• הרוכב
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"מהיר ועצבני 5", סקירה

14 במאי 2011 מאת אורון שמיר

יש הרגלים שקשה להיפטר מהם. תשאלו את הוליווד. בעשר השנים האחרונות היא הקפידה לייצר חמישה סרטים של "מהיר ועצבני", ברווחים די קבועים. הפליאה האמיתית צצה כיוון שמדובר בסרט שהקונספט הבסיסי שלו נשמע כמו תירוץ קלוש לוידאו-קליפ – מירוצי רחוב בלתי חוקיים. אבל כל עוד סרט עם הכותרת "מהיר ועצבני", מלווה בסיפרה כלשהי, מצליח להוציא אנשים מבתיהם – אין סיבה אמיתית להפסיק. "מהיר ועצבני 5" זינק הישר אל ראש טבלת שוברי הקופות של השנה בארה"ב, דורס בדרך את מתחריו. אבל האם הוא ייזכר כסרט אשר העביר את המותג להילוך חמישי, או שמא יהווה דווקא גלגל חמישי במסגרת הסדרה המצליחה?

לזכותו של הסרט ייאמר שהוא פותח בפול גז ומספק סצינת אקשן משוגעת כבר אחרי חצי דקה. הפעם, אנו מוצאים את גיבורינו בעיר הפוטוגנית ריו דה ז'נרו, לאחר שבריאן (פול ווקר) ומיה (ג'ורדנה ברוסטר) משחררים בזריזות את דום (וין דיזל) מהכלא ומוצאים מקלט בברזיל. שם, הם חוברים אל ידידם הותיק וינס (מאט שולץ) ומנסים לשפר את מצבם הכלכלי בעזרת ג'וב מקומי של גניבת מכוניות. העניינים מסתבכים והכנופיה מוצאת את עצמה בין הפטיש לסדן – על הזנב שלהם יושבים ברון הפשע המקומי (ז'ואקים דה אלמיידה) מחד והסוכן המיוחד הובס (דוויין ג'ונסון) מאידך.

על כס הנהג ממשיך לשבת הבמאי ג'סטין לין, מי שקבר את הסדרה עם החלק השלישי, "טוקיו דריפט", אבל רשם התאוששות עם "מהיר ועצבני 4", הטוב בסדרה לעניות דעתי. גם הפעם נמשך שיתוף הפעולה בינו ובין התסריטאי כריס מורגן, שאולי כותב כמו ילד בן חמש לדעתם של אתרי חדשות פיקטיביים, אבל את העובדה שהעלילה והדמויות תופסות חלק משמעותי יותר בכל סרט וסרט צריך לזקוף בעיקר לזכותו. עוד חוזרים שחקנים ושחקניות מפרקים קודמים בסדרה, אשר הופכים את הסרט למפגש איחוד של ממש. ביניהם נמנים טייריס גיבסון וכריס "Ludacris" ברידג'ס שהופיעו בסרט השני וגם גל גדות שהפציעה לראשונה במספר ארבע. היא קשוחה אפילו יותר מאשר בסרט ההוא ומככבת בכמה סצינות שכוללות בעיקר אופנוע או ביקיני. ההתמזגות הטבעית שלה בנוף ההוליוודי מעודד פרגון מוצדק, לצד איחולים לתפקידים מאתגרים יותר בעתיד.

אבל עם כל הכבוד לכל השבים והשוות, גזרת הליהוק התחדשה בתותח נוסף שמצדיק את קיומו של הסרט. אחרי חמישה פרקים, נדמה שהיוצרים סוף סוף מצאו את מה שהיה חסר לסדרה – "דה רוק". דוויין ג'ונסון זורח בתפקיד הסוכן הפדרלי זריז הלשון וחובב ציד הגולגלות, דמות המנצלת היטב הן את יכולות הלחימה של המתאבק לשעבר והן את כישוריו הקומיים (כל מי שצפה בסרט "סיפורי סאות'לנד" ודאי יבין).

אם לדבר על מסורת, "מהיר ועצבני 5" מקצין את הקו שהחל קודמו ומתרחק מן המאפיינים של הסדרה המקורית. הוא לוקח את הדמויות המהירות והעצבניות ושותל אותן בסרט שוד ז'אנריסטי לכל דבר ועניין. החל מההסתבכות והמניע לביזה, דרך איסוף והרכבת הצוות, התכנון הקפדני סביב המפה, והביצוע שבו לא הכל הולך כמתוכנן ויש צורך באלתורים. מה שנעדר כמעט לחלוטין מן הסרט הנוכחי, הם אותם מירוצי רחוב שהקנו לסדרה את שמה. אותם רגעים בהם המצלמה מלטפת בעדשתה גופות חטובים, הן של מכוניות והן של בחורות, לצלילי מוזיקת מועדונים עם טאצ' לטיני. נספר רק קטע אחד העונה לקריטריונים הללו, אשר משמש בעיקר כטיזינג חסר פואנטה, כיוון שאת התכלס חוסכים מאיתנו כדי להתקדם בעלילת השוד.

כך שמצד אחד, מעריצי הסדרה עלולים להתאכזב על שלא יקבלו מנה גדושה של עוד מאותו הדבר. מה גם שהסרט אינו מספק חומרים לשיחות בין חובבי מוטוריקה כבדים, כמו קודמיו. מצד שני, יש למעריצים כמה וכמה סיבות להיות מרוצים ונדמה כי בוגרי ארבעת הסרטים הראשונים ייהנו הרבה יותר מן הנדבך החמישי. למרות שגם מי שאינו בקיא בקורותיהם של דום טורטו וחבורתו, עשוי להתבדר מאחלה סרט אקשן שעשוי היטב. בעולם שאחרי "רובוטריקים" ושאר רעות חולות, כיף לחזות בסרט בו הפעלולים נראים אמיתיים על אף הטירוף הגלום בהם. אין ספק שקצת אפקטים ממוחשבים נעשו פה ושם, גם אם הם בלתי נראים לעיניי הצופים, אבל אין גם שום ספק שלא מעט כלי רכב הפכו לאשפה מהבילה במהלך הצילומים. זו הדרך בה צריכים להתנהל סרטי אקשן שרוצים להיות נאהבים – שמירה על רמת מופרכות מדודה ומתונה בכל הנוגע לעלילה ולקטעי פעולה, לצד השריית תחושת אמינות מסויימת, הן בתסריט והן בפעלולים. באופן כזה, הקהל נשטף באדרנלין אבל לא טובע במנת יתר. אם כי 130 דק' (כולל סצינת אחרי הקרדיטים שכדאי להישאר בשבילה באולם) הן זמן די מתיש לאינטנסיביות שבה הסרט מתנהל.

הטקסט הנ"ל התפרסם באתר עכבר העיר אונליין בשינויים קלים.

השאר תגובה