פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 22: שנת 1977

אחרי קוסטה גראווס היווני שזכה בשביל אלג'יר, בונואל הספרדי שזכה בשביל צרפת, וקוראסווה היפני שזכה בשביל ברית המועצות, גם ישראל הקטנה נפלה לסטטיסטיקה. היא אמנם חזרה לאוסקר ב-1977 עם מועמדות חמישית במספר, אך למרבה האירוניה הובסה על ידי במאי ישראלי שעשה גיחה לצרפת. ואם זה לא מספיק משונה, השנה הזו העניקה לנו את המשפט האלמותי "המועמד לאוסקר שביים מנחם גולן", ותנו לי להסגיר כבר עכשיו, יש לי הרבה מה לומר על העניין הזה. נגיע לכך בהמשך הפרק, כרגיל.

כמו ב-72' ו-73', גם הפעם קטגורית הסרט הבינלאומי באוסקר הייתה מורכבת מארבעה אירופאים וישראל. אתנו ועם צרפת התקבצו בחמישייה גם יוון אחרי 12 שנים מחוץ למשחק, איטליה שהייתה בדיוק באמצע של ששה מועמדים ברציפות (הרצף הארוך ביותר בתולדותיה), וספרד שסימנה גם את הפרידה מאחד הבמאים שהכי מזוהים עימה.
המדינות שהגישו אך לא נכנסו לחמישייה היו אוסטריה, אירן, ארגנטינה, בלגיה, ברית המועצות, ברזיל, דנמרק, ונצואלה, הודו, הולנד, הונגריה, יפן, מזרח גרמניה, מערב גרמניה (עם "ידיד אמריקאי" של וים ונדרס), מקסיקו, מרוקו, פולין, קנדה ושוודיה.

1977 הייתה כידוע אחת השנים המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. עם יציאת "מלחמת הכוכבים" ו"מפגשים מהסוג השלישי", שהבהירו להוליווד כמה בוכטות של כסף אפשר לעשות מסרט, הפרדיגמה של עשייה והפקה החלה להשתנות. באוסקר, לעומת זאת, אמנם תמכו במפלצת הגלקטית של ג'ורג' לוקאס ודרמת החייזרים של ספילברג עם שלל פרסים, אבל את הכבוד הגדול ביותר העניקו לוודי אלן וסרטו "הרומן של עם אנני", אחת הקומדיות הבודדות שלקחו את פרס הסרט הטוב ביותר.
זאת הייתה שנה אוסקרית מוזרה במיוחד (בפרויקטי האוסקר הקודמים שלי תוכלו לקרוא על "הרומן שלי עם אנני", "מלחמת הכוכבים" ו"ג'וליה") ואל בין השורות ההוליוודיות הסתננו גם כמה סרטים שאינם דוברי אנגלית לטקס האוסקר ה-50, אם כי לא המון ביחס לשנים קודמות: שפות זרות נכחו במועמדות שנייה למרצ'לו מאסטרויאני על נציג איטליה "יום מיוחד", במועמדות תסריט לנציג ספרד "תשוקה אפלה" (עליהם כמובן נרחיב בעוד רגע), ובקטגורית המוזיקה צצה הפקה בריטית-לבנונית בשם "השליח" על לא אחר מאשר הנביא מוחמד.

איטליה – "יום מיוחד"

המועמדים

איטליה – "יום מיוחד" (Una Giornata Particolare / A Special Day)

