פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 28: שנת 1983

הדברים התנהלו במסלול די רגיל כשזה הגיע לאוסקר הסרט הבינלאומי של 1983, אבל הם בהחלט היו חיוביים יותר מאשר השנה הקודמת. לא רק שהזוכה היה אחד הסרטים הגדולים של המאה העשרים (ואולי בכלל), אלא שבפעם השלישית בתולדות הקטגוריה נכנס לחמישייה סרט של במאית. גם שניים מהסרטים סבבו סביב ריקודים, אז כנראה שהיה נחמד בסך הכול. אולי כי נולדתי באותה השנה, לעולם לא נדע.
באוסקר הכללי, הזוכה הגדול היה "תנאים של חיבה" שהביא לג'יימס ל. ברוקס הצעיר שלושה אוסקרים, על סרט, בימוי וכתיבה, וכמובן סידר פרסים לשירלי מקליין וג'ק ניקולסון. הקולנוע שאינו-דובר-אנגלית יוצג רק על ידי סרט אחד ממדינה אחת. שלא באופן מפתיע, זה גם היה הזוכה הגדול של הפרס הבינלאומי, אקורד סיום מהדהד וראוי לאחד מאנשי הקולנוע הגדולים ביותר אי פעם, שחזר לאוסקר בקאמבק של מלכים.

כמו בשנה לפני כן, איטליה שוב לא הצליחה להיכנס לחמישייה, אבל הדרמה בדיעבד כפולה: לא רק שההשמטה ב-1983 אפשרה לצרפת להגדיל את הפער מאיטליה (רשימה מלאה של מספר המועמדויות בסוף הפרק, כרגיל), אלא גם שזו הייתה ההזדמנות האחרונה של איטליה לעשות זאת עם הזוכה שובר השיאים פדריקו פליני. ארץ המגף בחרה ב"הספינה שטה" אך האקדמיה כנראה פחות התרשמה. אמנם פליני יביים עוד שלושה סרטים לפני שילך לעולמו עשר שנים לאחר מכן, אך אף אחד מהם לא יישלח כנציג.
פליני לא היה השם המוכר היחיד שנותר בחוץ. בילה אוגוסט (שיזכה בעתיד) לא נכנס כנציג שוודיה עם סרטו "זאפה", מועמד העבר פול ורהובן הושמט עם המותחן הסקסי "האיש הרביעי" מטעם הולנד, וכמוהו ולייקו בולאייזי'ק שהצליח לשריין ליגוסולביה מועמדות עם "הקרב על נרטווה" אבל נציגותו החדשה לא שכנעה את המצביעים. המדינות הנוספות שנותרו בחוץ היו אוסטריה, איסלנד, ברית המועצות, דנמרק, הרפובליקה הדומיניקנית, טיוואן, יפן, ישראל ("זוג נשוי"), מקסיקו, סין, פורטוגל, פרו, רומניה, צ'כוסלובקיה, קנדה, שווייץ ושני צדדיה של גרמניה.

המועמדים

אלג'יר – "הנשף" (Le Bal)

האלג'יראים האלה היסטריים. באמת. מאז זכייתם ההיסטורית על "Z" הצרפתי-למדי הם שלחו לאוסקר שתי הפקות אלג'יראיות (ב-1975 ו-1982). זה לא עבד. והנה נפלה לידם סיטואציה נהדרת לשחזר את מאורעות 1969 – הם בחרו בסרט שביים במאי ממדינה אחת, שעשה סרט על מדינה אחרת, אף אחת מהן איננה אלג'יר. הפעם מדובר בסרטו של הבמאי האיטלקי אטורה סקולה (שהיה מועמד בעבר מטעם מולדתו איטליה על "יום מיוחד" המופלא ו"יחי איטליה" האסון), עם סרט שעלילתו מתרחשת בצרפת. האלג'יראים יודעים איך לתפוס הזדמנויות כשהן מגיעות.

