"איש הגלידה", סקירה 

ילדים זה מפחיד. לא יודעת אם שמתן לב. יש להם רשות להתנהל במרחב באופן שיותר דומה לכזה של בעלי חיים פחות תבוניים, או שפויים, לפחות בשנים הראשונות לחייהם. הם לא אחראים למעשיהם, בין אם מדובר בהכנסת דברים לא ראויים לפה ובליעה של סוללות או הפרשות אף, אם לא נעצור בעדם. יש להם חוסר מודעות לסכנות במרחב ברמת כבישים או גובה, רמות כאלו ואחרות של התעללות בבעלי חיים, שליחת ידיים למקומות שאין להן כל סיבה להיות בהן, דיבורים חסרי פשר ועוד.
בספר "הניצוץ" של סטיבן קינג, רופא מנסה להרגיע את אימו המוטרדת של דני שניחן ביכולות טלקינטיות, או כמו שהיא רואה את זה – מדבר עם חבר דמיוני באופן קצת אינטנסיבי מדי, בכך שהוא אומר לה בדיוק את זה: "את יודעת, התנהגות סכיזואידית היא די נפוצה אצל ילדים. היא מתקבלת כי יש הסכם לא כתוב בין כולנו המבוגרים שילדים הם משוגעים". ומי כן אחראים למעשים של חיות הפרא במסווה של חמידות האלה? ההורים שלהם כמובן. אין פלא שגרסאות הזוועות שלהם מככבות בשלל יצירות אימה, האחרונה שבהן "איש הגלידה" (Ice Cream Man) שביים אילי רות' וכתב את התסריט עם נואה בלסון, חבר איתו שיתף פעולה בעבר.

אין כל קשר בין הסרט לבין אנתולוגיית קומיקס האימה באותו שם, למרות הפוסטר הדומה להפליא לכריכה. גם לא לסרט עם שם זהה משנות ה-90. בראיון ל-Creative Screenwriting מלפני חודש, רות' מספר שהרעיון לסרט נמצא אצלו בראש עוד מ-2003, בזמן ההקרנות של סרטו "קדחת הבקתה". הוא ראה אוטו גלידה ונזכר איך עוד בשנות ה-80 כמה הרעיון של לשמוע את המוזיקה ופשוט לרוץ לקנות משהו מתוק וקר מבן אדם זר היה לגיטימי. ילדים היו עוצרים את כל מה שהם עושים באותו רגע, המוזיקה מפעילה אותם והם מזנקים אליו, סומכים עליו, ואוכלים את מה שהוא מוכר. אבל מה אם השלגונים והגלידות יזהמו אותם באופן כלשהו, ויגרמו להם להתעורר באמצע הלילה כשהם שומעים את המוזיקה ולהפוך לתפלצים רצחניים, קודם כל נגד ההורים שלהם, ולאחר מכן נגד כל מבוגר שעומד בדרכם?

זה, בגדול, הפרמיס של הסרט שנשאר מאז. רות' ובלסון כתבו את הגרסה הראשונה של התסריט לפני 20 שנה, אבל החבר היה משוכנע שאף אחד לעולם לא יפיק אותו. הוא צדק, למרות שהקולנוע לא חף מסרטים על ילדים רצחניים בקנה מידה המוני. רות' בעצמו מזכיר כהשפעה את ״The Children״ מ-1980 בו ילדים הופכים לזומבים שמשמידים עם קרינה כל מה שנקרה בדרכם. הוא גם מוסיף ש"זה כמו הציפורים, רק עם ילדים", ובאמת – אחת הסצנות היותר מוצלחות בסרט ממחישה בדיוק את זה: התגודדות הדרגתית של ילדים כמו שורת יונים על כבל חשמל, כשברור ששום דבר טוב לא ייצא מההתקהלות הזו.
אז מה כל כך, אם בכלל, מחריד בסרט ומעכב הפקה? זה עניין של ניואנסים ופוקוס. בסרטים כמו "כפר הארורים" או "ילדי התירס" הילדים לא מתנהגים כמו ילדים. הם חייזריים, הם קרים, הם מחושבים. הסרט החדש של רות' כן משתמש ברעיון של ילדים שהופכים רדופים, באופן מאוד דומה לזומבים. אבל הוא מקפיד, וזו הדבר הכי טוב בו, להשאיר את ההתנהלות שלהם, מבחילה וגרפית ככל שתהיה, עם דקויות שנראות טבעיות להתנהגות של ילדים. או במילותיו: "ילדים קופצים בחבל, ואחרי זמן מה הם קופצים בחבל – כשהחבל עשוי ממעיים".

