"באטלשיפ", סקירה

לפני הכל כדאי שתדעו: אני במיעוט. מיעוט נחרץ.

את "באטלשיפ" (או בשמו הלועזי Battleship… למה ציפיתם?) ראיתי בהקרנה עם קבוצה גדולה ומרשימה של אנשים טובים וחכמים ולפי הבנתי מהסיטואציה כולם (חוץ מאחד) יתנגדו כמעט לכל משפט שייכתב בטקסט שלפניכם.
במקרים כאלה הדילמה היא גדולה: האם עלי להציג לכם את דעתי שכנראה השתבשה עלי או שמא עלי לכתוב כאשר טובתכם ודעת הכלל מכווינה אותי?

האמת, שבמקרה שלפנינו לא משנה מה אחליט, עלי לכתוב דברים קשים מאוד על "באטלשיפ". אני צריך לקטול אותו מכל וכל ולהפציר בכם – לא משנה מאיזה גיל, מין או עדה אתם – להוציא את כספכם וזמנכם על סרטים טובים אחרים שמוקרנים כרגע בקולנוע. כמו "ההתחלפות" ו"זה בוודאי המקום" (נסו את הסקירות של אורון בלינקים. אני חותם על כל מילה בהן). עלי לצאת כנגד עוד תוצר הוליוודי עמוס פיצוצים ולהבין לעומק מדוע תגובת הקהל שצפה אתי בסרט הייתה כה קשה (אורון כבר שפך חמתו על הסרט בעכבר העיר).

אבל יש לי בעיה אחת – אני ממש אהבתי את "באטלשיפ".
זה מוזר לי. הרי איך יכול להיות שמעל דפי הבלוג הזה המלצתי על "היו זמנים באנטוליה", "החפרפרת" ו"השוטר", ובתוך פחות מעשרה חודשים ליטפתי את "זעם הטיטאנים", "נעולים" והתוספת החדשה לפס היצור הזה "באטלשיפ" של הבמאי-לשעבר-שחקן פיטר ברג?
בפיסקאות הקרובות אנסה להסביר למה התמוגגתי עד כלות מהסרט, אבל אני מחזיר אתכם שוב לפסקת הפתיחה: אני במיעוט. מכאן אתם עושים החלטות לבד. הולך?

באופן כללי יש משהו מאוד בעייתי עוד בשלב התכנון של "באטלשיפ". הסרט הזה הוא תוצר של עצלנות הוליוודית. לא ברור מה קרה קודם – האם חברת המשחקים הסברו פנתה ליוניברסל וביקשה שתרים פרוייקט עצום מידות כדי להחזיר לתודעה את משחק הקופסא הקלאסי (הקרוי בעברית "צוללות" ללא שום סיבה נראית לעין), או שמא חיפשו ראשי האולפנים מוצר קיים כדי לקשר אותו לסרט באורך מלא ובכך להרוויח משיתוף פעולה עם חברה מצליחה?
כלומר, האימג' הרומנטי של תסריטאי צעיר, מבטיח ועני היושב בחדרו, מפרק סיגריה אחר סיגריה, כותב את נפשו על הדף ומנסה לייצר את יצירת המופת הבאה, רחוק מהסרט כמו מרחק "עץ החיים" מפרסי הקולנוע של MTV. הסרט הזה הוא תוצר של כסף וכסף הוא כל שתדלק אותו.
כששמעתי על הפרוייקט, עוד בקיץ של 2010, חשבתי שזהו, הוליווד הגיעה אל סופה. הדבר היחיד שגרם לי לחשוב שיש תקווה היא דווקא שם הבמאי שהודבק לפרוייקט – כאמור, פיטר ברג.

ברג פרץ לתודעה באמצע הניינטיז כשחקן בסרט המצויין "הפיתוי האחרון" (The Last Seduction) ובסדרת בית החולים "שיקאגו הופ". את המעבר אל מאחורי המצלמה עשה בשנת 1998 עם הקומדיה "עד החתונה זה יעבור" (Very Bad Things) בכיכובם של כריסטיאן סלייטר וקאמרון דיאז. בשנת 2004 ברג הביא לקולנוע את הסרט "אורות ליל שישי" (Friday Night Lights), סיפורה האמיתי של קבוצת פוטבול בתיכון, שלא הוקרן בארץ (כדי שסרט פוטבול יוקרן בארץ צריך שסנדרה בולוק תזכה עליו באוסקר, כנראה) ולכן הקהל המקומי ברובו לא מכיר את אחת מדרמות הספורט הטובות שנעשו בעשרים השנים האחרונות.
בשנת 2006 ברג עיבד את הסרט לסדרת טלוויזיה מצליחה ואפילו היה מועמד לפרס האמי על בימוי הפיילוט. הסדרה הסתיימה בשנה שעברה לא לפני שהעניקה לשחקן הראשי שלה, קייל צ'נדלר, זכייה מפתיעה באמי. ב2007 ביים ברג את "הממלכה" (The Kingdom), דרמת מתח ואקשן שאני אהבתי מאוד. לאחר מכן ביים לקולנוע את "הנקוק" (Hancock) ובטלוויזיה פרקים של "30 רוק" ו"החשוד המיידי" האמריקני. "באטלשיפ" הוא סרט הקולנוע השישי שלו.
ברג במאי לא רע לטעמי. במיוחד כשזה מגיע לקטעי אקשן. לכן הנחתי שיהיה משהו ב"באטלשיפ" שאולי עוד יתעלה מעל העתק חיוור ומרגיז לסדרת רובוטריקים.
שלא כמו הדיעה הפופולרית, אני חושב שצדקתי.

