פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 37: שנת 1992

כמעט מהרגע הראשון, כל הקונספט הזה של "קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר" (או "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה" בשמו המקורי), על פיו מדינה אחת שולחת סרט אחד שמייצג אותה להתמודדות בתחרות מטעמה, היה בעייתי ודי מחורר. לראייה, כבר בשנתו השלישית של הפרס במתכונתו התחרותית, 1958, הועמדה יוגוסלביה בזכות "הדרך שאורכה שנה" – סרט שצולם באיטליה, דובר איטלקית שבויים על ידי איטלקי. לאט לאט עוד ועוד מדינות הבינו את הטריק, וכך אלג'יר וחוף השנהב זכו עם הפקות צרפתיות דוברות צרפתית ("Z" ו"שחור ולבן בצבעים", בהתאמה), מייצרות עוד קצת בלגן שכולם נראה שהעלימו ממנו עין בקלות. בשנות התשעים זה החל להשתנות.
אני לא בטוח אם זה בגלל שהאקדמיה שינתה את חוקיה והפכה לקפדנית יותר, או שאולי התמורות שעבר הגלובוס שלנו באותה תקופה השפיעה על כך (איחוד גרמניה, התפרקות ברית המועצות, החלוקה מחדש של מזרח אירופה והבלקן), יכול להיות ששילוב של שניהם, אבל החל מהניינטיז התחילו הצרות להיערם, והן בהחלט ממשיכות גם היום. זה כבר ברמה שבה תוהים האם בכלל יש רלוונטיות לפרס מסוג כזה באוסקר.

1992, השנה שאליה הגענו בפרויקט, הביאה לאירוע חסר תקדים מבחינה תקנונית, כזה שלא התרחש לפני או אחרי – לראשונה מזה 37 שנות הפרס, נפסל סרט לאחר שקיבל מועמדות. הקטגוריה הזו ידעה פסילות רבות במהלך השנים, אבל להוציא את 1992 זה תמיד התרחש בשלב הרישום, לא לאחר פרסום החמישייה. בשנה הזו, נציג אורוגוואי "מקום בעולם" של אדולפו אריסטאריין, התקבל לחמישייה הסופית אבל לא הגיע לטקס. הסרט נפסל בגלל שהאקדמיה החליטה שהוא בעצם סרט ארגנטינאי, והמעורבות של אורוגוואי בו איננה מספקת כדי להיחשב שלה. זו הפעם היחידה בתולדות הפרס (נכון ל-2025) שהקטגוריה כללה רק ארבעה סרטים ולא חמישה.
התחבטתי האם בכל זאת לכלול את הסרט בפרק, מכיוון שהוא בכל זאת היה לרגע קל חלק מהחמישייה, אבל בסוף החלטתי ללכת עם הקו של האקדמיה ולא לעשות זאת. מכיוון שהוא לא היה חלק מהמרוץ וחברי האקדמיה לא נדרשו לצפות בו, הוא בעצם לא חלק מהמסלול המפותל והארוך של הפרס, ולכן בעיני אפשר לוותר עליו. זה גורם לפרק הנוכחי להיות היחיד שבו נדבר רק על ארבעה סרטים – שלושה מועמדים וזוכה.
אורוגוואי, אגב, מעולם לא הצליחה לחזור לאוסקר.

האמת היא של-1992 יש עוד נדבכים שהופכים אותה ליוצאת דופן, וזה מצוין במקרה שלנו כי השנה עצמה מעניינת עשרות מונים יותר מאשר הסרטים עצמם. אחד מהדברים שבהם 1992 מוכרת היא בכך שהיא הזכייה האחרונה של שיאנית המועמדויות צרפת (שוב, נכון ל-2025). זה די מדהים שמעצמת הקולנוע הזו לא זכתה כל כך הרבה שנים. בנוסף, זו מועמדותה הראשונה של רוסיה אחרי פירוק ברית המועצות, והמועמדות השנייה של גרמניה לאחר האיחוד. זאת גם כנראה השנה החלשה ביותר של שנות התשעים, אבל על זה בהחלט מוקדם מדי להתחייב.