"הנשף" הוא אחד ממועמדי האוסקר הבינלאומי הכי יוצאי דופן שראינו, מכיוון שהוא הראשון בתולדות הקטגוריה ללא דיאלוג (רק סרט נוסף אחד בלי דיאלוג היה מועמד אחריו – "עם הזרם" המונפש ב-2024); והראשון שמתרחש כולו באותו חלל מתחילתו ועד סופו. זהו, כפי שמוסגר משמו, אולם ריקודים בצרפת, בתוכו יתגלגלו תמונות מהמאה העשרים – משנות השלושים ועד שנות השמונים, רומנטיקה ומלחמה, דיכוי ושחרור. הפרקים משתלבים זה בזה עם אותו צוות שחקנים-רקדנים (צרפתים, איטלקים ואלג'יראים), שמחליף דמויות ודינמיקות, וכל זה, כאמור, בלי מילה אחת. אני לא אתאפק עד החלק הבא של הפרק כדי להכריז שזה אחד הסרטים הנפלאים ביותר אי פעם.
הסרט זכה בפרס הבימוי של פסטיבל ברלין, ומכיוון שהוא גם צרפתי וגם איטלקי, הצליח לתפוס לעצמו את תואר הסרט הטוב ביותר של שני טקסי המדינות – הסזאר והדונטלו.

אלג'יר – "הנשף"

הונגריה – "המרד של איוב" (The Revolt of Job)

שנתיים אחרי שזכתה בזכות סרט שעוסק בעליית הנאצים בגרמניה ("מפיסטו"), חזרה הונגריה עם סיפור נוסף על אותה תקופה ארורה, אבל הפעם מהצד ההונגרי.
"המרד של איוב" נפתח בסצנה שבחיים לא הייתה מצטלמת כיום, ואולי בצדק: בשנות השלושים, זוג יהודי אורתודוקסי מבוגר וחשוך ילדים מגיע לבית יתומים על מנת לבחור ילד לאמץ. הסצנה כולה מתרחשת באיזשהו בית מרחץ, או בריכה, בתוך כותלי המנזר, שם רבים מהילדים – שנעים בין גילי חמש עד נגיד שלוש-עשרה, כלומר רחוקים מגיל הסכמה – מתרוצצים ערומים לחלוטין. מבחינת השפה הקולנועית אין פה שום דבר מפוקפק או מחשיד, אבל עדיין כל כך הרבה קטינים ללא בגדים לא היה עובר חלק כיום. ברגע בו כמה מהילדים נתפסים לטובת בדיקה גופנית כמו חיית משק, שם זה בכלל לא בא טוב, אני מניח שבכוונת מכוון.
אבל למרות הסטינג המרתיע קלות, האמת היא שהזוג היהודי המבוגר הוא למעשה שני אנשים מאוד טובים. הגבר הוא רב נעים הליכות, והאישה אמנם קשוחה וחסרת סבלנות, אבל תוך כמה דקות ספורות נראה כמה היא רגישה ואימהית.

הגבר, הוא איוב משם הסרט (פרנק זנתה, שממש נראה כמו ברט ריינולדס), בוחר מבין כל האופציות העירומות ילדון פרוע ונוצרי, למגינת ליבה של אשתו אשר רואה כמה הילד הזה הוא שד טזמני. אבל איוב מתעקש, והם לוקחים אותו לכפר היהודי הקטן שלהם, משמשים לו כהורים לכל דבר. עם זאת, מכיוון שהם יודעים באיזה עולם הם חיים, משאירים לו את זהותו הנוצרית.
יחסית לנקודת הפתיחה הדרמטית הזו, "המרד של איוב" מתנהל ברובו כמו סרט התבגרות נעים למדי. העולם המסוכן שבחוץ נסתר מעיניו התמות של הילד, ונדמה שכל אנשי הכפר אנשים ממש בסדר, מי יותר ומי פחות. האהבה של הזוג המבוגר לילדם הקטן מצליחה לשכנע אפילו את היתום שהוא הגיע למקום הנכון, ולכן כאשר מגיע חלקו האחרון בסרט, שלא אתאר לפרטים אבל בגדול כולנו יודעים מה קרה ליהודים בהונגריה במהלך שנות השלושים, מתגלה אחד הסיומים הכי מרסקים שראיתי במהלך הפרויקט.
את הסרט ביימו במשותף אימרה גיונגיושי ובארנה קאבאי, על פי תסריט מקורי שלהם, שבכתיבתו השתתפה קטלין גיונגיושי.