בפעם השלישית חזר הצמד המלכותי מרצ'לו מאסטרויאני וסופיה לורן אל האוסקר הבינלאומי, אבל לראשונה לא בחסות ויטוריו דה סיקה, שביים אותם ב"אתמול, היום ומחר" (שזכה) ו"נישואים נוסח איטליה" (שהפסיד). הפעם לא מדובר בקומדיה, אלא דרמה עדינה שביים אטורה סקולה במועמדותו הראשונה בקטגוריה הזו מתוך ארבע, רק שלוש מהן על שם איטליה.
הסרט מתרחש במהלך כמה שעות ביום חגיגי באיטליה של מאי 1938 – ביקורו של הדיקטטור הנאצי אדולף היטלר במדינה הפאשיסטית. ארץ המגף (או הקלגס, נכון למקרה הזה) רועשת ונרגשת, התלהבות שדבקה גם בשכונה קטנה ולא אמידה במיוחד, אותה עוזבים בבוקר הגברים, הנשים והטף, כדי לראות את התהלוכה המרשימה של צבא הפסיכופטים הנערצים עליהם. מי שנותרת מאחור בדירתה היא אנטונייטה (לורן), עקרת בית פאשיסטית שבעלה (השחקן הקנדי ג'ון ורנון, שנה לפני הופעתו האיקונית ב"בית החיות". מאוד הופתעתי לראות אותו פה) וילדיה הלכו גם הם. בעקבות ציפור שבורחת, אנטונייטה מגלה שיש עוד מישהו שנשאר בבניין, גבריאלה (מאסטרויאני), שדר רדיו שאם לא גרוע מספיק שהוא אנטי-פאשיסטי, הוא גם רווק. וכידוע, "רווקות מאוחרת" כמו שטבע הגיי אייקון בצלאל סמוטריץ' אומרת רק משהו אחד. על אף השוני בין שתי הנשמות האבודות, אנטונייטה וגבריאלה מגלים זו בזה נחמה, וחברות קטנטנה אך רבת מורכבויות ניצתת בין שניהם, עד שיגיע הערב וכל אחד יצטרך להמשיך בחייו המורכבים מסוג אחר של כלא.
"יום מיוחד" השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וזכה בפרסי הסרט הזר של גלובוס הזהב והנשיונל בורד אוף רוויו. מרצ'לו מאסטרויאני היה מועמד עליו לאוסקר ולגלובוס הזהב.

מעבר להרבה דברים אחרים עליהם ארחיב בחלק הבא של הפרק, "יום מיוחד" גם בולט בכך שהוא המועמד הראשון בקטגוריה הזו שבו הדמות הראשית היא של גבר גיי, והדבר לא מוסתר או מקודד, אלא ממש נאמר. אמנם על הקשת הלהטב"קית כבר היה לנו את "גבירתי היקרה" הספרדי מ-1972, אבל אותו ספציפית מאוד קשה ממש להכניס להגדרות (בעיקר כי הסרט עצמו לא כל כך ידע, אבל לפחות ניסה וזה יפה).

יוון – "איפגניה" (Iphigenia)

ב-1962 קיבלה יוון את מועמדותה הראשונה עם "אלקטרה" של מיקאיל קאקויאניס, עיבוד לטרגדיה הקלאסית של אוריפידס. מאז היא צברה עוד שתי מועמדויות לסרטים נהדרים ("הפנסים האדומים" ב-1963 ו"דם על האדמה" ב-1965), וקאקיואניס בעצמו התקבל לליגה של הגדולים עם מועמדות משולשת על "זורבה היווני".
וכעת, 15 שנה לאחר אותה יריית פתיחה, יוון שוב באוסקר עם עיבוד לאוריפידס שבישל מיקאלי קאקויאניס, החלק השלישי בטרילוגיית הטרגדיות היווניות שלו (החלק השני, "נשות טרויה" מ-1971, היה הפקה יוונית-אמריקאית דוברת אנגלית).

מבוסס על "איפגניה באאוליס" שכתב אוריפידס איפשהו ב-410 לפנה"ס, זהו סיפור שמקדים את "אלקטרה", ולמעשה בו מתרחש האירוע שהצית את עלילת המועמד הראשון של יוון. זה קורה כאשר צבא יוון בהנהגת אגממנון (קוסטאס קאזאקוס) מתכנן לפלוש לטרויה, ולהשיב את הלנה היפה. אבל מכיוון שהרוחות שאמורות לשאת את ספינות המלחמה אל חוף האויב ממאנות להגיע, הצבא די מילולית נרקב על החוף, משועמם ועצבני. אגממנון פונה לאורקל ומקבל תשובה – הרוחות ינשבו אם יוקרב לאלים קורבן. אגממנון כמובן מסכים, אבל אז מגלה איזה קורבן הוא צריך להקריב: בתו הבכורה ואהובה איפגניה (טטיאנה פאפאמושו בת ה-13). שזה, תסכימו אתי, דיק-מוב די רציני מצד האלים.
בזמן שהוא תוהה איך הוא יוצא מהתסבוכת הזו, אגממנון מזמין את בתו ואשתו קליטיימנסטרה (אותה מגלמת איירין פאפאס, שהייתה אלקטרה בסרט מ-1962. כלומר כעת היא מגלמת את האמא של דמותה הקודמת) בתואנה שאכילס רוצה לשאת את איפגניה. בהגיען, קליטיימנסטרה ואיפגניה מגלות את השקר ואת הגורל הנורא שעומד להגיע, ואגממנון נקרע בין מחויבותו למדינה לבין אהבתו למשפחתו. את הסוף אנחנו יודעים, כי "אלקטרה" מתחיל בנקמה של קליטיימנסטרה עם שובו של אגממנון מהניצחון בטרויה.
כמו "יום מיוחד", גם "איפיגניה" היה חלק מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. את דקל הזהב הפסידו ל"פאדרה פאדרונה".

