קולנוע של התפוצצות: מחווה לג'ון קסאווטס בסינמטק תל אביב וחיפה

תוכניית חודש אוגוסט של סינמטק תל אביב כוללת לא מעט דברים שראויים לפוסט, כגון מסגרת "הדרכים הלא ידועות" שמציגה מספר סרטי מסע נהדרים ומאוד שונים זה מזה, סרטים מכל הזמנים ודי מכל הסוגים. אולם, בחרתי לכתוב דווקא על מחווה ליוצר שכבר כתבתי בעבר (אם כי לא פוסט מלא) על מחווה לסרטיו בסינמטק תל אביב – ג'ון קסאווטס. שכן, חלפו כבר שמונה שנים מאז אותה מחווה/רטרוספקטיבה ודומה שזה מספיק זמן בחיי סינמטק על מנת להקדיש עוד תכנית לאחד מענקי הקולנוע, מכל סוג שהוא. ייתכן שזה פרק זמן ארוך מדי. יתרה מכך, היחס לסרטים של קסאווטס תמיד דינמי ומשתנה עם הגיל ועם השנים. לכן יש צורך לא רק להמליץ שוב, אלא גם לכתוב שוב. תיקון: גם בסינמטק חיפה.

כי הקולנוע של קסאווטס, בסרטים הגדולים שביים באופן עצמאי ובלי הגבלות קשות מצד האולפנים, הוא קולנוע של התפוצצות. לא פיצוצים של חומר נפץ, אלו לא סרטי פעולה בחלוקה הז'אנרית המקובלת. כוונתי להתפרצות פנימית של אנשים שנשפכת על המסך דרך דיאלוג והתנהגות. התפוצצות של אנושיות במצבי קיצון דווקא בתוך מה שנראה כשגרה. התפוצצות של שחקנים שהולכים עד הקצה שלהם ואז הולכים רחוק יותר. מעבר למוקצן. מעבר לטירוף. מעבר לשכרות או איבוד עשתונות, למקום בו צעקה הופכת מחוסר שליטה ועוצמה לעדינות. למקום בו עדינות הופכת להתרסה. קולנוע בו אנשים מדברים נראה כמו אפקט מיוחד. קולנוע שמרגיש טבעי ואמין יותר מכל יצוג אחר, אבל גם שונה מכל עשרות החקיינים והמושפעים היצירתיים יותר.
כי אין כמו סרטים של קסאווטס. סרטים שהם שיר הלל למשחק כאמנות של הקצנה, המוצאת אמת שהיא בו בזמן ספציפית וגלובלית. קולנוע שהפך לסמל ליצירה עצמאית חסרת פשרות ומשהו שכל שוחר קולנוע צריך להכיר ואז להכיר שנית. כי הסרטים הללו, עד כמה שהם נראים פשוטים, משתנים תמידית ולכן התגובה כלפיהם משתנה. כדרך שבה כל מפגש עם סערת מזג אוויר יהיה שונה, כך גם המפגש עם הסערה הרגשית שעל המסך. או במילים אחרות: אנשים מדברים ואנשים צועקים. אנשים מתנהגים לפי כללי הנימוסים הבורגני עד למקום בו הם מגיעים לנקודת השבר, בכוונה או שלא.

ליל הבכורה

חמישה סרטים כוללת המחווה הפעם, שתתקיים בין ה-5 ל-15 באוגוסט. בחיפה יצטרף אליהם סרט שישי ועליו בסוף הפוסט, המחווה תימשך שם עד סוף החודש. חמשת הסרטים שיוקרנו בשני הסינמטקים הם הדבר הכי קרוב לקונצנזוס ביקורתי לגבי גוף היצירה של קסאווטס. המוקדם ביותר הוא "פנים" (Faces), סרטו הרביעי של הבמאי מ-1968, שהגיע אחרי כמה שנים של עבודה בתוך המערכת ההוליוודית. תקופה שהולידה סרטים לא בהכרח רעים. "הילד המחכה" (A Child Is Waiting) למשל כולל מפגש מעניין עם ג'ודי גרלנד. לפני כן, בשנות החמישים קסאווטס צילם פעמיים את סרטו "צללים" (Shadows)  באופן עצמאי ועם כיתת משחק שהעביר, עם דיאלוגים מאולתרים.
ב"פנים", לראשונה, הוא פיתח את הסגנון המתאים לקולנוע. עבודה הנראית כאילו היא מאולתרת מול המצלמה, אבל למעשה כמעט כולה נכתב בדיוק. כולל המקומות של טעויות בשפה ונפילות, על סמך עבודה עם השחקנים, חזרות ובמקרה של הסרט הזה גם פרק זמן ארוך של עבודה על הסרט. הכותרת יכולה לבטא גם את סגנון הצילום של הבמאי – קרוב מאוד לשחקנים, לעתיים נע בסערה או ריקוד יחד איתם. הנושא אינו יוצא דופן, בטח לא לצופה מודרני – תיאור של נישואין שמתפרקים אחרי הרבה שנים. חיפוש ריגושים מחוץ לנישואין שאיבדו את הניצוץ, גם אם לא את האהבה. נושא זה יחזור, בווריאציה זו אחרת, בשאר הסרטים בתכנית.

