סיכום 2023: מגמות ומשמעותן

לסכם את שנת 2023 בקולנוע? מרגיש מוזר, בעייתי. המציאות בארצנו נראית קשה מדי על מנת לעסוק באמנות, בטח שבתעשית הבידור. גם כאשר שבתי למצב של צפייה בסרט ביום או יותר, הלב שלי לא ממש היה שם בשלושת החודשים האחרונים. אבל הדבר הכי קשה במלחמה מתמשכת, זו היכולת להתרגל. להתרגל לצפות בסרטים בצל הידיעות הקשות. להתרגל לעקוב גם אחר המרוץ לאוסקר. אפיל לשמוח על יציאה של סרטים גדולים לבתי הקולנוע ולייחל אפיקים להצלחה גם עבור סרטים מקומיים.

בנוסף, הקולנוע הוא לא מנותק מן המלחמה בתקופה המודרנית, בה המלחמה היא גם מלחמה על דעת הקהל דרך דימויים. "20 ימים במריופול" הוא אחד מן הסרטים התיעודיים הכי בולטים של השנה בגלל תיאור של מלחמה אחרת, באופן הכי סובייקטי שאפשר. גם בתור מי שנמנע מצפייה בסרטוני זוועה מן ה-7 באוקטובר, וגם ניסה לצמצם מאז את הצפייה בדיווחים בטלוויזיה, אפילו אני שמתי לב כי תיעוד המלחמה הפך את הסרטונים לכלי – גם כעינוי הצד השני, גם כהדגשת הסבל וקריאה לעזרה. ההגדרה של קולנוע וסרטים מטשטשת בתקופה הנוכחית, גם מול התחושה כי הרשתות החברתיות הובילו לדור שצורך סרטים בצורה אחרת, ובעיקר באורך קשב קצר יותר ודרישה למשהו מיידי יותר. הדבר נכון גם לבידור וגם לאופן בו אנו קולטים מלחמה. אבל אולי מוקדם מדי ומפחיד מדי לחשוב בכיוון הזה.

ברמה העולמית, הקולנוע המסורתי המוקרן על המסך הגדול, זה שמרבים להספיד במשך שנים, עדיין כאן. למעשה, הוא עבר שנה מוצלחת למדי. מבחינת היצע הסרטים, בעיקר אלו שהוצגו בפסטיבלים וטרם יצאו להקרנה מסחרית בארץ, זו נראית כשנה עמוסה ביצירות מגוונות ואיכות, אולי הטובה ביותר מזה כעשור. בסיכומי השנה האישי שלי אני מתייחס לצדדים השונים בקולנוע ולא רק לפן האמנותי, כי סיכום כמותי נוגע גם בצד המסחרי. בשנה שעברה, מגיב אחד זעם על עצם ההתייחסות שלי לביצועים של סרטים בקופות, אבל קולנוע הוא גם תעשייה הזקוקה לכסף ולקהל, לכן אני עדיין סבור כי זהו היבט שיש לבחון אותו. במקרה זה, המגמה שהצבעתי עליה בשנה שעברה נמשכת באופן שאעסוק בו בחלק מסעיפי הסיכום. יש בהחלט סרטים המביאים קהל בכל שכבות הגיל לקולנוע, אבל דומה כי התעשייה עדיין לא יודעת מה הם בדיוק.

לסיכום הפתיחה ולפני מעבר לראשי פרקים, בהסתכלות על תעשיית הקולנוע האמריקאית השנה היא שנת מפתח בתהליך שעוד אין לדעת את התוצאות שלו. שביתת השחקנים והתסריטאים בהוליווד גרמה להפסקת יצירת סרטים וקידומם לתקופה יחסית ארוכה, וגם נגעה בדיונים על שאלות הגבלת השימוש בבינה מלאכותית או כלים טכנולוגיים אחרים, נראה רלוונטי גם לתעשיות אחרות. לתחושתי, עדיין אין לשפוט את השפעת השביתה ומצב השימוש בטכנולוגיה, שכן הן השחקנים והן התסריטאים חתמו הסכם לתקופה קצרה של שלוש שנים. העימות הגדול נדחה, אך לא בוטל.