הרביעייה הלא מרהיבה של 1992 בולטת במיוחד אל מול הסרטים שהוגשו אך לא קיבלו מועמדות. ביניהם אפשר למצוא את "הווידאו של בני" מאת מיכאל האנקה שייצג את אוסטריה, "לאולו" הקנדי, "סיפורה של קיו ג'ו" מסין שלא הצליח להחזיר את ז'אנג יימו לאוסקר אחרי דאבל המועמדויות שלו ("ז'ו דו", "הפנסים האדומים"), "כמו מים לשוקולדה" המקסיקני, ונציג ישראל העגום "החיים עפ'י אגפא". שאר המדינות שנותרו בחוץ הן זוכת השנה שעברה איטליה, אינדונזיה, איסלנד, אסטוניה, ארגנטינה, דנמרק, הודו, הולנד, הונגריה (עם סרט של זוכה העבר איסטבן סאבו), טורקיה, טייוואן, יפן, נורבגיה, לטביה, ספרד, פולין, פורטוגל, רומניה, קובה, קזחסטן, קרואטיה, שבדיה ושווייץ.

באוסקר הכללי, הטקס ה-65 ציין את השנה בה קלינט איסטווד התקבל לראשונה למועדון המוזהב, עם "בלתי נסלח" שהפך לזוכה הגדול של הערב. אם לא עקבתם אחרי פרויקט זוכי הסרט הטוב ביותר שלי, אוכל להסגיר שמדובר באחד משלושת הזוכים האהובים עלי בכל הזמנים. זאת גם השנה שבה זכה אל פאצ'ינו באוסקר היחיד שלו ("ניחוח אישה". הוא היה מועמד כפול עם נוכחות בפרס המשנה עם "גלנגרי גלן רוס"), והארווי ווינשטין העמיק את טלפו באוסקר עם "משחק הדמעות", "אפריל הקסום", "דג התשוקה" ו"אורגה: מקום לאוהבים" עליו נדבר בעוד רגע.

בלגיה – "דאנס"

המועמדים

בלגיה – "דאנס" (Daens)

בן 35 היה סטיין קוניקס כשהביא את מולדתו לאוסקר. זה היה בזכות סרטו השלישי (אני חייב לחלוק אתכם שלסרטו השני היה את השם המופלא "קוקו פלאנל"), דרמה תקופתית סוציאליסטית שאת בכורתה עשתה בפסטיבל ונציה.
דאנס משם הסרט הוא כומר שפעל בשלהי המאה ה-19, מסוג אנשי הדת הנדירים שיש להם מצפון וראייה חברתית דרכם הוא תופס את כוחו של האל, אז כמובן שדעותיו ופעולותיו גרמו לכנסייה לראות בו בעיה יותר מאשר פתרון. לאחר שהוא מועבר מתפקידו הנוכחי, אדולף דאנס (יאן דקלייר, שהיה מועמד על כך לפרסי הקולנוע האירופאי. שנתיים לאחר מכן ישתתף בזוכה האוסקר ההולנדי "שושלת אנטוניה") חוזר לעיר אלאסט, שם גדל. זהו מקום מוכה עוני ומחסור בו מעמד הפועלים, או יותר נכון הפועלות, סובל מתנאי עבודה שהם מתחת למחפירים. אל מול הכוחות הקפיטליסטיים הדורסניים והאטומים, ובעיקר הכנסייה העשירה שמשתפת עם זה פעולה, דאנס משתלב בעיתון המחתרתי בבעלותו של אחיו, כותב מאמרים סוציאליסטיים ומנסה להדהד את מצוקת הפועלים, דבר שנותן להם כוח והשראה לפעול. הפועלות מחליטות למרוד באדונים השבעים, והופכים את דאנס למנהיג שלהם במאבק לשיפור תנאיהם.

