• הרוכב
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

מהדורת שבת: 9 ביוני 2012

9 ביוני 2012 מאת מערכת סריטה

שבוע פסטיבלי במיוחד עבר על הבלוג, אבל זוהי רק ההכנה לשבוע הבא, כך מסתבר. יותר אירועים לכתוב עליהם מאשר זמן היו לנו השבוע, אבל מוצאי השבת תמיד נותנים לנו הזדמנות לפצות על כך. אז רצינו לספר לכם קצת על: כל מה שלא הספקנו מפסטיבל סרטי הסטודנטים, סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים המתקרב והמתמודדים בתחרות הישראלית, התוכניות של הבלוג לשבוע הבא (רמז: פסטיבל קולנוע דרום ופסטיבל TLV), טריילרים לסרטים החדשים של ענר פרמינגר וקוונטין טרנטינו (כן, שניהם באותו משפט), שמות עבריים מטופשים לסרטים, חיפושי גוגל מטופשים לא פחות וגם סרט צרפתי אחד שהעיף לאורון את המוח.

שבוע מעולה, וכמובן – יורו 2012 שמח לכולם. בתכלס, זה הפסטיבל האמיתי של החודש הקרוב.

אור

יאיר רוה חשף בסינמסקופ השבוע את הליין-אפ לסרטים הישראלים שיוקרנו בפסטיבל ירושלים 2012. הסרטים הם: "רווקה פלוס" (דובר קוסאשווילי), "חיותה וברל" (עמיר מנור), "המשגיחים" (מני יעיש), "אליס" (דנה גולדברג), "רוק בקסבה" (יאיר הורוביץ), "בלדה לאביב הבוכה" (בני תורתי), "למלא את החלל" (רמה בורשטיין), "שרקייה" (עמי לבנה), "מנתק המים" (עידן הובל).

כמה פרטי טריוויה בהקשר לעולם הפסטיבלים הישראלי המפותל: שבעה מתוך הסרטים האלה נמצאים גם ברשימות המקדימות לפרסי אופיר השנה; "המשגיחים" הוא סרט הפתיחה של קולנוע דרום בו יוקרן גם "הבלדה לאביב הבוכה". מוזר לי שירושלים מקרין סרט אחרי הבכורה הארצית שלו (הדבר קרה גם ב2008 עם "שבעה", אבל זו הייתה שנה קשה לקולנוע הישראלי) אבל יכול להיות שהסינון הזה כבר לא תקף; "מנתק המים" זכה בפסטיבל חיפה האחרון במענק משמעותי לפוסט-פרודקשן. דבר כזה, הייתי מאמין, מייצר איזושהי הבטחה שהסרט, כשיסתיים, יוקרן בחיפה (כמו "אף פעם לא מאוחר מדי" לפניו), אבל כנראה שזה לא מחייב; ועמיר מנור חוזר לירושלים אחרי שזכה ממש שם בפרס הדרמה ב2007 עם סרטו הקצר "אדומים".
על פניו, מדובר ברשימה מסקרנת ומרשימה.
רוה גם סימן את "למלא את החלל" כזוכה בפסטיבל. לצערי גם הפעם רוה ואני איננו חולקים את אותה התרשמות מסרט, אבל אם הייתי צריך לזרוק הימור לא אחראי משלי – הייתי שם את הכסף שלי שפרס השחקן הולך לרועי אסף מ"המשגיחים". אולי יוסף כרמון של "חיותה וברל" הוא איום על הנייר, אבל אסף עושה תפקיד מפואר בכל קנה מידה בסרטו של יעיש, וקשה לי לראות מישהו אחר עוקף אותו מהבחינה הזו. אם הוא אכן יזכה בירושלים, אני מאמין שבאופיר זה יהיה ראש בראש בין זוכה ירושלים ובין זוכה חיפה (רותם קינן מ"ההתחלפות"). לשניהם מגיע, בנינו. אבל על זה נדבר בהרחבה בין ירושלים לפרסי אופיר.

