת מחשבה שמתחברת טוב לכתבה של נטע אלכסנדר בהארץ (שכן, היא אומרת משהו שכבר נכתב עליו לפני עשור, אבל בכל זאת, הופל לרלוונטי גם היום), של האופן שבו החנון או המטרוסקסואל מחליף את כוכב הפעולה הקשוח וכו'. אז כך גם הסרטים המובילים אצל מבקרי הקולנוע הם סרטים פחות "קשוחים" (אפילו ורטוב עלה על אייזנשטיין!). כמובן, נותרו עוד כמה קשוחים בחבורה, שמצביעים ג'ון פורד… אבל באמת, איפה ליאונה וקורוסאווה, איפה מלוויל? איפה קלינט איסטווד? איפה הסנדק ונהג מונית? (בין הבמאים דווקא מוצאים קשוחים יותר).

    שעשעה אותי ההפרדה בין סרטים קשוחים לבין סרטים "אינטלקטואליים". כמובן שהתיאוריה שלי לא באמת עומדת וקשה להוכיח אותה (כי אלמטן, ברגמן ואנטוניוני גם נדחקו). אבל בכל זאת מעניין לראות את הדחת הקולנוענים הקשוחים, בעיקר בגלל שמדובר בסרטים כל כך מכוננים.

    ד. מעניין שהשנה הסקר החליט להרחיב בצורה סופר משמעותית את כמות הנשאלים, כדי לייצג יותר דעות מיותר מדינות. ועדיין הרשימה יחסית נשמרה. שינויים בכל מקרה קורים כל עשר שנים…

    ה. הסקר הזה לא מעניין כי הוא אומר משהו על "אמנות הקולנוע", אלא כי הוא אומר משהו על הדור/אנשים שבוחר את הסרטים האלה. זו דעתי לפחות. אבל יותר מכך: "המדיום הוא המסר". כלומר, העובדה שקיים סקר, הצורך המוזר בהצבעה ל"טוב ביותר" בתחום האמנות, אומר הרבה יותר על העולם שאנו חיים בו, מאשר הבחירות עצמן.

    1. א. נראה לי שסיפור טוקיו ממוקם כל-כך גבוה כי זה בדיוק סרט שעוד איכשהו נחשב פחות מוכר שאפשר להשוויץ בחיבה שלך אליו. פישלר כתב על זה – בימד"ב יש לו ציון מאוד גבוה וחוץ מאור כולם מסכימים על איכותו, אבל זה רק כי מעט מאוד אנשים מכירים אותו. עבורי אישית, זה כנראה הסרט הכי מעולה ומושלם שראיתי בחיי שעונה אך ורק להגדרה של "דרמה". בלי ז'אנרים נוספים, בלי מייצרי מתח ועניין שחביבים כל-כך על הקולנוע – פשוט אנשים, מדברים ופועלים. באופן דרמתי. אני ממש שמח שהוא פה ועוד כה גבוה ברשימה.

      ב. ימד"ב טוען ששמה מריה פלקונטי. תוקן, תודה.

      ג. קריאה מעניינת, אבל היא נכונה אולי בעיקר לעשיריה, כי חצי מהאנשים והסרטים שהזכרת קיימים ועוד איך בחמישים (וגם על זה אפשר להתווכח, כמו שהתחלנו לעשות בשיחה בינינו אחרי חולון). באותה מידה אני יכול להגיד שיש מעט מדי אמריקאיים (ספרתי איזה 12, שזה די כלום). נראה לי פשוט שזו רשימה יותר "אליטיסטית" ולכן חסרים בה סרטים/יוצרים ""פופולריים"" (שים לב כמה מרכאות שמתי) יותר. אוזו מעל קורוסאווה, הרבה יותר מדי סרטים של גודאר – ועוד דגמאות שכבר נתת.

      ד. מסכים

      ה. אני חושב שהרשימה הזאת מעניינת כי היא נותנת לחובבי קולנוע עוד סיבות לדיונים ולוויכוחים. חוץ מזה, אני לא רואה מה התכלית שלה כמו שאני לא מבין אף "תחרויות" קולנוע אחרות. זה פשוט כיף, זה הכל.