אלמנטלי

חגיגות 100 עגומות

עד לא מזמן, אולפני דיסני נראו בדרכם להיות מונופול בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, עם אחיזה לא רק במחלקת האנימציה המיתולוגית (פלוס פיקסאר), אלא גם שליטה במותגים אחרים וביקומים הקולנועיים המכניסים ביותר. מצב בו כל טבלת שוברי הקופות השנתית תהיה מורכבת מסרטי האולפן נראה כמו אפשרות סבירה. בגלל שעבודה על סרטי אנימציה לוקחת מספר שנים, יש להניח כי באווירה הזו הם החלו לעבור על "המשאלה" (The Wish), סרט שיציאתו תואמה לרגל שנת ה-100 של דיסני. בדרכו הוא מסכם את האופי של סרטי הקאנון ואף מחבר אותם יחדיו, דרך סיפור שקשור גם לכוכב מן הלוגו, שמגשים משאלות בצורה יחסית שונה מהכוכב מ״פינוקיו״, אבל ניתן למצוא הסבר לפיו זה פריקוול לגיטימי. מה שיותר קשה למצוא זה אנשים שצפו בסרט ואהבו אותו.

"המשאלה" הוא בכל זאת סרט עם כמה רעיונות מעניינים, לצד כמה פגמים שהיו גם בסרטים של דיסני שהצליחו יותר, אבל גם בתור תומך יחסי של הסרט אני חייב להודות שהוא בלאגן מבחינת תסריט ואף אלמנט בו לא מבוצע ברמה הגבוהה שמאפיינת את האולפנים. הכישלון האמנותי והכללי של הסרט מאפיין שנה בה דברים לא הלכו בכיוון של דיסני. מאולפן שלא יכול לטעות, הוא נראה כמו אולפן שלא יכול להצליח. סרטים כמו "אלמנטלי" של פיקסאר ו"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" איכזבו מאוד בפתיחה שלהם, וגם אם בסופו של דבר איכשהו הגיעו לכמות צופים שהיא לא הרבה יותר נמוכה מן הציפיות, דבקה בהם תדמית של כישלון כפול. דיסני לא רק שלא תמיד מספקים סרטים שהקהל רוצה לראות, הם גם לא בהכרח יודעים איך לשמור על רמה גבוה ואיך לשווק אותם.

אפילו התרנגולת שמטילה את ביצי הזהב הבטוחות ביותר, היקום הקולנועי של מארוול, הקצינה השנה את סימני השחיקה. כולל "המארוולס" סרט ששמו מדגיש את היותו חלק מן המותג ובכל זאת היה לפלופ הענקי הראשון בתולדותיו. עדיין יש לציין שברשימת עשרת שוברי הקופות הגדולים של השנה בעולם, עשרה סרטים הם של דיסני נכון לרגע כתיבת שורות אלו. כולל "אלמנטלי" שהוזכר ושני סרטים שהם בעיניי כשלון אמנותי: "בת הים הקטנה" הגרסה הארוכה מדי, ו"אנטמן והצרעה: קוונטומאניה" שנראה לי כי האכזבה מן האיכות שלו תרמה לכישלון ״המארוולס״. רק סרט אחד של דיסני ומארוול עמד בציפיות כהצלחה קופתית וביקורתית: "שומרי הגלקסיה: חלק 3". סרט שהיוצר שלו כבר עובד אצל המתחרים מהאחים וורנר וגם היקום הקולנועי בו הוא שולט ידע השנה כשלון צורב אחד לפחות. אולם, לאולפנים שמאחוריו יש סיבה טובה מאוד להביט על השנה הזו במשקפיים ורודים.