גרמניה – "שטונק!" (Schtonk)

ב-1991 גרמניה המתאחדת לא הגישה סרט לאוסקר, אבל שנה לאחר מכן חזרה והצטרפה לקבוצת המדינות המצומצמות עם כמות דו ספרתית של מועמדויות (אם סופרים יחד את תקופת מזרח-מערב).
מה שעוד יותר מעניין, ואולי לא מפתיע, הוא שזו הייתה הפעם הרביעית ברציפות בה היא מגישה סרט שעוסק באופן ישיר או עקיף בנאציזם וימי האימה של מלחמת העולם השנייה. ב-1979 זכתה על "תוף הפח", והמשיכה למועמדויות על "קציר מר", "ילדה רעה" וכעת "שטונק!". היוצא דופן מבין החבורה הזו הוא הסרט הנוכחי, מכיוון שהוא קומדיה.
"שטונק!" מתחקה באופן חופשי אחר סיפור אמיתי שטלטל את העולם בתחילת שנות השמונים, כאשר העיתון הגרמני דר שטרן פרסם את יומניו האישיים של אדולף היטלר, שנמצאו לאחר מותו בבונקרים, וכמובן עוררו עניין גדול מאוד. מה שאף אחד לא ידע, לפחות בהתחלה, הוא שהיומנים האלה הם זיוף מכל וכל של נוכל בשם פריץ קנובל, שמכר אותם לעיתונאי דמיקולו שבעיקר חיפש איך לעשות כסף מהיר ולמצוא לעצמו תהילה.
את הסרט ביים הלמוט דייטל על פי תסריט שכתב עם אולריך לימל, והוא היה ללהיט עצום בגרמניה.

רוסיה – "אורגה: מקום לאוהבים" (Urga / Close to Eden)

חמש שנים לאחר שסידר למרצ'לו מסטרויאני מועמדות על "עיניים שחורות", שנתיים לפני שהביא לרוסיה את האוסקר עם "שמש בוגדנית", וכמה שנים לפני שהפך להיות דמות מאוד שנויה במחלוקת מבחינה פוליטית, סידר הבמאי הסובייטי ניקיטה מיכאלקוב למדינתו מועמדות – לראשונה מאז התפרקות ברית המועצות. "אורגה: מקום לאוהבים" הוא גם טכנית הסרט הוותיק ביותר מקטגוריית 1992, מכיוון שהוא בכלל נחשף לראשונה בפסטיבל ונציה של 1991 – שם זכה בפרס אריה הזהב על חשבון סרטים כמו "פישר קינג", "איידהו שלי" ו"הפנסים האדומים" (שהיה מועמד לאוסקר ב-1991).
ברמת הטריוויה, אספר שבעקבות "אורגה" יצאתי לבדוק כמה זוכי אריה הזהב המשיכו עד לזכייה בפרס הסרט הבינלאומי, ואני חייב לומר שהתשובה הדהימה אותי. אני כותב כרגע מנקודת הזמן של 2025, בה כבר הוענקו 69 פרסי הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, ורק אחד מהם – אחד! – זכה בפרס אריה הזהב. זהו "רומא" של אלפונסו קוארון מ-2018. אז נכון שבמהלך שנות השבעים לא הוענק הפרס במהלך הפסטיבל, אבל ביחס לזוכי דקל הזהב זה מספר די פסיכי בקטנותו.

ובחזרה לנציג הרוסי. "אורגה: מקום לאוהבים" מתרחש בכלל במונגוליה, שם רועה צאן צעיר שחי חיי מחסור במישורים עם משפחתו, מתחבר עם נהג משאית רוסי. זה בגדול סיפור המסגרת המאוד לא מתחייב לסרט המשונה מאוד הזה, שמתחיל כמו משהו שנראה מושלם לאירוע טרום בכורה+הרצאה מאת מומחית אסיה בקניון רמת אביב, אבל תוך כדי הופך לסרט שדי מאתגר את היכולת להבין מה דה פאק קורה. למשל, למרות שהסרט מתרחש בתקופת עשייתו, אני די בטוח שג'ינגס חאן מופיע באיזשהו שלב. גם יותר מדי שיחות על קונדומים ממה שציפיתי אחרי כל צילומי הנופים המתפייטים של מונגוליה המרהיבה, ותנועת מטוטלת בין דרמת יחסים עדינה לבין משהו של קוסטוריצה.