בהוואי הצליחו מדענים אמריקניים לייצר אות חזק שיגיע אל החלל החיצון ויספר לישויות חיצוניות על נוכחותינו בגלקסיה. לצערם הרב של תושבי העולם השדר הזה מגיע לחייזרים שיש להם די מעט במשותף עם אי.טי, ויותר נוטים לכיוון של "מלחמת העולמות" (הערה מעורך הדין שלי: אלו שניים מסרטי החייזרים הטובים ביותר של כל הזמנים. אין בשורות הנ"ל כל כוונה להשוות את איכותם ל"באטלשיפ"). כלומר, רצונם בהרס מוחלט של הפלנטה.
החייזרים האלה נופלים על צי משחתות אמריקני, משל היו היפנים של פרל הארבור, אבל מסתבכים עם האנשים הלא נכונים. וכשאני אומר לא נכונים את מתכוון לג'ון קרטר, אוסקר שינדלר וריהאנה. בשביל שלא חלילה נחשוב שמדובר באיזשהי אלגוריה לאירוע שפתח את מלחמת העולם השנייה, הכניסו לסרט קבוצה של חיילים יפנים שמשתפים פעולה די יפה עם האמריקנים.
למה החייזרים רוצים להשמיד אותנו? למה הם תוקפים רק מכונות ולא אנשים? ולמה אלכסנדר סקארגסארד לא יכול לבחור תפקיד נורמלי מחוץ ל"דם אמיתי"? לכל השאלות האלו אין תשובה בסרט. למעשה, אין בו ולו טיפת אמינות ריאליסטית או הגיון תסריטאי. אבל בסרטים מהסוג הזה אני יכול לוותר על הניטפיקינג רק במקרה אחד: כשכל השאר מצויין. וכל השאר ב"באטלשיפ", אם תשאלו אותי, אכן מצויין.

זה מתחיל בסצנות הפעולה ובאפקטים. האמת שההשוואה הבלתי נמנעת ל"רובוטריקים" עושה לסרט חסד. מכיוון שלא כמו בסרטיו של מייקל ביי (מישהו העלה איפשהו ברשת, כנראה בתגובות של "סינמסקופ", שביי הוא אמן קוביסטי שרק בעוד עשרות שנים יבינו את גדולתו) אני הצלחתי להבחין מה קורה בחלל הפריים. לא משהו מובן מאליו בימים אלה.
זה ממשיך עם פס הקול הכיפי ("גולד און ד'ה סילינג" של הבלאק קיז עובד עלי פלאים) והליהוק המשמח:
מבחינתי, טיילור קיץ' עושה פה בדיוק – אבל בדיוק – מה שהוא עשה ב"ג'ון קרטר" אבל משום מה הפעם זה מצליח לו; ברוקלין דקר, דוגמנית העל שנראית כמו מאש-אפ תמוה בין שרליז ת'רון ואיימי סמארט, לא עושה הרבה יותר מאשר להיות הכוסית של הסרט אבל היא אוכלת את הקולב המהלך מ"רובוטריקים 3" ולדעתי גם את ליב טיילר מ"ארמגדון"; ריהאנה, שעופר הכריז עליה כמועמדת משמעותית לפרסי פטל הזהב הבאים, עברה באופן סביר את מבחן הלהגיד רפליקות ולא לצאת מפגרת; ליאם ניסן עושה שוב בדיוק את אותו תפקיד שהוא עושה מאז 1993 אבל לפחות התפקיד שלו קטן; ויש עוד כמה, כמו למשל גרסה הוואית של וינג רהאמס שביחד עם "פיראנה 3DD" הבא עלינו לטובה כנראה מעיד על טרנד חדש בקולנוע האמריקני – שחקנים שחורים וכבדי משקל בלי רגליים; יש גם כמה קומיק-רליפס חביבים ואת אלכסנדר סקארגסארד, שהוא כל כך יפה שלמי אכפת מה הוא אומר.

אבל אם חוזרים רגע לענייני התסריט, דווקא יש פה עניין. כי שלא כמו בסרטי פופקורן אחרים, ל"באטלשיפ" יש מוטיב תסריטאי. למעשה הסרט הוא סרט על תקשורת. ולפני שאמשיך רק אציע לכם משחק שתייה שוודאי יעביר לכם את הצפייה טוב יותר: בכל פעם שהמילה communication נאמרת, רוקנו שוט כלשהו. עד למערכה השלישית לא תזכרו באיזה סרט אתם צופים, "סטארטרק", "אהבה בשחקים", "ארמגדון" או "פרל הארבור".
כל דבר בסרט מונע מבעיות תקשורת וכל הדמויות נאבקות באופן מנטאלי או פיזי עם יצירת תקשורת עם הסובבים אותן. הסרט נפתח בכדור הארץ המנסה לתקשר עם החלל, ממשיך בנסיונות של בחור לתקשר עם חתנו המיועד ומסתיים עם הצורך למנוע תקשורת מהסביבה. כן, יש קטע עם תקשורת בסרט וכרגע עשיתי ניתוח תסריטאי ל"באטלשיפ". אתם חייבים להעריך את זה באופן כזה או אחר.

סביר להניח שברגע זה איבדתי סופית את אמון רוב הקוראים שלי, ובפעם הבאה שתתקלו בשמי מתחת לכותרת "סקירה" תחזרו חזרה לגוגל ותחפשו מה מאיר שניצר כתב על זה, כי לפחות הוא שומר על איזשהו הגיון פנימי בטעמו האישי. אני מבין ומקבל (ושניצר, כדי להסיר ספק, הוא מבקר מצויין).
ובכל זאת – "באטלשיפ" הוא אקשן אדיר. הוא מהנה (אם לא לוקחים אותו ברצינות), סוחף ממש (אם מתעלמים מההתפתחות העלילתית) ויש בו לא מעט קטעים מבריקים. כן, כתבתי מבריקים.

אבל אני במיעוט.