את העובדה ש"החיים בינתיים", שביים ענר פרמינגר על פי תסריט של אורית קימל, יוקרן בפסטיבל דרום וגם הוא ינסה את מזלו בפרסי אופיר – אנחנו יודעים. אנחנו גם יודעים שלקחתי בו חלק פעיל (אם לא ידעתם את כל זה, כנראה שלא קראתם את הפוסט של אורון על סקירת פסטיבלי הקיץ).
לצערי אפספס את ההקרנה בקולנוע דרום ולכן אשאר במתח עד ההזדמנות הבאה. בינתיים, הנה לכם הטריילר הטרי של הסרט, המספר על אמא (חגית דסברג המקסימה) שאחרי שניצלה מפיגוע טרור במחנה יהודה, מחליטה להגן על משפחתה מהעולם שבחוץ, באופן הכי מילולי שאפשר.

גם על זה סביר שעוד נדבר בהמשך.

אגב טריילרים, גם אני אחד מרבבות הגולשים שצפו בקדימון לסרטו החדש של קוונטין טרנטינו "Django Unchained" (ששמו בעברית "ג'אנגו ללא מעצורים" נשמע יותר כמו הזמנה למסיבת חוף של ערסים מאשר סרט קולנוע). הדבר שאני הכי מחכה לו בסרט הזה הוא הופעתו של ליאונרדו דה קפריו, אחד השחקנים ההוליוודיים החביבים עלי. אבל כשצפיתי בטריילר היה לי משהו מוזר – מוזר בקטע טוב – בחוויה שלי עם דה קפריו. ואז הבנתי: ליאו שלנו מעולם לא עשה תפקיד קומי עד לרגע זה. רצתי לIMDB לאשש את חששותי וגיליתי כי אכן כך הדבר. לבחור יש קריירה קולנועית מאז 1993 ומלבד תפקיד משנה ב"סלבריטי" של וודי אלן, הוא נטול הומור באופן מוחלט. תודו שזה מוזר.
בכל מקרה, כל העניין הזה רק הופך את הסרט ליותר מעניין מבחינתי.

לפני חיפושי הגוגל הסרוטים של השבוע, שתי המלצות טלויזיוניות: אם אתם קוראים את הפוסט הזה עד השעה חצות, דעו לכם שאז תוקרן בטלוויזיה, בערוץ 10, קומדיית האימה החביבה עלינו "מורעלים" של דידי לובצקי, בבכורה טלוויזיונית. פרטים נוספים בדף הפייסבוק של הסרט.
ביום שני ה11 לחודש, יוקרן כחלק משבוע הגאווה של "יס" סרטו של קזובייה דולאן "פעימות לב" (Les Amours Imaginaires). אתם ודאי זוכרים את דולאן, הלוזר הקנדי הזה שהצליח השנה להכניס סרט שלישי לפסטיבל קאן בגיל המופלג של 23. אורון כתב עליו בעבר, ואני התייחסתי אל הסרט ברשימת הרגעים הגדולים של 2010. בקטע קצת יותר אישי, אספר לכם שהסרט הזה היה אחת ההשפעות הכי גדולות על הסרט הקצר שלי "להמשיך לנשום" (ההקרנה ביום רביעי בסינמטק 3, זוכרים?). על אף בעיותיו הניכרות של דולאן בתחום הכתיבה, אני ממליץ לכם לראות את הפלא הויזואלי שלו.

והנה כמובטח…
אולי זה הקיץ שנותן את אותותיו, אבל השבוע היה אחד המפוארים בענייני חיפושי גוגל מצחיקים ותמוהים שהביאו גולשים לסריטה:
שני המוזרים של השבוע היו: " כמה גועל יכול להיות באנשים כמה" ו"משחקי בחורות מרביצות לגברים". אחד הגדולים בכל הזמנים, בגלל שהוא קצת נכון, הייתה החיפוש השאלתי "האם הנותנת הוא סרט טבע?", והחיפוש העובדתי והפרוידיאני " מחוברים;לחרא".
עם זאת, החיפושים האהובים עלי תמיד הם ההתעללות הבלתי אפשרית של צופי הקולנוע בשמות הסרטים שמוקרנים. כך הפך "מלון מריגולד האקזוטי" ל"סרט המלון הכי יפה בהודו", וכמוהו גם חיפוש השבוע: הפיוז'ן הקסום לסרטיו של אלמודובר "העור בו אני מדבר אליה".
תהיו בריאים.

