13 במרץ 2018 מאת לירון סיני
אחד הדברים שהופכים את ז'אנר האימה למרתק במיוחד בעיניי, היא העובדה שהוא אמור לעורר רתיעה ודחייה. הוא לא מבדר באופן חד משמעי כמו קומדיה, ואין לו את העידון של מתח. מדובר בסוגה שמעמתת אותנו באופן חוזר ולפעמים אגרסיבי עם הפחדים שלנו, ומאפשרת לחוות אותם בצורה מבוקרת בסביבה בטוחה בתוספת פופקורן. נוסף על הרובד הגלוי של הפחדים שהם מציגים - פלישה… להמשך קריאה
9 במרץ 2018 מאת אור סיגולי
מאוד משעשע איך לעיתים הסרטים הכי זניחים מייצרים את הזכיות הכי משמעותיות. "שייקספיר מאוהב" (Shakespeare in Love) הוא בדיוק כזה. על פניו, קומדיה רומנטית חביבה להפליא ונטולת משקל, מסוג ה"ליהנות ולשכוח", כזו שאין לה שום חשיבות בדברי ימי הקולנוע או השפעה ארוכת טווח על הסרטים שיבואו לאחריה, אבל כן הופכת להיות סיפור לא קטן בתולדות הפרס ההוליוודי. קודם כל, עם… להמשך קריאה
3 במרץ 2018 מאת אור סיגולי
כמו ששת טקסי הניינטיז שהקדימו אותו, גם האוסקר של 1997 היה צפוי להחריד מתחילתו ועד סופו. זה היה ברור ש"טיטניק" (Titanic), שהשווה את שיא המועמדויות של "הכל אודות חווה" עם 14 קטגוריות שונות (ההישג של "טיטניק" מרשים יותר, כי ב-1950 כמות הקטגוריות הייתה כמעט כפולה בגלל החלוקה לסרטי צבע וסרטי שחור-לבן), הולך לנצח. והוא עשה זאת ובגדול. עם 11 פסלונים… להמשך קריאה
26 בפברואר 2018 מאת אור סיגולי
בתחום עריכת הסרטים, יש מעט מאוד שמות מפורסמים כמו זה של וולטר מארץ'. על אף שבקריירה שלו, המתפרשת מסוף שנות השבעים ועד היום, הוא חתום רק על 11 פיצ'רים, שמו של מארץ' הולך עם תולדות העריכה המודרנית בעיקר בזכות עבודתו פורצת הדרך בתחום החיתוך ועיצוב הסאונד של "אפוקליפסה עכשיו" מ-1979 (הוא זכה על כך באוסקר הסאונד. את פרס העריכה הפסיד,… להמשך קריאה
23 בפברואר 2018 מאת אור סיגולי
בניינטיז אהבו כוכבים. כל כך אהבו אותם, שהוליווד כנראה לא הסתפקה לתת להם רק פרסי משחק, אלא גם בימוי והפקה. בפעם השלישית מזה שש שנים, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר אפוס תקופתי של שחקן מפורסם וקופתי שביים את עצמו בתפקיד הראשי. לאחר קווין קוסטנר ב"רוקד עם זאבים" (1990) וקלינט איסטווד של "בלתי נסלח" (1992), הגיע תורו של מל גיבסון,… להמשך קריאה
19 בפברואר 2018 מאת אור סיגולי
אחרי שלושה טקסים רצופים בהם זכו סרטים שחקרו את הצדדים האפלים והאלימים ביותר בבני האדם ("שתיקת הכבשים", "בלתי נסלח", "רשימת שינדלר"), האוסקר ה-67 ברח הכי רחוק שאפשר מכך. יכול להיות שזה קשור לכניסתו של ביל קלינטון לבית הלבן בינואר 1993, ששברה רצף רפובליקני וגרמה להוליווד תחושת אופטימיות ופטריוטיות סוחפת, אולי סתם נמאס להם מהדיכאון, אבל זוכה האוסקר של 1994, "פורסט… להמשך קריאה
15 בפברואר 2018 מאת אורון שמיר
אתמול שיגר יו״ר האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, מוש דנון, מייל לחברי וחברות האקדמיה ובו הוא מבשר על השינויים המיוחלים בתקנון תחרות פרסי אופיר. כזכור, לאחר כניסתו לתפקד בספטמבר 2015 הבטיח דנון לבחון את האפשרות לטפל באחת משתי התקלות הכי גדולות של פרסי הקולנוע הישראלי מאז היווסדם – העובדה שכמעט כל הסרטים מופצים רק אחרי הטקס ולכן מותירים את הקהל הרחב… להמשך קריאה
11 בפברואר 2018 מאת אור סיגולי
"רשימת שינדלר" (Schindler’s List) היה למעשה סופת אוסקר מושלמת. כלומר, אם מסתכלים על הנתונים איתם הגיע הסרט לעונת פרסי הקולנוע של 1993, אפשר לראות בקלות שהדבר הזה הולך לחסל כל מתחרה בדרך. הסיבות לכך רבות. קודם כל, כמובן, מדובר בסרט שעוסק בנושא חשוב – שואת יהודי אירופה, שאמנם הגיעה למסך בעבר באין ספור סרטים (חלקם אפילו כיכבו באוסקר) אבל אף… להמשך קריאה
4 בפברואר 2018 מאת אור סיגולי
כאשר מחפשים ברשת מהם תסריטי הקולנוע הגדולים ביותר שנכתבו, מתקבלת רשימה די רחבה, כראוי למצעדים מהסוג הזה המבוססים על טעם אישי. עם זאת, ישנם כמה סרטים שמוזכרים תמידית. לא תמצאו שום רשימת התסריטים הטובים ביותר של כל הזמנים בלי "קזבלנקה", בלי "צ'יינטאון" ובלי "רשת שידור", כאשר באופן שכיח גם יוזכרו "שדרות סאנסט", "ספרות זולה", "האזרח קיין", "הסנדק" ו"הכל אודות חווה".… להמשך קריאה
30 בינואר 2018 מאת עופר ליברגל
אני ממשיך במסע שלי לסקירת כל סרטי האחים כהן, תוך שאני שואף גם להתעכב על הדרך בה רבדים מסוימים נוכחים בכל הסרטים שלהם. אחרי ״רציחות פשוטות״ אני מגיע לסרט שני שלהם, ״בייבי אריזונה״ (Raising Arizona) שהוא אחד מן הסרטים שלהם שאני מכיר הכי פחות טוב - צפיתי בו רק פעם אחת, בתיכון, ובאותה צפייה הוא היה עבורי מהנה פחות מסרטים… להמשך קריאה
תגובות אחרונות