רוסיה – "אורגה: מקום לאוהבים"

הזוכה

צרפת – "הודו-סין" (Indochine)

בפעם השלישית ברציפות הצליחה צרפת להיכנס לאוסקר בזכות דרמה היסטורית רחבת יריעה ורבת תקציב, שהביאה לה גם מועמדות לאחד מפרסי המשחק הראשיים. הפעם זה הסתיים בזכייה.
אחרי "קמיל קלודל" ו"סיראנו דה ברז'רק" (באמצע היה הסרט "ואן גוך" שלא הגיע לכדי מועמדות), צרפת הגישה הפקת ענק במרכזה אחד השמות הגדולים מהקולנוע הצרפתי – קת'רין דנב, כוכבת על של הסצנה העולמית, שבפרויקט הספציפי הזה פגשנו אותה במועמדים "טריסטאנה", "מטריות שרבורג" ו"המטרו האחרון".
"הודו-סין" גם הביא לדנב את מועמדותה היחידה לאוסקר בכל הקריירה המפוארת שלה. היא הפסידה לאמה תומפסון של "זיכרונות מאחוזת הווארד".

"הודו-סין", ושוב ארצה להדגיש איזו הפקה מרהיבה ולא נתפסת זו, מתרחש בחציה הראשון של המאה העשרים, ועוקב אחר שלוש דמויות המעורבות בתהליכים הדרמטיים שעברו על חבל הארץ האסייתי תחת הכיבוש הצרפתי שהסתיים בשנות החמישים. רוב הסרט מסופר על ידי אליאן דווריה (דנב) לדמות שזהותה נחשפת רק באמצע הסרט ולכן לא אסגיר זאת בשלב זה. אליאן, בעלת מטעי גומי רחבי ידיים אותם ירשה ממשפחתה, מתאהבת בחייל צרפתי חתיך למדי בשם ז'אן בפטיסט (ונסן פרז, על איכויותיו הוויזואליות כבר פירטתי ב"סיראנו דה ברז'רק". פה באחת ההופעות המזיעות ביותר שראיתי בחיי), רומן שאין לו שום סיכוי אל מול חוקי החברה הנוקשים. לאליאן יש בת ממוצא ויטנאמי, קמיל (לין דאן פאם) אותה אימצה לאחר שהוריה מתו, והקשר ביניהן קרוב ומשמעותי. לכן, כאשר גם קמיל נופלת בקסמיו של ז'אן-בפטיסט, מערכת היחסים שלהן עומדת בפני משבר. בזמן שאצל האוכלוסייה האסייתית מתחילים הכוחות הלאומיים לחלחל ולהקים את ההתנגדות לכיבוש הצרפתי, נקרעים חיי השלושה אלו מאלו, ובמהלך שנים של ניתוק חייהם יצטלבו וייפרדו אל מול התהליכים הפוליטיים של האזור.
את "הודו-סין" ביים רז'י וארנייה בן ה-44, כשהשם המוכר ביותר מבין אנשי הצוות הוא המלחין פטריק דויל (משתף פעולה קבוע של קנת' בראנה, כן, כולל "תור", והיה מועמד לאוסקר על "על תבונה ורגישות" ו"המלט"). לאוסקר הגיע "הודו-סין" עם פרס הסרט הזר של גלובוס הזהב ושל ה-NBR, ומועמדות לאיגוד המבקרים של ניו יורק.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אם לחזור אל הפסקה הראשונה שעוסקת בזוכה הצרפתי – זאת כאמור הפעם השלישית ברציפות שצרפת מועמדת עם הפקה היסטורית רהבתנית שנתמכת על ידי כוכב/ת גדול/ה שאפילו הגיע/ה עד מועמדות אישית בפרסי המשחק הצפופים. בשונה מהשאר, הפעם זה הסתיים בזכייה. ולכן השאלה המרכזית היא מדוע. אם עד כה זה לא הצליח, מה היו השינויים שהביאו לניצחון, בטח בהתחשב שגם אלו שהפסידו נראו כמו מובילים בשלב כזה או אחר?
כנראה שהתשובה היא התחרות, לא שום דבר אחר. בעיני, ובעיני הרבה אחרים, "הודו-סין" פחות טוב ומוצלח מ"סיראנו דה ברז'רק" שהפסיד, אבל כמובן שכל מרוץ עומד בפני עצמו, מורכב מהסרטים האחרים והקונטקסט התרבותי הכללי שלפעמים יכול להשתנות תוך כמה חודשים. הפעם ההפקה הצרפתית מנקרת העיניים והארוכה מאוד (כשעתיים וחצי) לא התמודדה מול סרטים רגשיים המובלים על ידי ילד חמוד ביותר כמו "מסע של תקווה" ו"סינמה פרדיסו", וזה כנראה מה שפילס לה את הדרך.
לצורך העניין, אף אחד מההפקות ההיסטוריות הגדולות הבאות שצרפת הועמדה איתן ("משהו מגוחך", "מרח-מערב" גם הוא של וארנייה, ו"חג שמח") לא זכו.