ספרד – "כרמן" (Carmen)

שנה לאחר שהפכה למדינה זוכת אוסקר ("להתחיל בשנית") חזרה ספרד לאוסקר עם סרט של מי שכבר הביא לה מועמדות בעבר, קרלוס סאורה ("אמא בת מאה" ב-1979). ובזמן שאין באמת קשר ישיר למועמדי העבר שלה, אפשר בקלות להחשיב את "כרמן" כחלק השלישי בטרילוגיה האוסקרית "אנטוניו גאדס בהחלט יודע לרקוד פלמנקו", זאת לאחר מועמדי ספרד בשנות השישים "לוס טרנטוס" ו"אהבה מכושפת". גם הם היו דרמות עמוסות רגשות ואפילו יותר מזה ריקודים, בהובלתו של האוצר הלאומי של ספרד אנטוניו גאדס.
את שני הסרטים הקודמים שהוזכרו לא מאוד הערכתי (כמו את הרוב המוחלט של מועמדי ספרד, לצערי), אבל "כרמן" נחשב לאחד מסרטיו הבולטים של סאורה, ואל האוסקר הגיע הישר מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, משם יצא עם פרס מיוחד על תרומה אומנותית. האם היה שווה לחכות? תגלו עוד רגע בחלק הבא של הפרק "המרוץ ומי היה צריך לזכות".

סאורה מגיש גרסה ארס-פואטית לסיפור שכתב פרוספר מרימי, שהפך לאופרה הכל כך מפורסמת של ביזה (זו שהציתה אין ספור גרסאות קולנועיות, אחת מודרנית ממש לאחרונה עם פול מאסקל שהוקרנה בפסטיבל ירושלים). הבסיס מ-1845 הוא כמובן אהבתו המכלה של החייל הספרדי דון חוזה בצוענייה הפראית כרמן, שתביא אותו להתקף קנאה רצחני. באינטרפרטציה של סאורה, אנטוניו גאדס מגלם כוריאוגרף מפורסם שעובד על עיבוד של "כרמן" לבמה, ומחפש את האחת שתגלם את הגיבורה האייקונית. הוא מוצא אותה ברקדנית צעירה, שלחלוטין במקרה שמה כרמן (לורה דל סול). הכוריאוגרף כמובן שמתאהב בה, לא שם לב שהוא בעצמו מוביל את עצמו לאותו מהלך של הדמות הראשית בהצגה שלו.

ספרד – "כרמן"

צרפת – "אהבה ממבט ראשון" (Coup de Foudre / Entre Nous)

אולי כהלצה, אולי באמת צרוף מקרים, אבל הצרפתים החליטו לשלוח זו השנה השנייה ברציפות סרט ששמו מתחיל במילים "Coup de" בהשתתפותם של איזבל הופר וגאי מרשן. הקודם היה "מעוררי המהומות" (Coup de Torchon), וכזכור אני מצאתי אותו די בלתי נסבל. אבל האמת היא שהמשותף לשני הסרטים הוא בהחלט רק טכני.
סרטה של דיאן קוריס היה לשלישי בסך הכול מכל 140 מועמדי הקטגוריה הבינלאומית עד כה, שבויים על ידי אישה (אחרי "ילד משני העולמות" של דנמרק ב-1959 ו"שבע היפהפיות" של לינה ורטמיולר ב-1976. שניהם הפסידו). כמו הנציג ההונגרי, גם זה הצרפתי נפתח בימי אימת הנאצים, אך זהו רק הפרולוג. הסרט עצמו מתרחש בעיר ליון של אחרי המלחמה, ובמרכזו חבורתן של שתי נשים – לנה היהודייה (איזבל הופר) שהתחתנה במהלך המלחמה כדי להינצל ממאסר במשטר וישי, וחיה לה סבירים למדי עם מנהל מוסך (גאי מרשן); ומדלין (מיו מיו), שהמלחמה לקחה את אהובה והיא התפשרה על חיי נישואים עם איש עסקים כושל. השתיים נפגשות בבית הספר של הילדים שלהן, מתחברות באותו הרגע, ומוצאות זו בזו נחמה, שעל אף שם הסרט העברי והגנרי בקטע קיצוני, בשום שלב לא מוסגר שמדובר במשהו יותר מחברות אמיצה. אך כאשר מדלין מפתחת סימנים מדאיגים של דיכאון, לנה צריכה להחליט האם לעזוב את בעלה ולפתוח בחיים חדשים לצד חברתה, נקרעת בין האחריות לכל מי שמסביבה.