ההתנהלות של הילדים אחוזי דיבוק הסוכר, השמנת, צבעי המאכל ועוד כמה מרכיבים מקוללים יותר ב"איש הגלידה" מזכירה יותר את "Who Can Kill a Child" מ-1976 של נרסיסו איבנז סרדור. סרט רציני הרבה יותר בטון ובאופן בו האלימות מוצגת, אך שגם בו הילדים לא הופכים להיות משהו אחר לגמרי. המפלצתיות נובעת, בין היתר, ואף מתגברת, מכך שהם עדיין לגמרי ילדים – משתטים, משתוללים, כשהנסיבות, במקרה הזה המסר הבומבסטי אך הנכון "תראו את מחיר המלחמה שהילדים שלנו משלמים באובדן התמימות והחמלה שלהם", מובילות אותם לשלב השמדת מבוגרים כחלק מהפעילות היומיומית שלהם.

עם כל הכבוד להשוואה, אל תטעו לחשוב שמדובר ביצירה מורכבת או עם יומרות לאמנות גבוהה במיוחד. זה קודם כל סרט אימה שאמור לזעזע ולבדר. העלילה היא, בגדול, שמוכר גלידה שנראה כאילו צץ משנות ה-50 (ארי מילן) נוסע ברחבי קהילה שנראית עשירה ושבעה למדי, מלאה בתים צמודי קרקע ואור שמש בוהק ושמח. מוסכמה של ממטרות, משחק בייסבול, יחסי כוח דוחים ורגילים של ילדים בריונים מול החלשים מהם, הורים מעט מביכים שמעורבים קצת יותר מדי בפעילויות הספורט של הטף. כמעט כל הילדים זוללים גלידה ללא אבחנה. בהתחלה לא קורה כלום, חוץ מזה שבאמת די מרשים שברכב האחד הזה יש מספיק לכולם. אבל בלילה, ובהמשך גם ביום, ברגע שהם שומעים שוב את המוזיקה של אוטו הגלידה שלא התרחק יותר מדי, היא מפעילה בהם משהו. הילדים הופכים לאחוזי דיבוק, ועושים שימוש מקורי בכלי בית, כולל מברשות שיניים חשמליות, במשחקי ילדות ובכל מה שאפשר למצוא בשיעורי מלאכה, יצירה וציור בבית הספר. בתוספת איברים של מבוגרים ולפעמים גופות שלמות כחלק אינטגרלי מהמשחק.

יש כמה שלא מושפעים מהטירוף הקבוצתי. ג'ארד (צ'ארלי זלצר) הרגיש ללקטוז, שהוא קלישאה של חנון על אופניים. אחותו הגדולה ליזי (שרה אבוט) כי בני נוער מושפעים אחרת מהגלידה, משותקים אבל זה עובר אם הם מקיאים. מיה (קיורי מירזה וולדמן) שפשוט יודעת להקיא אחרי שהיא אוכלת כל דבר עם סוכר. טומי (שילה אוריילי) שנוטה להבריז מדברים אז פספס את כל העניין, וכריס (דילן הוקו) עוד נער שהוא כמובן, האקס של האחות. הם מנסים להבין מה קורה כאן, האם יש לאיש הגלידה מניעים כלשהם, ולא לאפשר לילדים המחופפים לדחוף להם גלידה בכוח כדי להמיר אותם כחלק מההמון השמח בזעמו הקטלני. בפועל, הילדים הלא מושפעים הם בעיקר העיניים שלנו – דרכם אנחנו נחשפים לסצנות שונות ולכל מה שאפשר לעשות לגוף האנושי דרך עדשה של משחקי ילדים. רות' גם משחק לרגע בסרט שביים, בתור אב לילדים, עורך דין שלא עונה להם לטלפון לאורך כל הסרט.