      1. פבלו הגיב:

        כן, שם הלידה שלה היה רנה פלקונטי (לפי ימד"ב) והיא הופיעה לעתים תחת השם מאריה… אני לא יודע איך נהוג לקרוא לה. אני אוהב את השם רנה… 🙂

  7. michael14111987 הגיב:

    אז זהו ש'האזרח קיין' פורץ דרך טכנית אבל רובו משעמם.
    'ורטיגו' סרט מהפנט אבל אפילו לא הכי טוב של היצ'קוק עצמו (חלון אחורי, פסיכו).
    הפרייפ ששמת מתוך 'המחפשים', אותו טרם ראיתי, מציג את היציאה מהכנסייה של אל פאסו,
    הלוקיישן ששימש את טרנטינו ב'להרוג את ביל' בסצינות מסוימות.
    מלאכים בשמי ברלין מאוד חסר לי ברשימה. ואיפה נוארים? להט לבן עם ג'יימס קגני למשל סרט מושלם.

    1. אני מיכאל גינזבורג, הוורדפרס הזה עושה לי צרות..

    2. השוט מתוך המחפשים הוא יציאה מבקתה פרטית, לא שום כניסה באל-פאסו. טרנטינו העתיק את השוט הזה, לא את הלוקיישן.

      1. ולדעתי הוא גם העתיק אותו ל"ממזרים חסרי מנוח", לא ל"קיל ביל"…

        1. גם וגם. ב"להרוג את ביל חלק 2" זה ללא ספק השוט הזה, המסיים את הסרט. ב"ממזרים" זה שוט מתחילת הסרט (נדמה לי).

          1. אור סיגולי הגיב:

            קיל ביל 2:
            http://fraserfilms.files.wordpress.com/2009/11/kill-bill22.jpg

            ממזרים חסרי כבוד:
            http://media.tumblr.com/tumblr_lfevgsnUPd1qf4mwi.png
            (איכות איומה)

          2. אוקי, שתיהם מחוות לתחילת הסרט ולא לפריים המצורף. אבל בשניהם יש גם שוטים נוספים שהם מחווה לפורד.

  8. צופה פוטנציאלית הגיב:

    אבוי… מלהולנד דרייב… סרט מזעזע – מבחינה גרפית – שקיבתי בו התהפכה, שתפס את מוחי ימים מספר, שהוגיע אותי בחיפושי רשת אחר כוונתו של דיוויד לינץ' – לא שאני אוהבת שמאכילים אותי בכפית, אבל מפה ועד להרגשה של ווטפ הלך פה הדרך רחוקה. למרות שההסבר שקראתי מניח את הדעת.
    אני לא יודעת אם נכון להכניס את הסרט לרשימה זו של הסרטים הכי טובים, אבל מקום ראשון הוא יקבל ברשימת הסרטים הכי מהלכי אימים. הסרט פשוט נראה כמו חלום שהופך לסיוט ארוך, ובמשך כמה ימים שאלתי את עצמי אם אין לי מחלת נפש כמו לגיבורה.
    עצוב.

  9. מיכאל גינזבורג הגיב:

    השלמתי בסופ"ש את 'סיפור טוקיו'. גם לי לא ברורה האהבה הגדולה אליו. סרט בלי סאבטקסט, בלי ניואנס רגשי אמיתי, כל פערי הדורות והיחסים בין הדמויות מוארים לנו בבהירות יתרה ולא משאירים שום מקום לתהיות אישיות.
    זה סרט ששוכחים אחרי שבוע.

    1. אז מסתבר שה-10 שנים האחרונות בחיי היו רק שבוע אחד שטרם הסתיים

      1. מיכאל גינזבורג הגיב:

        אוהב תחושות כאלה! 🙂

  10. סינפיל הגיב:

    התכתבו משהו אודות החדשה?

להגיב על פבלולבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.