ברבנהיימר

זה המקום לעבור לאירוע הבולט השנה בקולנוע, בקופות וגם כנושא שיחה. המהלך של שחרור שני סרטים שונים מאוד באותו תאריך נתפס תחילה כמסוכן, אבל התגלה כברכה. דווקא הציוות זה מול זה של שני סרטים שעל פניו אין ביניהם מכנה משותף, הוליד מם קומי, סוג של אתגר תרבותי, ובסופו של דבר הוביל לשני סרטים שהתעלו בהרבה מעל לציפיות. שניהם נחשבו לסוג של הימור לפני ההפקה: ״אופנהיימר״ של כריסטופר נולאן הוא ביוגרפיה של דמות לא מאוד מוכרת וסימפטית, והגיע אחרי ש"טנט" פגע לכאורה בפופולריות של הבמאי. סרט "ברבי" של גרטה גרוויג הוא רעיון שלא יצא לפועל במשך שנים ונראה תחילה כמהלך שיווקי יותר מסרט יצירתי. העימות ביניהם, כנראה בגלל יותר מסיבה אחת, הפך מחדש הליכה לקולנוע לאירוע מדובר, בקרב כל הגילאים.

לא מדובר רק בהצלחה בסוף שבוע הראשון להפצה. שני הסרטים נשארו בטבלת שוברי הקופות במשך כמעט כל הקיץ, מביאים גם קהל שנרתע תחילה וגם צפיות חוזרות מרובות. עוזר גם ששני הסרטים הצליחו ביקורתית ושתגובות הקהל היו טובות (כרגיל בדברים הללו, שום דבר אינו מוחלט, רחוק מכך), ונוצרה גם תחושה כי צפייה בהם על מסך גדול תורמת לכך. עם או בלי לבוש מיוחד לרגל האירוע. הסרטים הללו צבעו את השנה בוורוד בולט מול גוונים אפרוריים, אבל למעשה התגלה שמעבר לאופנה, ״ברבי״ כלל גם רגעים קודרים אופנהיימר כלל גם…רגעים שאפשר להתייחס אליהם בקלילות. בכל מקרה, שחרור הסרטים הללו לאקרנים הוא כנראה אירוע השנה בקולנוע והוא גם מתקשר לסעיפים הבאים.

אופנהיימר

שובו של האוטר?

לשאלה מדוע ״ברבי״ ו״אופנהיימר״ הצליחו יש יותר מתשובה אחת. אולם דומה כי זהות הבמאים היא חלק מן הסיבה. התגית של גרטה גרוויג גרמה לאנשים מעולם הקולנוע האמנותי/עצמאי לקחת את "ברבי" באופן פחות ציני ודומה גם כי הבמאית הפכה לשם מוכר עבור הקהל כיוצרת מעניינת בתקופה קצרה יחסית. לעומת זאת, כריסטופר נולאן הוא עדיין במאי כמעט בודד ששמו מספיק על מנת להרים פרויקט, וגם קהל רחב מאוד מכיר אותו כמותג, בטח יותר מכפי שהקהל מכיר את מושא הסרט או השחקן הראשי.

הצלחת הסרטים הללו נותנת תקווה כי זהות הבמאי היא אופציה שיווקית שיכולה עדיין להוביל להכנסות. לכך ניתן אולי גם לצרף את ההצלחות היחסיות של "רוצחי פרח הירח" ו"נפוליאון", שני סרטים של במאים עם מעמד של אוטרים שהופקו עבור חברת אפל, סרטים עם ביצועים סבירים בקופות בצורה שונה, כאשר הראשון גם מקבל הד ביקורתי. גם מעבר לכך, דומה כי זהות הבמאי הייתה חלק ממהלך השיווקי של מספר סרטים, ובלי קשר, כמות גדולה של במאים מוערכים בעולם הוציאו סרט חדש, לעתיים לאחר הפסקה ארוכה. אסתפק בדוגמא של ויקטור אריסה שהציג סרט עלילתי ראשון מזה כארבעה עשורים בפסטיבל קאן, גם אם בסרט עצמו, ״Close Your Eyes״, אצפה (בתקווה) רק בשנה הבאה.