את הסרט כתבה קוריס יחד עם אליין לה הנרי ("גיבור בזכות עצמו"), והמפיק הוא אריאל זייתון הטוניסאי. המוזיקה היפה היא של לואיס בקאלוב, המלחין של "ג'אנגו" המקורי ולימים זוכה האוסקר על "הדוור".
"אהבה ממבט ראשון" הוקרן בפסטיבלי סן סבסטיאן וטורונטו, ובארה"ב זכה בפרס איגוד המבקרים הלאומי.

הזוכה

שוודיה – "פאני ואלכסנדר" (Fanny och Alexander)

מעל לשני עשורים מאז זכייתה הכפולה עם צמד סרטי אינגמר ברגמן ("מעיין הבתולים" ו"מבעד לזכוכית האפלה" ב-60-61), חזרה שוודיה לפודים המנצחים, ושוב בזכות ברגמן. נכון ל-2025 זו גם זכייתה האחרונה.
בגאווה אספר שאת הטקסט הכי מקיף, מפורט, ומכסה שתוכלו למצוא באינטרנט העברי על "פאני ואלכסנדר" תוכלו למצוא ממש פה בסריטה. זהו פרק הסיכום של פרויקט אינגמר ברגמן מאת עופר ליברגל, ובאמת שאחרי דבר כמו זה אין לי שום סיבה או צורך להוסיף אפילו מילה אחת. עם זאת, למקרה שאין לכם את הזמן לקרוא (וכדאי), אכתוב את התקציר ואז נפנה לדברים ארציים ואנקדוטליים יותר, כמו האוסקר.

"פאני ואלכסנדר" נחשב לסרטו הגדול האחרון של ברגמן, אז בן 65, לפני שעבר לביים כמעט בלעדית לטלוויזיה. הסיפור מתחיל ב-1907, ומסופר דרך עיניו של אלכס הצעיר (על אף המיקום בשם הסרט, פאני איננה דמות משמעותית במיוחד), בנם של אנשי תיאטרון מהמעמד הגבוה. ילדותו הנהדרת של אלכס נבלמת כאשר אביו מתמוטט והולך לעולמו, מה שמביא עליו סדרה של צרות. על רובם אחראי המחזר אחר אימם של אלכסנדר ופאני, כומר חמור סבר על גבול הפסיכופט. רק מאוחר מדי תגלה המשפחה השבורה את גודל האסון בנישואים החדשים, וינסו לשנות את מסלול חייהם. כמה נסים בוודאי יכולים לעזור.

בהקשר של האוסקר, המקרה של "פאני ואלכסנדר" די מעורר תהייה, מכיוון שלא רק שהועמד לפרס הסרט הבינלאומי, אלא לעוד חמש קטגוריות נוספות, בהן בימוי ותסריט. יותר מכך, הוא זכה (בצדק רב) גם בפרסי התלבושות, העיצוב האומנותי והצילום (אוסקר שני לסוון ניקוויסט, אחרי "זעקות ולחישות" גם הוא כמובן של ברגמן). כך הפך "פאני ואלכסנדר" לראשון שזוכה בקטגוריה הבינלאומית ובאוסקר כלשהו נוסף באותה השנה מאז "Z" ב-1969, והאחרון שיעשה זאת עד "החיים יפים" ב-1998. על אף כל זאת, הוא לא נכלל בחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. האקדמיה לא מצאה למקום להשמיט בשבילו את "רגעים קטנים של חסד", "המלביש" (בחייאת, מי צריך את "המלביש" בקטגוריה הזו?), "הצוות המובחר" או "החברים של אלכס".
בנוסף לאוסקרים, "פאני ואלכסנדר" הגיע לטקס סוחב עמו עגלת פרסים מרשימה שכללה את הסזאר הצרפתי, הדונטלו האיטלקי, גלובוס הזהב, הנשיונל בורד אוף רוויו, פרס הצילום של תא המבקרים של לוס אנג'לס, פרסי הבימוי והסרט הזר של תא המבקרים של ניו יורק ופרס הביקורת של פסטיבל ונציה.