יוון – "איפיגניה"

ישראל – "מבצע יונתן"

אחרי שהפיק את שני המועמדים האחרונים של ישראל, "אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש", הגיע סוף סוף מנחם גולן לאוסקר האמריקאי כבמאי. למרבה הצער, הוא נאלץ לראות איך הבמאי לו הפיק את מועמדי העבר לוקח ממנו את הפרס כנציג צרפת. אירוניה במיטבה.
"מבצע יונתן" נכנס לאוסקר בלי פסטיבלים או פרסים מקדימים, כנראה עדות לא רק לכוח השיווק של גולן, אלא גם למעמדה הבינלאומי של ישראל. לחשוב שכיום סרט שעוסק בפעולה צבאית ישראלית כנגד טרוריסטים בשטח אויב תקבל חיבוק מהקהילה העולמית זה כמעט יקום מקביל. אני אחכה עם כל מה שיש לי לפתוח על הסרט הזה, שקיבל משמעות מצמררת אחרי אוקטובר 2023, לחלק הבא של הפרק ובינתיים נדבוק בעובדות.

אל "מבצע יונתן", אחד הלהיטים הגדולים ביותר של הקולנוע הישראלי, קיבץ גולן את אולי קאסט השחקנים הכי מרהיב בתולדות התעשייה המקומית. הסרט משחזר את המבצע הלא יאומן של צה"ל בהובלת יוני נתניהו (יהורם גאון) לשחרר ישראלים שנחטפו בטיסה על ידי טרוריסטים אנטי-ציוניים ואנטי-אימפריאליסטים, ונשבו באוגנדה. הסרט מתאר במקביל גם את הימים שעברו החטופים הישראלים, אבל גם את התסיסה במדינת ישראל והפחד שכל דקה בה הממשלה לא עושה דבר, רק מקרבת את קיצם, עם שילוב של חומר ארכיון ממשרדי הממשלה. אני גם מאמין שזה כנראה המועמד היחיד לאוסקר הבינלאומי שמתחיל בכתובית המודה לצבא הלאומי של המדינה השולחת, אבל מי יודע מה עוד מחכה לנו.
כמו עם שתי המועמדויות הקודמות של ישראל, גם את זו צילם אדם גרינברג (לימים מועמד לאוסקר בעצמו על "שליחות קטלנית: יום הדין") והלחין דובי זלצר. לצד כל שחקן ושחקנית ישראלים אי פעם, בסרט השתתפו גם כמה בינלאומיים כמו קלאוס קינסקי הגרמני וסיביל דאנינג האוסטרית.

ספרד – "תשוקה אפלה" (Cet obscur objet du désir / That Obscure Object of Desire)

בשני דברים במיוחד מפורסם מועמד ספרד לאוסקר ב-1977: הראשון הוא מהלך הליהוק יוצא הדופן שלו, בו שתי שחקניות מגלמות דמות אחת (קרול בוקה, שנראית בדיוק כמו רבקה פרגסון, ואנחלה מולינה) שמתחלפות תדיר במהלך הסרט, והשני והיותר משמעותי הוא שזה סרטו האחרון בהחלט של לואיס בונואל לפני שהזדכה על ציוד ב-1983.
את בונואל, מבכירי במאי ספרד ואחד הקולנוענים החשובים של המאה ה-20, פגשנו פעמיים במהלך הפרויקט, כמועמד ספרד ("טריסטאנה") וכזוכה צרפת ("סוד הקסם הבורגני"), וכעת אנחנו נפרדים ממנו, עם דרמה קומית משונה כמו שבונואל יודע ואוהב לעשות.
"תשוקה אפלה" מסופר בדיעבד על ידי מת'יו (פרננדו ריי כמובן, אם כי הבנתי שפה הוא מדובב על ידי מישל פיקולי) שמספר לחבריו בנסיעת רכבת מה הוביל אותו לשפוך דלי מים על אישה צעירה ברציף, ואת כרוניקת הקשר הרעיל של השניים.