עופר

השבוע שלי התרכז בפסטיבל הבינלאומי לסרטי הסטונדטים, פסטיבל אשר עדיין לא סיימתי לסקר. אכתוב עוד סיכום של התחרות הבינלאומית – בתקווה שהזוכים בה לא יהיו אותם שלושה סרטים שהעפילו לגמר אך לא צפיתי בהם – ואספר על חלק מן האורחים שצפיתי בסדנאות שלהם או בסרטים החדשים שלהם. למרות שחלק מן האורחים, את פאולו סורנטינו למשל, פספסתי. היה גם כנס אקדמי שלא הייתי בו מספק ועוד אירוע שעוד מעט אכתוב עליו. עוד אורחים שלא שמעתי את ההרצאה שלהם היו Jake and Amir כוכבי אתר CollegeHumor שיש להם לא מעט מעריצים בארץ, כולל קבוצת נערים שזיהו אותם בכניסה לסינמטק וקיבלו אותם בצעקות הערצה היסטריות. במרחק של מטרים ספורים ישב על הספסל אדם מבוגר שאיש כמעט ולא התייחס עליו. זה היה אסי דיין, מישהו שיכול ללמד גם את ג'ייק ואמיר לא מעט על הומור.

במסגרת הפסטיבל נערך השבוע גם כנס הבוגרים של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטה. התוכנית האמנותית כללה הנחייה של דרור נובלמן, מופע של רד-בנד וכמה סרטונים מן ההיסטוריה של החוג ובוגריו. מכיוון שהתעקשתי לטעום בערב את כל הטעמים של דאנסינג קאמל שנמכרו באירוע, הרגשתי טוב למדי למרות אותו צינון טורדני. אבל השיא של האירוע יישאר עמי הרבה זמן – חוברת במלאות 40 שנה לחוג, עם טקסטים מרגשים של מורים ובוגרים בולטים. הטקסט של שמי זרחין, המספר אנקדוטות על דוד פרלוב, נחמן אינגבר וההיכרות את אשתו, הוא קסם טהור ואחד מן הטקסטים המרגשים ביותר שקראתי על לימודי קולנוע, עשיית קולנוע ואהבת קולנוע. המזל הוא שהחוברת תהווה בסיס לספר על תולדות החוג.

השבוע הבא יוקדש לחזרה לסוג של חיי שגרה, כולל  מחויבויות למוסד בו עסקה הפסקה הקודמת, מה שעלול למנוע ממני נוכוחות בשלושה פסטיבלים המתקיימים במקביל בשדרות, בחולון ובתל אביב. שלא לדבר על הקרנות מסקרנות אחרות אשר אינן במסגרת פסטיבל כלשהו.

חוץ מזה, שתי תגובות קצרות לדברים עליהם כתב אור: להמר על זוכים בפסטיבלים נראה לי דבר חסר סיכוי ומהנה בו זמנית, לכן אציין שאני די בטוח שחיותה וברל יוצא מפסטיבל ירושלים עם פרס כלשהו. ושאלת תם: רומיאו וג'ולייט של באז לורמן, זו לא קומדיה?

אורון

תשובה לעופר – לא יודע אם "רומיאו וג'ולייט" של לורמן זו קומדיה, אבל אני זוכר שצחקתי בו לא מעט. או שאולי זה היה עליו.

עוד קצת סדר בענייני פסטיבלים בחודש הקרוב (לא כולל היורו) – פסטיבל קולנוע דרום אשר בשדרות ייארח אותי החל ממחר ועד כמה שאצליח להישאר שם. רשמיי יעלו לכאן ולעכבר. במקביל, אור יישאר בת"א לטובת פסטיבל TLV. נשתדל להגיע גם לפסטיבל Print Screen אשר בחולון, ואם לא – דווחו לנו אתם משם. אנחנו רק בלוג אחד, אתם יודעים.

ועוד בנושא פסטיבל ירושלים, קבלו שמועה לגביי סרט הפתיחה – "לרומא באהבה" ("To Rome with Love"), החדש של וודי אלן. אם זה המצב, זו כמובן בחירה מתבקשת והגיונית, אבל מאידך, אני מודיע כבר מעכשיו – בטקס הפתיחה לא תמצאו אותי. כבר כמה שנים רצופות שאני סובל שם מול סרטים איומים, בזמן שאני יודע שמוקרנים דברים מרתקים פי כמה באולמות הסינמטק השכן. לא עוד!