מבחינת שימוש מקורי באיברי גוף או סצנות המוניות של טירוף מלא חדוות עוללים, הסרט מצטיין. מבחינת כל השאר: קצב, עלילה בלי חורים, והחלטה אם ללכת עד הסוף או לא עם ההומור האפל או עם הקאמפיות והמודעות העצמית – הוא נופל. רות' הוא האיש שהביא לנו את "הוסטל" ויחד עם יוצרי "המסור" הוא מהאבות של ״פורנו עינויים״ (torture porn), סרטי אימה בהם יש התמקדות בסבל שאדם אחד (או גרסה תפלצתית כלשהי של האנושות) מעביר אדם אחר, למשך זמן. עד לרמה שזו לפעמים מרגישה כמו כל המהות של הסרט, התענגות על התעללות.

מהבחינה הזו, ״איש הגלידה״ מצליח לייצר סטים מרשימים, שמאזנים הומור שחור משחור עם גועל נפש של גוֹר עשוי היטב (אגב רות' הודה, אחרי התחמקויות, שיש שימוש מסוים בבינה מלאכותית בסרט אבל לא ציין היכן) שמאפשרים לנו להתבונן על הסיוט שלנו: יש משהו מבעית בטיבם של ילדים, ובמידת האחריות שלנו עליהם ועד כמה אנחנו חסרי אונים אל מול הסכנות, ואל מול ההבנה שמדובר במופע של חוסר שליטה. רות' הוא אבא לתינוקת כעת, וציין שכאשר שכתב את התסריט בן ה-20, הוא חשב על האופן שבו רעיונות יכולים להגיע אליה בהמשך – ממסכים, מאנשים אחרים. שלל תכנים שלא יוכלו להגן עליה מפניהם, ואין מה שיוכלו לעשות כדי למנוע אותם. אלו פחדים מפני רעיונות, ואובדן האמון הבסיסי בגורמי אכיפה וסמכות.

הסרט מבהיר כמה אין לנו שום אפשרות לסמוך יותר על אנשים, בעיקר גברים, במדים. בין אם הם הרוע עצמו, ובין אם הם אמורים לתפקד ופשוט כושלים כי הם לא מסוגלים לקרוא את הסיטואציה או להגיב אליה בזמן. בזמן שהתרחישים הכושלים מייצרים רגעים מצחיקים ודוחים להחריד, הם גם מבהירים לנו היכן אנחנו חיים: הילדים לא בסדר, אבל הם עדיין ילדים. הם אמנם אחוזי דיבוק אבל הם נהנים מהזוועה וכמו מאששים לנו שזה בסדר לפחד מחבורה של ילדים שאכלה יותר מדי סוכר ומתרוצצת. זה רק הופך את המצב ליותר גרוע, ואין שום מבוגר אחראי בשטח.

הילדים הרצחניים גם לא הולכים לטרוח לשטוף פנים ולכן מסתובבים עם גלידה מרוחה על הפרצוף כל הסרט, בחירה אסתטית שמוסיפה חן לכאוס. אבל כמו שאין מבוגר אחראי, הילדים והנוער שמובילים את הסיפור לא מספיק מעניינים כדי להחזיק אותו על כתפיהם. רות' הוא לא אשף של דמויות וכשהוא עושה סרט שבו יש כמה ילדים ובני נוער שאמורים להיות קצת מעבר לחומרי גלם – חסרים להם מאפייני אישיות. הם לא מפצים עליהם בהומור מספיק פרוע.