השאלה היא עד כמה זה היה בכיס של צרפת, ופה אני הרבה פחות נחרץ מכיוון שמולו עמד שהנציג הבלגי, "דאנס". ברמה המיידית, יש הרבה מן הדומה בין הצרפתי והבלגי – שתיהן הפקות תקופתיות מרשימות שקשורות לתהליכים חברתיים/פוליטיים משמעותיים. לכן, למרות שעל פניו נראה ש"הודו-סין" די דילג את דרכו בנועם לפודיום הניצחון, לא אהיה מופתע אם זה היה קרב צמוד יותר ממה שנדמה. שני הנותרים, נציג רוסיה ונציג גרמניה, אני מאמין שנותרו הרבה מאחור.

נציג רוסיה, "אורגה: מקום לאוהבים", נכנס מבחינתי לקטגורית "המועמדים המוזרים", כאלו שבוראים עולם שנראה נטוע בעולם המציאותי אבל מציגים נראטיב שמתפזר ולוקח חרויות. "המועמדים המוזרים" צצים באופן די נדיר בקטגוריה הזו ("ילדי גן עדן", "הנשף", "שבע היפהפיות"), וכמעט תמיד נשארים כמועמדים.
הזוכים של קטגורית הסרט הבינלאומי בעשר השנים האחרונות היו מאוד ריאליסטיים, וכדי למצוא משהו שקצת בוחן גבולות וסבלנות אנחנו צריכים ללכת עד ל-1979 ו"תוף הפח", כששם היה לו יתרון של התבססות על יצירת מופת ספרותית. אם מרחיקים עוד יותר, צריך להגיע עד 1972 ו"סוד הקסם הבורגני".
מה גם ש"אורגה" הוא כזה שקצת מהתל בצופיו. הוא מתחיל באופן מאוד מסוים, כמו דרמה אנתרופולוגית על אזור מרוחק ומרהיב לעין, שחושף אותנו אל תרבות זרה ובמרכזו מפגש בין מזרח ומערב, מסורת וקידמה. עם זאת, ככל שהוא מתקדם, הוא משתנה לטובת אימג'ים פרועים והתנתקות מכבלי העשייה הקלאסית. לי, לצערי, זה היה די קשה לצפייה ומעקב. לא ממש הצלחתי להיתפס לסרט הזה שהרגיש גחמתי ולא אחיד. הרגעים הטובים ממנו מרגישים, כמו שהזכרתי מקודם, כמו הקולנוע של קוסטוריצה, והשאר לא מאוד עניינו אותי. אתוודה שזה קצת מבאס אותי לתפוס את העמדה השמרנית-עד-בורגנית, כזו שלרוב אני נלחם מולה בטח בהקשר של בחירות האקדמיה, אבל להוציא כמה סצנות נפלאות, "אורגה: מקום לאוהבים" די התיש אותי. עם זאת, הוא בהחלט מקבל נקודות על להיות יוצא הדופן ביותר של מועמדי 1992.