ממש כמו שאור חובב את המעשים המגונים שמבצעים גולשי האינטרנט בשמות הסרטים בעת שהם מנסים לגגל אותם, כך אני אוהב את המנהג של מפיצי הסרטים לעשות כן. מבט אל לוח הסרטים שיגיעו אלינו בקרוב חושף, לדוגמה, ש"The Five-Year Engagement" ייקרא בשפת הקודש "עד החתונה זה יעבור". לא כזה נורא, אולי תחשבו, אבל אור הזכיר לי שלמישהו כבר הייתה הברקה דומה בשנות התשעים – גם לסרט "Very Bad Things" קראו כך. קצת יותר נורא עכשיו, נכון? אבל זה עוד כלום לעומת מה שקרא עם "Zambezia", שעד השבוע נקרא "זמביה". מישהו כנראה עלה על הטעות ושינה אותה בזמן ל"זמביזיה", אבל אני חושב שזה מאוד נחמד שמנסים להקל על הקהל עם מילים שאינו מכיר. למעשה, אני מציע לשנות את שמו של "Cosmopolis" של קרוננברג ל"כוסאומו, פוליס". מצלצל יותר טוב בעיניי, וממילא אין הרי שום קשר בין שמות הסרטים העבריים לתוכנם.

תגידו, כולם מודעים ומודעות לעניין הזה שהארי פוטר זה ריפאוף של "The Pagemaster"? כי עד עכשיו, אני לא הייתי בעניינים. אבל פליקצ'ארט חשף אותי לפוסטר של הסרט ההוא, בו מקולי קלקין נשאב אל עולם הספרים, שנראה בול כמו העולם הויזואלי של "אבן החכמים":

אסיים עם השיא של השבוע שלי – הקרנת הסרט "האם והזונה" ("La maman et la putain") של ז'אן אוסטאש, עליו עופר המליץ לכם ולכן (ולי) בשבוע שעבר. תודה לאריאל שוייצר על ההזמנה ובכלל על שיזם את המחווה ל"מחברות הקולנוע" בפסטיבל הסטודנטים, ותודה למי שהיו שם לארח לי לחברה בסרט המדהים הזה, ששום המלצה או סופרלטיב ("הסרט הצרפתי הגדול בכל הזמנים" די חזר על עצמו) לא באמת הכינו אותי לחוויה שעברתי בו.

תגובות

  1. Doron Fishler הגיב:

    אורון, כתבת על שמות עבריים מגוחכים ועברת לכתוב על "The Pagemaster", בלי לעשות את הקישור הלגמרי מתבקש בין שני הנושאים. השם העברי של הסרט היה: "ריצ'רד וסוד הספרים האבודים". יש פה גם סוד וגם אבודים, שתי מילים שמפיצים בארץ מאוד אוהבים להדביק לסרטי ילדים, והתעלמות מופגנת מהעובדה שהספרים הנ"ל לא היו אבודים, וניתן להתווכח על השאלה האם היה להם סוד כלשהו.

    1. הסיבה שלא עשיתי את הקישור היא ש…אני מתבייש לומר אבל… הפעם הראשונה בחיי שבה התוודעתי לסרט הנ"ל הייתה השבוע, וזה היה לפוסטר הלועזי שלו, כאמור. למרות שיש לי זיכרון עמום מילדותי לאיזו פרסומת לסרט בו מקולי קלקין הופך לאנימציה, אבל בטוח שלא ראיתי את הסרט עצמו. או ידעתי שיש הבדל בין שמו העברי ללועזי בגיל הזה.
      מצד שני, להתלונן על תרגומי שמות איומים זה קל וכיף. בוא נמשיך –
      אז "ג'נגו ללא מעצורים", זה הסרט ההוא שבו עמיר רוסיאנו נוהג באוטובוס עם סנדרה בולוק, נכון?

  2. r הגיב:

    ב"תפוס אותי אם תוכל" היה די הרבה הומור. לדעתי זו הייתה ההופעה הכי מוצלחת שלו בשנות האלפיים.
    נראה לי שהבעיה עם ליאונרדו נובעת מכך שהוא תמיד נראה צעיר. מעניין, אך לא ממש מפתיע, שדווקא ספילברג היה זה שהבין שלא צריך עודף רצינות בנושא.

השאר תגובה