עוד ציין הבמאי בראיון איתו שהסרט חיכה וחיכה לזמן הנכון. עד שהגיע לבתי הקולנוע בשנה שעברה "מפחיד 3" (או "טריפייר", או ״מעורר הביעותים״ אם נחזור להצעה לשם כאן בסריטה). ההצלחה של סרט האימה הקיצוני עודדה את רות׳ לפתוח חברת ההפקה וההפצה בשם The Horror Section. ההשוואה ל״טריפייר״ מתבקשת כי הוא מדגיש איך נראית ומתנהגת דמות אייקונית. אפשר לאהוב או לשנוא את ארט הליצן, ואפשר לא להתחבר לז'אנר דל התקציב שמתענג ארוכות על כל שוט של כריתה, קילוף ושיסוף איברים שהוא מבצע. אבל אי אפשר להישאר אדישים להבעות הפנים של הנבל ולשפת הגוף תוך כדי. מעבר לעיצוב השחור-לבן הבולט של ארט, גרסת השאול מוכת השחין של פיירו, הוא לא אומר הרבה, אבל הוא מלא הבעה ואישיות.

מולו, וזו השוואה קצת לא הוגנת, איש הגלידה נראה די ונילה, ולא באשמתו. הבחירה לא לתת לו לרצוח לבד אלא להיות מעין חלילן סוכרים מהמלין ברורה. אבל היה ניתן לתת לו יותר אופי, יותר מחוות חוץ מחיוך שקט והגשה מנומסת. וזה לא שאין לו סיפור רקע. הוא בהחלט קיים, ואף מסופר באריכות מעט מטרחנת. אבל לא נתנו לו מה לעשות איתו.

עוד השוואה ל״טריפייר״ קשורה לרעש היח"צני המקומי שהתעורר לרגע סביב הסרט (בארצות הברית הוא לא מדורג). בעיקר כמה ידיעות על מכתב רשמי וחריג מהמועצה לביקורת סרטים בישראל, שמבקשת להחמיר ולוודא שלא ייכנסו אליו צעירים מתחת לגיל 18 בגלל התכנים הקשים. עכשיו, התכנים – כן, הם קשים למי שזה לא הז'אנר שלו. הם גם נראים, על הנייר, כמו אם כל הטריגרים שלנו: עיירה שלווה עם בתים צמודי קרקע ודשא, שבבת אחת מותקפת, והשורדים מתחבאים או מנסים לברוח, עוברים טבח, ויש אפילו צילום אווירי שמראה חלקי בתים הרוסים של מה שעד לרגע היה פסטורלי ונעים. כן, זה נשמע קצת מוכר מדי. זה יכול לשבת לא טוב למי שלא נהנית לצפות בדם או באיברים כרותים, וזה מובן.

אולם, למי שאימה הוא כן הז'אנר שלו, הסרט רחוק מספיק ומופרך דיו על מנת שאפשר יהיה להתבדר ממנו, או לפחות מהחלקים שמספקים שלל אפשרויות ריטוש מעוותות. אני לא זוכרת ש״טריפייר״ או אף סרט אימה אחר לאחרונה קיבל כאלו אזהרות, ולמעט העובדה ש״איש הגלידה״ מציג ילדים רצחניים ולא ליצן, ״טריפייר״ מתעמק בכל רצח ובכל התעללות באופן הרבה יותר ממוקד. סוג של הנאה מהאיטיות של הגרוטסקה הפסיכוטית. בזמן שכאן, מדובר בקצב מהיר. זו כמות אדירה של רציחות יצירתיות, ואין התעמקות בכל אחת ואחת מהן – למרות שיש כמה שמקבלות קצת יותר במה. המסה הזו הרבה פחות מפחידה או מזעזעת, היא בעיקר קורעת מצחוק. כל עוד אתם בסדר עם קריעת קרביים, וסלחניים לכל מה שלא עובד מסביב.