את התסריט המועמד לאוסקר כתב בונואל יחד עם ז'אן-קלוד קארייר על פי ספרו של פייר לואיס, "האישה והבובה", שכבר עובד לקולנוע ארבע פעמים לפני כן בהפקות הוליוודיות ("השטן הוא אישה" עם מרלן דיטריך), צרפתיות ואפילו מצריות. הסרט הוקרן בסאן סבסטיאן, היה מועמד לגלובוס הזהב ולארבעה פרסי תא המבקרים של ניו יורק, זכה בפרס הסרט הזר של מבקרי לוס אנג'לס, ובפרס הסרט הזר והבימוי של הנשיונל בורד אוף רוויו.

ישראל – "מבצע יונתן"

הזוכה

צרפת – "כל החיים לפניו" (La Vie Devant Soi / Madame Rosa)

"רוזה" היא ללא ספק מילת המזל של הבמאי הישראלי משה מזרחי. ב-1972 היה מועמד לאוסקר לראשונה עם "אני אוהב אותך רוזה" שייצג את ישראל, וב-1977 זכה בזכות רוזה אחרת, זו שבמרכז ספרו של רומן גארי, "כל החיים לפניו". יש כנראה עוד קמע מזל למזרחי, והוא אשתו מיכל בת אדם, שהופיעה גם בשני הסרטים האלו, וגם במועמדות האמצע שלו, "הבית ברחוב שלוש". בכל הסרטים אגב היא מושא אהבתו של ילד מתבגר, טייפקאסט מאוד מאוד ספציפי.
"כל החיים לפניו", גם הוא זוכה פרס הסרט הזר של מבקרי לוס אנג'לס (שנה אחרי "תשוקה אפלה"), מביא את סיפורו של מומו (קיצור של מוחמד), בן ה-11, שחי אצל מאדאם רוזה בדירתה הקטנה בפריז, יחד עם ילדים אחרים שהופקדו שם למשמרת, מי לזמן מוגבל ומי לזמן בלתי ידוע. מומו הושאר שם ממש כשהיה תינוק והוא אפילו לא יודע מה תאריך יום ההולדת שלו, שלא נאמר זהות הוריו. רוזה היהודיה היא כל עולמו של מומו, אבל כאשר גילה המתקדם וטראומות רדיפת הנאצים מקשים עליה את השגרה, מומו צריך להתבגר מהר מהרגיל ולנסות למצוא לעצמו עתיד משלו.

את רוזה גילמה זוכת האוסקר סימון סניורה ("מקום בצמרת") ועל תפקידה הזה זכתה בסזאר הצרפתי. את מומו משחק סמי בן-יוב, שזהו הקרדיט היחיד לו בקולנוע. על המצלמה הופקד נסטור אלמנדרוס, שנה לפני האוסקר על "ימים ברקיע", והמועמדויות על "קרמר נגד קרמר", "הלגונה הכחולה" ו"בחירתה של סופי".
בזכות משה מזרחי, הצליחה צרפת לסגור את פער הזכיות הקטן שהיה לה מול איטליה והשוותה. שנה לאחר מכן אפילו תעקוף את איטליה, אבל לא תתכבד במעמד זכייה 14 שנה. מי ייתן ונגיע גם לשם.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

יש משהו מאוד משונה בכל הסיפור הזה של איטליה והאוסקר. עד ל-1973, האקדמיה העניקה לה שבע זכיות, יותר מכל מדינה אחרת. לרוב זה היה בצדק (בעיני הגיעו לה עוד כמה) אבל לא תמיד. והנה, החל מ"זיכרונות" של פליני, כאילו לאוסקר נמאס. איטליה כמובן תהיה מועמדת כמעט בכל שנה, אבל את הניצחון הבא של תרוויח רק בשלהי שנות השמונים.
על פניו זה לגמרי סביר, וכנראה לא אומר דבר, אבל מה שנורא בולט – וכמובן שאסתייג ואומר שאני מערבב פה בין דעות ועובדות – הוא שגם ב-1976 וגם ב-1977, המועמד האיטלקי היה כל כך הרבה יותר טוב מהשאר, שזה מרגיש כאילו האקדמיה מצאה זמן ממש לא נכון לחבק מדינות אחרות. גם "שבע היפהפיות" (על אף שהיה מועמד לבימוי, שחקן משנה ותסריט) וגם "יום מיוחד" (שהיה מועמד גם לשחקן ראשי), נשארו בעמדת השושבינה, בזמן שלי מוזר נורא להשוות אליהם כל סרט אחר שהתמודד מולם.