צרפת – "הודו-סין"

אבל אפילו הרוסי יוצא טוב בהשוואה למועמד הגרמני, "שטונק!", שאני מצאתי בלתי נסבל במיוחד. זה אולי קשור להיותו קומדיה, משהו שהרבה פעמים לא מתיישן טוב. ואכן, אם אני מביט בדירוג שאני עושה תוך כדי הפרויקט של המועמדים והזוכים (אפרסם את זה מתישהו, מבטיח), אין ספק שהקומדיות הן אלו שמרכיבות את התחתית: "תחי איטליה!", "מעוררי המהומות", "דאבל פיצ'ר", "הפנינה של טלאיוקן", "כפר קטן שלי", "נשק והאדם", כולם סרטים שאולי שעשעו את הצופים בתקופתם אבל מאוד ארכאיים ועבשים בצפייה עכשווית. עם זאת, לא הייתי נותן ל"שטונק!" רק את הספק של הזמן שחלף. בעיניי יש בו כשלים הרבה יותר גדולים לא משנה כמה שנים עברו.

הסיפור מאחורי "שטונק!", כזכור מבוסס על סיפור אמיתי, הוא אחד המרתקים. מעשה נוכלות שאין שני לו, ותפס את העולם בהפתעה. הבחירה של דייטל הבמאי הייתה להפוך את הסיפור הזה לפארסה, מה שאולי עבד לו כי באמת שהסרט הזה היה להצלחה בגרמניה, אבל רידד את כל המקרה הזה לקרקס מאוד מרתיע לצפייה. זה קשור לכך שבשביל הקומדיה, דייטל עיצב את כל הדמויות כמוקיונים די בלתי נסבלים, חסרי עומק וסאבטקסט, שלי היה די בלתי נסבל לשהות במחיצתן ולא היה לי שום עניין לגלות האם יצליחו, ייכשלו, וכיצד. הם פשוט לא עברו כבני אדם ובאמת רציתי שזה ייגמר. בנוסף, המבנה של התסריט מאוד משונה כי הוא בקושי מתמודד עם השלכות חשיפת האמת, רובו ככולו מתרכז מעשה הזיוף על פני דקות ארוכות, וקשה לתאר כמה זה ממוחזר באיזשהו שלב. משהו בסרט הזה תקוע ורק כביכול מעמיס לחץ על הדמויות, אבל זה לא באמת מתורגם למתח או עניין.
לא שהייתי צריך עוד סיבה לזה, כי זה סרט שגם ככה אני מחבב מאוד, אבל "שטונק!" רק גרם לי להעריך עוד יותר את "האם אי פעם תוכלי לסלוח לי?" של מריאל הלר. אותו סיפור, באופן מאוד כללי, כשאחד עושה הכול נכון והשני רחוק מזה.

בשבילי, במרוץ בין "הודו-סין" ל"דאנס", אני חייב להודות שזה אחד הצמודים. למעשה, אני משנה את דעתי לגבי מי בעיני הטוב מבינם בכל רגע שאני משקיע בזה מחשבה, מכיוון ששניהם מצליחים ומועדים באותן נקודות בדיוק. זאת הסיבה שאני מאמין שזה היה קרב צמוד עד הרגע האחרון, אם כי אם צופים בטקס, נשמע שרק שמו של "הודו-סין" מפיה של מגישת הפרס גלן קלוז מצליח להוציא מחיאות כפיים רמות מהקהל.