צעצועים ומשחקים

פחות סביר שהלקח העיקרי של הוליווד מהשנה הזו היא לסמוך על במאים שיביאו קהל, או לתת להם חופש אמנותי. הלקח העיקרי הוא שמשחקים, מסוגים שונים, הם גיבורי העל החדשים. אחרי "ברבי" שמבוסס על בובה, הסרט הכי מצליח של השנה הוא "האחים סופר מריו – הסרט" על סמך משחק מחשב, סרט ששבר את המסורת לפיה יצירות מסוגו נקטלות ביקורתית ונכשלות כלכלית. זה לא שהביקורות היללו אותו, אבל הן היו סבירות עם כמה אוהדים. זה נכון גם לגבי ההצלחה היחסית של "מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים" סוג אחר של משחק שהצליח יותר מן הניסיונות הקודמים לעשות משהו עם המותג הזה. ויש גם את "חמישה לילות אצל פרדי", סרט שהטקסט של אור עליו הוא אחד מן הטקסטים הביקורתיים היחידים שקראתי שאינו קטילה, ובעיקר סרט שהיה ללהיט קופתי מפתיע. בקיצור, בעתיד נראה עוד סרטים על פי בובות, על פי משחקי מחשב, משחקי תפקידים ומשחקי קופסא, למרות שיש גם כישלונות בתחום ולא רק בעבר הרחוק. אני בספק עם אחוז הסרטים הטובים יהיה גבוה.

ילידים אמריקאים

במעבר חד לנושא חוזר, או לנושא שעד כה לא התבטא מספיק בקולנוע הפופולרי חרף פוליטיקת הזהויות, שטרם הגיעה להפצה של סרטים העוסקים בילידים האמריקאים. מיעוט שספג הרבה מאוד אסונות לאורך ההיסטוריה ביבשת אמריקה ובארה"ב בפרט, אבל עדיין רואה פחות מעצמו על המסך, כפי שניתן לראות מחלק מן התגובות ל"רוצחי פרח הירח". הסרט נעשה אמנם בשילוב עם אנשי אומת האוסייג' ותוך מה שנראה ככבוד למסורת שלהם ודגש על היותם קורבנות, אבל כסרט די בודד בהפצה רחבה, עבור מספר ילידים אמריקאים היה קשה לראות ששוב הסיפור שרואים על המסך הוא סיפור של הרג האוכלוסיה הילידית.

נעשים גם דברים אחרים בקולנוע, אפילו מבלי להתייחס למה שקורה בטלוויזיה ("כלבי השמורה"), אבל אלו פשוט סרטים שלא רבים צופים בהם, לפעמים בגלל היעדר הזדמנויות. השחקנית לילי גלדסטון, שסוף סוף מקבלת הכרה רחבה בגלל הסרט של סקורסזה שכבר הזכרתי, הופיעה השנה גם ב"ריקוד חגיגי", סרט נהדר שגם הוא מראה סיפור בו הילידים הם לפעמים קורבנות, אבל גם חוגג את השמירה על הזהות בארה"ב המודרנית ואת הקשר בין המסורת בעבר למשפחה מורכבת בהווה. הסרט הוקרן בארץ בפסטיבל ירושלים ובפסטיבל לקולנוע גאה, אבל בארה"ב עדיין אין לו מפיץ מסחרי.

סרט אחר, ״War Pony״ שזכה במצלמת הזהב בפסטיבל קאן בשנה שעברה, הופץ בצורה מצומצמת השנה מחוץ לישראל ומציע הסתכלות על חיים בשמורה ענייה באופן שמראה גם את הפשע והמצוקה, אבל גם את ההומור והתושיה של הקהילה. פסטיבל ירושלים הציג השנה גם את "אאוריקה" של ליסנדרו אלונסו, סרט ארט-האוס למתקדמים מבחינה סגנונית, אבל גם בחינה מרתקת של העבר וההווה של ילידים אמריקאים ברחבי היבשת, מול הייצוג שלהם בתרבות ומול הכוחות השולטים בחברה.