"יום מיוחד" היה בשבילי תגלית מכיוון שטרם ראיתי אותו, ובאופן כללי הקולנוע של אטורה סקולה הוא סוג של חור בהשכלה שלי. ובאמת שיהיה קשה לי לספר כמה המום הייתי במהלך ואחרי הצפייה בסרט הזה, מהיפים, העדינים והאלגנטיים שראיתי בימי חיי. נכון שמדובר בתקופות אחרות ובמרוצים אחרים בתכלית, אבל זה ממש מוזר ש"אתמול, היום ולנצח" יצא כזוכה מתוך שיתופי הפעולה של מסטרויאני-לורן, כשהוא בפער הכי פחות טוב.
"יום מיוחד" היה בקלות יכול להיות סרט תיאטרלי ומעגלי בידיים לא מיומנות, כי כולו מתרחש בלוקיישן מצומצם יחסית עם שתי דמויות שרוקדות אחת סביב השנייה. אבל כל מלכודת נעקפה בזכות ההופעות הראשיות של שחקנים שמתעלים על עצמם, התסריט המדויק והחכם, ומעל הכול הבימוי של סקולה שיודע במה להתרכז, וגם העמיד שוטים מטריפים יחד עם הצלם פסקאלינו דה סנטיס (שזכה באוסקר על "רומיאו ויוליה" ב-1969, וצילם גם את "מוות בוונציה" ו"הארורים", כולם של ויסקונטי). זה שמכניס אותנו לסרט, אחרי פרולוג ארכיוני, הוא מהשוטים הרציפים הנהדרים אי פעם. בניין דירות עלוב באיטליה הפך לעולם שלם של רגשות מודחקים ואדריכלות נפשית, ולכן גם הקרדיט למעצב האומנותי לוצ'יאנו ריצ'רי. בנוסף, אני לא יודע אם אטורה סקולה השתייך לקהילה הגאה, אבל העדינות והחמלה שהוא העניק לגבריאלה, בגיבוי יוצא מן הכלל של מסטרויאני, מתרחק מכל קלישאה או סטריאוטיפ. הסרט הזה הוא מופלא, סיבוב ניצחון מרהיב, ואני באמת מחשיב אותו כצפיית חובה. בראבו לכולם.

זה לא הוגן, כי באמת מדובר בסרט מדהים, אבל אף אחד ממועמדי 1977 לא ברדיוס של "יום מיוחד". אם לבחור מקום שני די בכוח, הייתי מצביע על "איפיגניה" היווני, גם אם הוא פחות מעניין מ"אלקטרה".
אם בפעם הקודמת ניסה קאקויאניס למצוא איזשהו קו תפר בין עולם ריאליסטי לטקסט הלירי והפאתוסי של המחזה, הפעם הוא בחר לקרקע את הסיפור לרמה של מסמך היסטורי. זו אינטרפרטציה יפה שזכתה להפקה מרשימה להפליא, אבל הסרט עצמו קצת פחות סוחף או מסקרן קולנועית, ובהחלט ארוך מדי. לדעתי הפעם קאקויאניס לא ניצל הבסיס הטקסטואלי שיכל לתת לו נופך ייחודי יותר, כמו ב"אלקטרה" (שבהחלט לא היה מושלם, אבל לקח כמה סיכונים יפים).
הבחירה הריאליסטית של קאקויאניס בכל זאת משתלמת ברגעים בהם הדרמה האנושית מקבלת את הדחיפה קדימה. אם ב"אלקטרה" עדיין כל הזמן נותרנו במסגרת של ייצוגים, וההופעות גם היו גדולות ותיאטרליות, במקרה הזה הכאב והאימה של אגממנון, קלימנייסטרה ואיפיגניה מייצרים כמה מהסצנות הכי קשות לצפייה שראיתי. זה סיפור קורע לב, ובישראל של 2025 הוא בכלל נוגע בנקודה רגישה, כי עלילה שעוסקת במנהיג שתוהה האם להקריב ילדה חפה מפשע כדי לנצח במלחמה, הוא משהו שאנחנו מתמודדים אתו כאן ועכשיו בכל דקה של ערנות. כבר ב-410 לפנה"ס אוריפידס הצליח לייצר טקסט שרלוונטי אפילו עכשיו, והסרט הזה בהחלט מנסה להוציא את האמת הקשה מתוכו.

