סרטים חדשים: ״לא יום ולא לילה״, ״הקוף״, ״הברוטליסט״, ״אני עדיין כאן״, ״התינוקת״, ״להציל את החווה״

לפני השתלטות החדשות ממחר ועד סוף השבוע, בין אם בענייני גל הקור שאמור לפקוד אותנו או החטופים שעתידים לחזור (אמן), קצת סדר בסרטים החדשים בבתי הקולנוע. שיהיה מה לראות בין ציפייה לשלג לבין הידבקות למסכים בבית. גם בתי הקולנוע חושבים כך וסידרו כל מיני טרום בכורות, למשל לסרט ״המורה שהבטיח את הים״, אבל אכלול אותו בתאריך הייעודי שלו בשבוע הבא כמו את ״געגוע״ ואחרים. אנחנו בכל מקרה בקושי עומדים בקצב, כאשר לאורך השבוע הספקנו רק סקירה אחת שלי, גם היא באיחור יש לציין, ואת העוגן השבועי שלנו שהוא פרויקט האוסקר הבינלאומי של אור. המחצית האחרת של סריטה תשוב לכשירות בקרוב, וכפי שניתן יהיה להתרשם על חלק מסרטי השבוע כבר כתבנו מראש.

לא יום ולא לילה – סרט הביכורים של פנחס וויה הוצג בבכורה בתחרות הישראלית של פסטיבל הקולנוע ירושלים, משם יש לנו טקסט של עופר. וויה גם כתב את התסריט יחד עם אהרון ישראל, בבואם לתאר את קורותיה של משפחה מזרחית בבני ברק האשכנזית. יכול להיות שפספסתי את המוצא המסוימת של משפחת גבאי, אם זה נאמר בסרט, אבל ההתנגשות שלהם עם הממסד (הליטאי יש להניח) היא בכל מקרה על רקע עדתי באופן מובהק. זאת משום שהבן במשפחה (אדם חתוכה פלד) נחשב לתלמיד מצטיין אצל רבו (שמואל וילוז׳ני) אבל בכל זאת לא מתקבל לישיבה היוקרתית שהוא שואף אליה. ההורים (אלי מנשה ומעיין עמרני) מניחים שמדובר בגזענות, או באפיון שלהם כסוג ב׳ בעקבות היותם חוזרים בתשובה. כל אחד מהם מנסה דרך אחרת לפתרון המשבר, בעוד הילד שלהם מרגיש שחרב עולמו על אף שעשה את המיטב. זיו ברקוביץ' צילם את הסרט ואת התמונה מתוכו שבראש הפוסט.

הברוטליסט (The Brutalist) – המועמד לעשרה פרסי אוסקר כבר נידון אצלנו במספר הזדמנויות. זה התחיל עם הבכורה בפסטיבל ונציה, אז קיבל התייחסות כפולה, בסוג של הלימה להיותו סרט המורכב משני חלקים שכל אחד מהם יכול היה להיות סרט באורך מלא. זה המשיך סיכומי השנה בקולנוע, כולל אזכורים לקראת הקרנות בפסטיבל הקולנוע היהודי ובפסטיבל הקולנוע חיפה, משני צידי החלפת השנתון. היו גם טרום בכורות החודש אבל כעת זה זמן ההפצה בבתי הקולנוע, כשבועיים לפני טקס האוסקר. הייתי אומר שחסר להם שהוא לא זוכה בכל הפרסים, אבל אני ממש לא סומך על חברי וחברות האקדמיה. בטח לא אחרי קמפיין יעיל (ושקרי/מניפולטיבי למדי) באשמתו אין להזכיר את הסרט בלי להוסיף את המילים בינה מלאכותית. אם כך יפול הסרט האמנותי הכי גדול של הקולנוע האמריקאי מאז ״טאר״, אלניס מוריסט תצטרך להוסיף שורה לשיר שלה על אירוניה. יש גם עלילה והרבה ממנה בסרט שכתבו בריידי קורביי (״ילדותו של מנהיג״, ״ווקס לוקס״) ושותפתו מונה פסטוולד (״העולם שיבוא״), וקורביי ביים. אדריאן ברודי מגלם אדריכל בדיוני בשם לזלו טות, ניצול שואה שמהגר מבודפשט לאמריקה. מקיפים אותו: גיא פירס כתעשיין ופטרון שמעניק לו את פרויקט חייו, פליסיטי ג׳ונס ורפי קסידי כאשתו ואחייניתו של לזלו, אלסנדרו ניבולה כבן-דודו שנטמע בארצות הברית ועוד חופן דמויות.

אני עדיין כאן (Ainda Estou Aqui / I’m Still Here) – המועמד לשלושה פרסי אוסקר וסרט נוסף מפסטיבל ונציה, זוכה פרס התסריט. ״הברוטליסט״ זכה בפרס הבימוי, שכחתי לכתוב אבל כבר יש שם מספיק מלל, אז אציין ברובריקה זו שיש לנו סוף שבוע ונציאני חזק. הקולנוען הברזילאי וולטר סאלס ("תחנה מרכזית ברזיל", "דרום אמריקה באופנוע") שב אל מולדתו ב-1971 ומביא סיפור משפחתי בהשראת אירועים אמיתיים וסיפורים של קרוביו. זה מתחיל עם תיאור שגרה אידיאלית בבית משפחתי הסמוך לחוף בריו דה ג׳נרו. משיחות בין המבוגרים לחבריהם אפשר ללמוד שהמצב הפוליטי מתוח, אך הם מנסים שלא לייסר את הילדים. המציאות תתרסק עליהם כמו גל של פאשיזם בימי הדיקטטורה הצבאית במדינה. כזו שמאפשרת לנציגי השלטון והשיטור פשוט להיכנס הביתה ולשלוף בן משפחה לחקירה, שלא ברור מתי תסתיים וכיצד. פרננדה טורס נהדרת בתפקיד אם המשפחה, ומועמדת לאוסקר, סלטון מלו משלים אותה כאב המשפחה ופוליטיקאי עבר שמוצא עצמו על המוקד.