שוודיה – "פאני ואלכסנדר"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

כמו עם שתי המועמדויות הקודמות של ברגמן בקטגוריה הזו, כנראה שלא היה יותר מדי מתח לגבי זהות הזוכה. לא רק שובו של ברגמן לאוסקר הבינלאומי לראשונה מאז 1961 הייתה עניין גדול (מועמדותו האחרונה לאוסקר הכללי הייתה על תסריט ל"סונטת סתיו", ב-1978), אלא גם ההתלהבות מהסרט לגמרי הסיטה הצידה את כל המועמדים האחרים.
יהיה בלתי אפשרי לערער על החלטת האקדמיה ב-1983, וזה זמן טוב להגיד לצופות וצופים שאולי נרתעים מהסרט ותופסים אותו כשיעורי בית, עזבו את כל זה ולכו לראות. "פאני ואלכסנדר" הוא באמת צפיית חובה ובכלל מתקפת חושים. הדבר היחיד שאפשר להלין עליו, בהקשר של גרסת השלוש שעות (הנפוצה יותר) היא שיש הרגשה של חיתוך די גס מבחינת הנראטיב. יש כמה אירועים משמעותיים שעוברים בלי הסבר, וסצנות שברור שהן צריכות עוד קצת זמן. ועדיין, מדובר בפלא.

סביר שהמקום השני היה הרחק מאחור, אבל גם אם הייתי צריך לנסות לפענח מי הוא זאת הייתה משימה קשה. בתחושה שלי זה דווקא כנראה הסרט הכי פחות זכור מבחינה היסטורית – "המרד של איוב" מהונגריה.
הסיבות שאני מאמין שהוא זה שהיה הכי קרוב לזכייה הן מכיוון שהוא עוסק בשואת יהודי אירופה, משהו שהאקדמיה מיהרה לאמץ בשנים שלפני ובשנים שאחרי, ובנוסף הוא עשוי היטב עם קורטוב סנטימנטליות, הפקה היסטורית מרשימה, וכמובן סיום שאי אפשר להישאר אדישים אליו. מה גם שהונגריה פרצה את תקרת הזכוכית עם הזכייה שלה שנתיים לפני כן.
בנוסף, "הנשף", למרות שהגיע ממדינה זוכת אוסקר והיה מאת במאי שהיה מועמד בעבר, יכול להיות שהיה קצת יותר יוצא דופן בשביל הטעם הכללי של האקדמיה (בכנות, אני מופתע שהוא היה מועמד); נציג ספרד "כרמן" מרגיש קצת חסר משקל ביחס לנושאים הכבדים וההיסטוריים של שותפיו לקטגוריה; ובמקרה של "אהבה ממבט ראשון" מצרפת, גם אם יש לה את כל הנתונים היבשים לזכייה, נראטיבים על נשים לא ממש כיכבו בקטגוריה הזו בעבר ("לילות כביריה" ב-1957 ו"מוסקבה לא מאמינה בדמעות" מ-1980 היו שני הזוכים היחידים בהם גברים היו רק בתפקידי משנה), ובכל מקרה, האקדמיה תמתין עוד תריסר שנים לפני שתתן אוסקר בינלאומי לסרט שביימה אישה.

אם הייתי צריך לבחור את המקום השני שלי, זאת הייתה משימה הרבה יותר קלה. למעשה, תפסו אותי ביום אחר ואולי "הנשף" כמעט ועוקף את "פאני ואלכסנדר".
התוודיתי במהלך הפרקים הקודמים שאטורה סקולה הוא לא במאי שמוכר לי מדי במיוחד, ובמהלך פרויקט הזה הדהים אותי פעמיים, עם "יום מיוחד" וכעת "הנשף". אמנם במועמד האלג'יראי שלו לא כל הווינייטות שוות באיכותן (זו של שנות החמישים קצת מסומנת מדי), וכמובן שצריך לשחרר כל שאיפה לריאליזם, אבל אתגר הבימוי שסקולה עומד בו בכבוד של אלופים, וצוות השחקנים (בולט במיוחד, מילולית, ז'אן-פרנסואה פרייר), הצילום והכוריאוגרפיה, הופכים את כל האופרציה הזו למרשימה בהחלט, אבל בעיקר מצחיקה ומהנה. לצורך העניין, "הנשף" בעיקר הזכיר לי את סרטי האנימטור הצרפתי סיליביאן שומה ("שלישיית בלוויל", "הקוסם").