צרפת – "כל החיים לפניו"

ואגב נקודה רגישה, הגיע הזמן לדבר על "מבצע יונתן". בגדול זה בהחלט היה יכול להצדיק טקסט שלם בפני עצמו, אבל נצטרך להתמקד ולצמצם כדי שלא נשאר פה לנצח.
את "מבצע יונתן" ראיתי פעם ראשונה (ויחידה עד להכנת הפרק הזה) בשיעורי בית ספר היסודי, והוא היה חצי טראומה בשבילי. יש שם כמה רגעים שממש צילקו אותי, כמו האישה שפוצעת את עצמה בסיכה בזמן החטיפה, והגברת שמתעלפת אחרי שהיא מגלה שהאוכל שאכלה איננו כשר. הצפייה הנוכחית, לעומת זאת, הייתה מטלטלת ממקום אחר, כי לגמרי שכחתי שיש חלקים נרחבים מאוד בסרט שעוסקים בדינמיקה הישראלית והדיון על שחרור החטופים. לראות סצנות שממש בעת כתיבת שורות אלו כיום מתרחשות באולפני החדשות אבל כשהן מבוימות בסרט קולנוע משנות השבעים הותיר אותי די הלום.
אבל אפילו יותר מזה, התגובות הנוכחיות לכל מה שקורה בסרט שונות בתכלית ממה שהיה עד כה. למשל, שיאו של הסרט שהוא כמובן שחרור החטופים במבצע צבאי שגובה קורבנות מכולם. ומה שעד עכשיו היה אפשר לפתור בחיוך מזלזל ניסיון של סרט ישראלי להיות אקשן הוליוודי, מביא לעוצמת רגשות אחרת לגמרי. אחרי חודשי 2024 הבלתי נסבלים, לראות את חיילי צה"ל משחררים שבויים ישראלים באזור עוין זה משהו שאי אפשר לנתק רגשית, ואני מצאתי את עצמי מפורק.
אם לנסות להיות אובייקטיבים כמה שניתן – וזה מעט מאוד, באופן טבעי – "מבצע יונתן" הוא סרט מאוד מבלבל. האמת היא שבהחלט יש בו לא מעט סיקוונסים מרשימים, בטח לתקופתו, ובטח לתקציב בו נעשה. הקולנוע הישראלי לא מאוד מיומן במתח ופעולה, ודי מפתיע לראות את הרגעים הללו פה שאינם כישלון מוחלט. עם זאת, הסרט מאוד ארוך, ובהתאם למורשת הבמאי, צועק מסרים של סרט תעמולה. רגע שלא יכולתי להביט בו בפנים רציניות הוא סצנת הסלקציה – השבויים הישראלים מופרדים מאלו הזרים, שמשוחררים לחופשי. אם אסוציאציות השואה לא היו מספיק ברורות, זה גם הרגע שבו בחר גולן להתנתק מהמוזיקה ההוליוודית שליוותה את הסרט, והכניס את המוזיקה הכי יהודית מהצד הזה של "רשימת שינדלר". זה מעודן ברמת נאום של ביבי.
אבל גם על סנטימנט ציוני-יהודי מוגזם ושלומיאליות הפקתית אפשר לסלוח (וכיום אפילו לאמץ), על הדיאלוגים בסרט הזה אין מחילה. כמעט כל משפט שנאמר הוא ברמת הקרינג', הן בכתיבה והן בביצוע (השחקנים באמת משתדלים, חלקם לעיתים אף מצליחים) והצורך לפאר את האתוס הישראלי וגם לפמפם את זיכרון השואה בכל דקה שנייה, כיום הוא די קשוח להכלה וצפייה.
אבל עם כל ההסתייגויות מ"מבצע יונתן", זה סרט שאני אקח בכל יום על פני "תשוקה אפלה", סרט שאני שונא באופן מיוחד.