פרננדה טורס ב״אני עדיין כאן״. אם יהיה רימייק ישראלי, אני בעד ריימונד אמסלם

הקוף (The Monkey) – כחצי שנה בלבד אחרי ״לונגלגס״, אחד הסרטים האהובים של 2024 על חצי מסריטה, הבמאי אוז פרקינס שב עם סרט חדש. הפעם הוא הלך עד הסוף עם האווירה של קומדיית אימה מטורללת, אז אי אפשר להגיד לי שאני מדמיין את זה (בניגוד למה שקרה במערכה האחרונה של סרטו הקודם). פרקינס עיבד סיפור קצר של סטיבן קינג, עם כל התימות הקבועות של התמודדות עם אובדן ויחסי הורים-ילדים בעיירה קטנה במדינת מיין, אבל כבר בסצנה הראשונה ברור שלפנינו פסטיבל זוועות שאמור לגרום לצרחות וצחוק בו זמנית. טטיאנה מסלני מגדלת לבדה שני בנים תאומים (כריסטיאן קונברי וקולין אובריאן), שמוצאים מזכרת מאביהם הנוטש – קוף צעצוע. אלא שבסצנת הפתיחה כבר הובהר לנו שמדובר בחפץ שטני עם מנגנון השמדה משוכלל, שיתברר במהלך הסרט. תאונות משונות מתרחשות כאשר הקוף מופעל בעזרת מפתח שמסתובב בגבו, והילדודס נאלצים להיפטר ממנו. שנים לאחר מכן, אחרי נתק שנוצר ביניהם בבגרותם, התאומים מגלים שהקוף חזר. תיאו ג׳יימס מגלם את שניהם בבגרותם, ועל המסך תמצאו גם את אלייז׳ה ווד בתפקיד קטן, לצד הפתעות נוספות. אם תזהו מישהו שנראה כמו אנטוני פרקינס, זה הבמאי (ובנו).

התינוקת (La petite / The Baby) – סרט צרפתי עוד לא היה לנו השבוע, אבל אל דאגה כי הנה זה קורה. פבריס לוקיני מגלם סופר פריזאי מזדקן, שמתבשר על הנורא מכל עת היוודע לו על מות בנו בתאונה. האירוע הטרגי סיים גם את חייו של בן הזוג של הבן, מה שמותיר את גיבורנו בבעיה נוספת משום שהשניים ציפו לתינוקת מאם פונדקאית. נחוש להיות הורה לצאצאית שעוד לא נולדה, הוא נוסע לפגוש את הצעירה הבלגית (מארה טאקן) שנושאת ברחמה את הזיכרון היחיד מבנו, אבל היא לא מתכוונת לוותר על התינוקת מרגע שהשתנו הנסיבות וגם החוק הבלגי לצידה. סרטו של גיום ניקלו (״החטיפה של מישל וולבק״, ״עמק האהבה״).

להציל את החווה (Runt) – נסיים את החלק הזה של המדור עם סרט אוסטרלי שמגיע ארצה בדיבוב לעברית, על אף שהינו מצולם. על-פי הקדימון אין שום דבר מונפש, כולל שימוש בבעלי חיים ולא סתם באפקטים ממוחשבים. במקור הסרט נקרא על שם הכלבלב ראנט, חברה הטוב ביותר של ילדה בת 11 בשם אנני. כפי שנרמז בשם העברי, הילדה וכלבה יוצאים להציל את החווה המשפחתית ועושים זאת על ידי השתתפות בתחרות כלבים שמתקיימת באנגליה. אני בטוח שגם זה שם הסרט בשפה כלשהי, רק צריך לגלות איזו. ג'ון שידי ביים, לילי לה-טורה היא הילדה והשם הכי מוכר בקאסט הוא כנראה ג'יי קורטני.

הגיא (The Gorge) – קינוח הסטרימינג לשבוע זה הוא סרט שעלה לשירות אפל TV+ ביום האהבה הנוצרי, כלומר בשישי האחרון. ברגע הראשון נשמע לי מוזר לבחור בתאריך זה עבור סרט על צמד מגדלי שמירה מאוישים הממוקמים בשני צדדיו של גיא מסתורי, סרט שקוטלג בתור מותחן מדע בדיוני עם לא מעט קטעי פעולה. אחרי הצפייה אני יכול להעיד שיש בו גם רומנטיקה והרבה ממנה, או לפחות שזהו החלק המוצלח בסרט. מיילס טלר ואניה טיילור-ג׳וי מגלמים את השומרים משני הצדדים, שמתחילים להתעניין אחד בשנייה יותר מאשר בנעשה מתחת לאפם. עד שמתחיל האקשן ואז הם מגלים שיש להם על מה ועל מי להילחם, לא רק תעלומה לפתור וחיים בודדים שיש לשרוד. סקוט דריקסון (״דוקטור סטריינג׳״, ״בלאק-פון״) ביים על פי תסריט של זאק דין (״מלחמת המחר״). אני לא מבטיח שנכתוב עליו כאן, בקושי מצאתי 250 מילה להקדיש לו בגלריה של ״הארץ״, אבל הסטרימינג של אפל מוציא מעט מאוד סרטים בשנה ואחד שמעמיק את הקראש על אט״ג׳ הוא לא בזבוז זמן מוחלט.