הונגריה – "המרד של איוב"

המועמדות של צרפת גם היא הייתה חדשות טובות בשבילי, בהתחשב בצמרמורת שמביא זכרון המועמד הקודם שלה. "אהבה ממבט ראשון" הוא לא סרט מסעיר, בטח לא בהשוואה למועמדי הונגריה, שוודיה ואלג'יר, ובהחלט נמצא על הסקאלה הבורגנית וקלה לעיכול של החמישייה, אבל זה לא בהכרח נזקף לרעתו. דיאן קוריס הוציאה הופעות נהדרות מהשחקניות שלה, והסרט כולו עשוי נהדר, מאזן היטב בין דרמה כבדה מאוד לחדוות חיים והומור, בעיקר זה שבין הנשים. כאמור, זה בהחלט נדיר לראות נראטיב נשי מובהק בקטגוריה הזו, והדרמה התקופתית הזו מחזיקה את הלפיד באופן נאה ביותר.

וזה משאיר לנו את ספרד, שבשלב הזה אני חייב להגיד שאני כבר בפני תהומות הייאוש. בחיים לא הייתי מאמין שדווקא הקולנוע הספרדי ממנו בקעו כמה מהבמאים האהובים עלי (אמנבר, דה לה איגלסיה, באיונה) ירשום פעם אחרי פעם את המועמד החלש ביותר. כמובן שאני לא שופט תעשיית קולנוע של מדינה שלמה ומפוארת דרך פריזמת האוסקר, זה יהיה מגוחך, אבל מבין כל תריסר המועמדויות שלה עד כה, רק סרט אחד מצאתי מוצלח – וזה היה הראשון שאתו נכנסה, ב-1958. עבר המון זמן מאז.
והנה עוד קטע משונה, מתוך חמשת המועמדים האחרונים שלה, שלושה מהם עסקו בגבר שנופל קורבן לצעירה שתופסת אותו בקוריה, מסובבת אותו על האצבע הקטנה, ומביאה אותו לכדי מעשים נוראיים. זה התחיל עם "תשוקה אפלה" של בונואל ב-1977, המשיך עם "הקן" ב-1980 וכעת עם "כרמן". זה ממש אותו סיפור: הגיבור הוא גבר מבוגר ואינטלקטואל מוערך, שפוגש בצעירה (לעיתים אישה, לעיתים ילדה) ולא רואה איך היא מתמרנת אותו, משתמשת ברגשות שלו כדי להתעלל בו, וכמובן שהסרט נוקט בצד שלו. זה מתיש בטירוף שלא נדבר על ניחוח המיזוגניה שעולה מזה, אבל כנראה עבד נהדר על מצביעי האקדמיה, רובם המכריע (לפחות באותה תקופה) חלק מפלח האוכלוסייה אליו שייך הגיבור ההו-כה-אומלל שרק רוצה אהבה.
קל להבין איך "כרמן" הצליח להגיע למועמדות. מעבר לכך שהוא נשען על חומר קלאסי שגורם לכל הצופים להרגיש חכמים ומשכילים, הוא טומן בחובו כמה רגעי ריקוד מרשימים ביותר, ויש בו עשייה קולנועית יציבה. זה פשוט שהנראטיב הצפוי מונע איזשהו סוג של עניין, ובמקרה של "כרמן", הסרט קופץ כמה קפיצות עצומות של אמינות בדקות האחרונות שלו, כנראה כדי להצדיק את ההשראה מהסיפור המקורי, שזה עובר כמלאכותי, ולא אשקר, מעורר גיחוך.
ספרד היא אחת המדינות המועמדות ביותר בתולדות האוסקר, ואני יודע (כי ראיתי) שיש לה כמה אסים בשרוול להמשך, אבל אני ממש כבר ברעד של חשש לפני כל סרט שלה. בואו נקווה שימים טובים יותר לפנינו.

בפרק הבא ישראל חוזרת לאוסקר לפני בצורת של שני עשורים, מדינה שטרם זכתה עולה למעמד הנכסף, ואנחנו נפרדים רשמית וסופית מברית המועצות.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1983:
צרפת – 22 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 20 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 11 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
שוודיה – 9 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 8 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה (מערב) – 7 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
הונגריה – 6 (מתוכן זכייה אחת)
יוגוסלביה – 5
ישראל – 5
יוון – 4
מקסיקו – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
שוויץ – 3
אלג'יר – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הולנד – 2
ארגנטינה – 1
בלגיה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הודו – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
נורבגיה – 1
ניקרגואה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979
1980, 1981, 1982