כמו הרבה אחרים לפניו ולאחריו, מהלך האוסקר של בונואל בהחלט לא מאפיין כראוי את הקריירה של האיש. בין "טריסטאנה" (שלא הרשים אותי כלל) ל"סוד הקסם הבורגני" (אחד הסרטים האהובים עלי) ו"תשוקה אפלה", יש מרחבים של קולנוע בונואלי שנסתרים מהעין, לכן קצת חבל לי שפעמיים מתוך השלוש בהן יוצא לי לכתוב כאן על בונואל, אלו הכפשות.
כמו אצל כל קולנוען בנפשו, גם ב"תשוקה אפלה" יש רגעים נפלאים, ואני מאוד מחבב את השינוי בשחקניות. באופן כללי המשחק פה נהדר. ועם זאת, בנקודת הזמן שבה אני נמצא אהיה חייב להזכיר, אין לי שום רצון או יכולת לספוג עוד נראטיב על גבר מבוגר שנופל קורבן לאישה צעירה שמתעללת בו רגשית ומינית רק כי היא יכולה. בטח לא כשאת המסגור של הסרט אפשר לסכם ב"וזאת הסיבה, חברים, שפירקתי אישה צעירה במכות. נכון שאני בסדר?". בגלל שזה בונואל כמובן שהדברים טיפה יותר מורכבים, ואני אפילו אקבל דיון על מי בעצם הנבל בסרט, אבל מכיוון שרמת המפגש המיידי זה טקסט כל כך מיזוגני, כל כך מצדיק אלימות, בעיני אין לזה מקום. מצטער אם אני יוצא בעיני כמה (ולסרט יש אוהדים רבים) כנפש עדינה ואולי אפילו קורבן לתרבות הווק, אבל באקלים הנוכחי זה לא משהו שאני יכול לנתק מחוויית הצפייה.

זה משאיר אותנו עם הסרט האחרון, שהוא לגמרי במקרה הזוכה הגדול של הסרט הבינלאומי ב-1977, "כל החיים לפניו" הצרפתי. אם להזכיר את אירועי הפרקים הקודמים, בענייני משה מזרחי נותרתי די קרוע. הקאט האמריקאי של "אני אוהב אותך רוזה" הוא קטסטרופלי בעיני, אבל מועמדותו הרודפת, "הבית ברחוב שלוש", התחבב עלי מאוד. "כל החיים לפניו" הוא איפשהו באמצע.
מצד אחד זה בהחלט לא סרט שאפשר ליפול עליו. הוא נראה טוב רוב הזמן, והעמדות שהוא נוקט לגבי דת וזהות מאוד יפים בעיני. מאדך, הוא עשייה קולנועית כל כך לא מעניינת שהוא נראה לי מסוג הזוכים האלו שהגיעו למעמדם בעיקר כי לא מזיזים את המחט לשום מקום לעומת מתחריהם – שגרתי ומנחם, מהסוג שלא מתבלט לטובה או לרעה, קוסם לקהל רחב יחסית. לי גם יש סייגים מהבימוי הכבד של מזרחי ומרוב הופעות המשחק, אבל אולי אני באמת מסתכל על זה ממקום השוואתי של קטגוריה תחרותית. כסרט בפני עצמו הוא לגמרי בסדר, להוציא אי אלו סצנות ביזאריות שאני לא לגמרי בטוח מה אני אמור להבין מהן. לעומת זאת, כסרט שקיבל את מירב הקולות בתחרות קולנועית, בטח מול "יום מיוחד", אני מוצא את התוצאה הזו מעלה תהיות. נכון ל-1977 הוא בעיני הזוכה החלש ביותר בהיסטוריה של הקטגוריה, אבל, צריך לסייג, זה לא הופך אותו לסרט רע. רק כזה שלא נרשם כשום דבר יוצא דופן. ובכל מקרה, בשביל קנטרנות גרידא, האקדמיה באמת פישלה כאשר לא הכניסה לחמישייה את "ידיד אמריקאי" של ונדרס.

אנחנו מתחילים להתקרב לסיום שנות השבעים הקשוחות, ובפרק הבא אנחנו עומדים בפני קטגוריה אירופאית ומסתורית למדי – חמישה סרטים שעל כולם אפשר לומר שנעלמו לחלוטין מאחורי ענני הזמן, ואיש לא הוגה בהם עוד. האם בצדק או לא, נגלה בקרוב.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1977:
איטליה – 18 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 17 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 8 (+ 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 7
שוודיה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
גרמניה (מערב) – 5
יוגוסלביה – 5
ישראל – 5
פולין – 5
רוסיה / ברית המועצות – 5 (מתוכן 2 זכיות)
יוון – 4
מקסיקו – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
הולנד – 2
הונגריה – 2
שוויץ – 2
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
ארגנטינה – 1
בלגיה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הודו – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
נורבגיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976