"בעלים" (Husbands) מ-1970, הסרט הבא של קסאווטס, מציגו בתפקיד מרכזי כשחקן, עוד  תחום בו הוא הצטיין. לצידו משתפי הפעולה הקבועים שלו, בן גזארה ופיטר פאלק. במקרה הזה, מוות של חבר שולח קבוצה של גברים לסוג של משבר אמצע החיים, לצד הבנה כי ייתכן וסוף החיים יכול להיות קרוב וההתנהגות שלהם הופכת בהדרגה למשחוררת יותר, בפער הדק שבין ביטוי עצמי, מציאת סיפוק וסכנה חוסר אחראית.

"אישה תחת השפעה" (A Woman Under the Influence) משנת 1974 הוא אולי סרטו המוכר ביותר של הבמאי ואולי גם התפקיד הכי גדול של משתפת הפעולה המוכרת ביותר שלו, ג'ינה רולנדס, בהופעה שרבים מחשיבים לתצוגת המשחק הטובה אי פעם. זה עוד דיוקן של נישואין שיש בהם אהבה, אבל לא תמיד הקשבה, תפקוד או נאמנות. הסרט מציג חיים בין פרוור בוגרני לעבודה במעמד הפועלים וגיבורה במשבר נפשי, או אולי שחרור מן המגבלות. הסרט נותן את הזמן לסיטואציות בהן היא לכאורה מאבדת את זה. בכלל, קסאווטס נותן את הזמן לשחקנים ולסיטואציה. יש בסרטים שלו סצנות קצרות נהדרות, אבל הלב שלהם הוא סצנות ארכות, ארוכות עד לרמה של חוסר נחת. עד למצב שאחרי החוסר נחת יש התמכרות למוצג על המסך ורצון בלתי מסובר לשאוף ולחוות עוד ממה שהוא גם שבר והתפרקות.

בעלים

סצנות ארוכות וקשב לדמויות הם גם חלק מן העניין בסרט הבא מבחינה כרונולוגית במחווה, "רצח של סוכן הימורים סיני" (The Killing of a Chinese Bookie) משנת 1976. לפי אתר הסינמטק, הסרט יוקרן בגרסה המקורית והארוכה יותר שלו, 135 דקות. הבמאי בעצמו ערך מחדש את הסרט לגרסה קצרה יותר ובסדר שונה של סצנות, כאשר הגרסה הקצרה דומה יותר לסרט פשע מסורתי ורבים מעדיפים אותה, למרות שאני מוצא קסם בגרסה הארוכה. בגלל השהות הארוכה עם הדמויות, גם אם מדובר בדמויות לא מוסריות ואולי אף בלתי נסבלות, אילו היו מופיעות אצל במאים אחרים. בן גזארה מגלם בעלים של מועדון חשפנות המצוי בחובות ועל מנת להציל את עצמו ואת העסק, נדרש לבצע את המעשה שבכותרת. הסרט נע בין מותחן מדוד וכמעט רוחני (בכל גרסה שלו) למבט חצי מציצני על מי שרואה במופעי חשפנות כמקור לפרנסה ואולי תרבות. תמצאו בסרט גם את הלכלוך והניצול שבאירוטיקה, אבל בו זמנית גם את האנושיות והמורכבות ורצון לעזור שיש בכל דמות.

הסרט הכי מאוחר שיוקרן הוא גם אולי הסרט האהוב ביותר עלי מבין חמישה סרטים אהובים מאוד. "ליל בכורה" (Opening Night) הוא הסרט הכי מרהיב חזותית של הבמאי, משלב בין פריימים אסתטיים ומעוצבים היטב לסגנון התזזיתי והריאליסטי של הבמאי. ג'ינה רולנדס שוב מגלמת אישה במצב תודעתי מעורפל, הפעם שחקנית הנרדפת בידי אירוע טרגי סמוך לראשית הסרט. היא נזרקת בין המוניטין שלה, השאיפות האמנויות שלה והמחזה שמעמת אותה גם עם הגיל הלא-צעיר שלה. סצנת ליל הבכורה עצמה נמתחת הרבה זמן ומוצאת את רולנדס וקסאווטס, על הבמה ומול המצלמה, בשיא של מה שנראה כמו איבוד שליטה אבל בפועל הוא מחושב מאוד, מצחיק ושובר לב בו זמנית.

כולי תקווה כי גם בסיבוב הזה, הקהל יגיע בהמוניו לסרטים של היוצר הייחודי הזה. ואולי גם יחפש אחר כך סרטים נוספים של הבמאי שהם מעט יותר שנויים במחלוקת אבל לדעתי גם מופתיים בדרכם. אני מדבר על "נחשולי אהבה" (Love Streams) בהפקת אולפני קאנון של גולן וגלובוס, הסרט הלפני אחרון של הבמאי והסרט הטיפוסי האחרון, גם אם סגנון הצילום שונה (כן יוקרן בחיפה). אני גם מקווה לראות מתישהו את "מיני ומוסקוביץ'" (Minnie and Moskowitz) על המסך הגדול, עותק משוחזר חדש שלו יוקרן בפסטיבל ונציה. ניתן לקוות כי הוא ימצא את דרכו ארצה.