נתחיל עם המובן מאליו שמשותף לבלגי והצרפתי, משהו שאולי רמזתי בעדינות מאפיינת בין השורות – שני הסרטים האלו נראים נפלא. כמובן ש"הודו-סין" בולט אפילו יותר, כי הוא אפי עשרות מונים מ"דאנס", מתרחש בלוקיישנים אקזוטיים ומתפרש על פני שנים ארוכות. בקלות אחד הסרטים הכי יפים ומרשימים ויזואלית של הפרויקט הזה עד כה. האמת היא שאני מופתע שהוא לא הצליח להשתחל ליותר קטגוריות כפי שעשה "סיראנו דה ברז'רק".
"הודו-סין" היה צריך להיות נעוץ היטב בקטגורית הצילום הטוב ביותר, ואולי אפילו לקחת, על אף שהזוכה "נהר זורם ביניהם" הוא מנצח ראוי ביותר. ל"הודו-סין" הגיע גם מקום בפרס התלבושות (אולי לא היה צריך גם את "זיכרונות מאחוזת הווארד" וגם את "אפריל הקסום" שם) ובפרס העיצוב האומנותי (למרות שבמקרה הזה קשה היה למצוא מישהו להחליפו בו).
בדומה אליו, גם "דאנס" עשוי לעילא מהבחינה הטכנית עם סטים מרשימים ומלאי פרטים, עבודת שחזור יפה מאוד, ודגש על סאונד ועריכה שבאמת אין בהם דופי. לשניהם גם הופעות משחק מצוינות, אם כי במקרה הזה הייתי נותן את היתרון לבלגי על פני הצרפתי.
בהקשר הזה אולי כדאי להתייחס לאירוע הנדיר שהוא מועמדותה של קת'רין דנב, פלא קולנועי מהמעלה הראשונה. מצד אחד, טוב שאנחנו חיים בעולם בו לאישה הזו, שבקריירה שלה מקופלת ההיסטוריה של הקולנוע המודרני, יש מועמדות לאוסקר, וזה בהחלט פרויקט שראוי להיות מועמדים עליו בהתחשב במה שהתפקיד דורש. עם זאת, זה בעיני ממש לא המצטיין בתפקידיה הקולנועיים של דנב, ובעולם מושלם אולי יכלה להיות מועמדת על "רתיעה", "המטרו האחרון" או "פוטיש – אישה צעצוע", (אתוודה שלא צפיתי עדיין ב"יפהפיית היום" או "הנסיכה בעור החמור"). בהקשר של 1992, בעיני הגיע לטילדה סווינטון של "אורלנדו" ולשתי מלכות "המוות נאה לה" (מריל סטריפ וגולדי הון) מועמדות לפני דנב. אבל זה בחיים לא היה קורה גם ככה.

המקום שבו גם "הודו-סין" וגם "דאנס" מאבדים נקודות הוא התסריט. לא כי הוא גרוע, אלא כי הוא באופן מאוד מובהק חזק פחות מכל שאר האלמנטים. במקרה של הנציג הצרפתי מדובר במבנה של אופרת סבון יוקרתית ובעיקר דיאלוגים שקשה לקחת ברצינות ("לעולם לא אהיה אבא שלי!" צועק ז'אן-באפטיסט ובאמת שאף אחד לא שאל), כאשר במקרה של הבלגי האג'נדה משתלטת על הסיפור ומרדדת אותו לסרט מאוד ילדותי בתפיסת העולם שלו. כמו בהרבה מקרים של סרטים ביוגרפיים על אנשים שמהותם בעולם הזה הייתה טובה ומשמעותית ("גנדי", "מילק"), גם הפעם הכול סיסמאות ומינימום עומק ומורכבות.

מבין הארבעה שנותרו בקו הגמר, גם "הודו-סין" וגם "דאנס" היו זוכים ראויים. היה אולי מעניין יותר אם בלגיה הייתה מקבלת אוסקר, מה שלא התרחש מעולם (נכון ל-2025), אבל אי אפשר לבוא בטענות לאקדמיה שהלכה אחרי הפאר והדרמה של "הודו-סין". זה בעיקר די מדהים שמאז צרפת לא לקחה אוסקר למרות שצברה עוד ועוד מועמדויות, ועוד יותר משונה שהסרט הקאנוני האחרון עליו זכתה היה "לילה אמריקאי" – בשנת 1973.

בפרק הבא מתרחש אירוע ראשוני בתולדות הקטגוריה (רמז: זה קשור לנוכחותה של אירופה בחמישייה) ושלוש מדינות מקבלות את מועמדותן הראשונה, משהו שלא קרה מאז 1958.

מונה מועמדויות (והזכיות) נכון ל-1992:
צרפת – 28 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 24 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 14 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 10 (מתוכן זכייה אחת)
רוסיה / ברית המועצות – 10 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 10 (מתוכן 3 זכיות)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
יוון – 4
מקסיקו – 4
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 3
הולנד – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אלג'יר – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 2
נורבגיה – 2
קנדה – 2
איסלנד – 1
אוסטריה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הונג קונג – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
ניקרגואה – 1
סין – 1
פורטו ריקו – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989
1990, 1991