רוצחי פרח הירח

סכינים בתקינות הפוליטית

הסעיף הקודם עוסק בהיבט אחד של פוליטיקת הזהויות והאופן שבו התקינות הפוליטית משפיעה מאוד על השיח אודות סרטים וגם על העשייה שלהם. אף כי אני חושב שבאופן כללי למהלך הזה יש יותר יתרונות מחסרנות, שמחתי לראות השנה כמה סרטים שמצביעים במרומז או בגלוי על הבעיות שבשיח הזה, אפילו בלי להשתמש במילה Woke. לפעמים זו רק הדגשה עד כמה השימוש בלשון תקינה עיוורה אנשים למשמעות של המילים והקיפוח, כמו בדיאלוג ב"חזרה גנרלית" (Theater Camp), סרט שעל פניו לא עוסק בנושאים פוליטיים בכלל.
לפעמים זה כחלק מדיון רחב יותר בהשלכות המדיה החברתית על חיינו כמו ב"האיש מהחלומות", שהוא בין היתר סרט על שיפוט מוקדם מדי פינת תרבות הביטול. זה בלט במיוחד בסרט ״American Fiction״ שטרם הופץ בישראל – סרט לא אחיד ברמתו, אבל עם כמה קטעים חזקים בעיקר בכל הנוגע לאופן שבו הזהות הפוליטית והאתנית הפכה לדבר שמגדיר בני אדם ויצירות אמנות, באופן שהוא לפעמים נוגד כל היגיון. שלא לדבר על סצנת פתיחה שמראה בפשטות את הצביעות שבשיח של השמאל הצעיר באוניברסיטות בארה"ב, וכל זה בלי להעלות ישירות את הדיון בישראל. אבל ההבדלים לא גדולים במיוחד.

לשפוט או לא לשפוט?

הנושא הקודם קשור גם לבעיה גדולה יותר בשיח הציבורי בימים הללו, והוא הצורך לשיפוט מידי של הזולת בשורה של נושאים. בלי להבין את המגבלה של כל שיפוט באשר הוא, בטח של שיפוט בלי להביט על כל הנתונים או בהסתמכות על התפיסה הציבורית. שני סרטים צרפתיים המתרחשים בבתי המשפט הראו, בדרכים שונות, גם את היתרון שקיים בכל זאת בקיום משפט ארוך מול הכרעה ציבורית על סמך כתבה, וגם את חוסר היכולת לשיפוט מוחלט שקיים אצל כל אדם כלפי הזולת והצדדים הפגומים בכל מערכת שיפוט. בנוסף, הסרטים הללו הציגו גיבורות לא מושלמות, ברמת פגמים מוסריים, אבל הצליחו גם ליצור לא רק הזדהות והבנה, אלא גם מבט חומל על הפגמים לצד העלאת שאלה על עצם החמלה.
אלו הם "סנט עומר" שהופץ השנה מסחרית אחרי הקרנות פסטיבלים בשנה שעברה, ו"אנטומיה של נפילה", להיט הפסטיבלים הגדול של השנה שיופץ בבתי הקולנוע בשנה הבאה. הוא מציג סיטואציה בה יש ספק רב לאורך כל הצפייה בפרטי המקרה, באופי הדמויות, אבל כל זה גם מאיר מחדש את הצורך של החברה לשפוט בני אדם, גם במישור הפלילי וגם במישור החברתי. עולה בו השאלה האם הקפיצה הטבעית למסקנות לא מובילה לגיבוש דעה מהירה מדי ולפעמים בלתי הפיכה גם לגופו של אדם, לא רק בבית משפט ולא רק בנושאים נפיצים פוליטית או בעלילות סרטים.

שחקנית השנה

"אנטומיה של נפילה" שהוזכר לעיל מסתמך בין היתר על תצוגת משחק מחשמלת של סנדרה הולר בתפקיד ראשי. הולר היא אולי מועמדת טבעית לפרס "שחקנית השנה" על הופעה כוללת במספר סרטים, אחרי שהייתה טובה מאוד בתפקיד באופי שונה גם ב"אזור העניין" המאתגר של ג'ונתן גלייזר, וגם בסרט "סיסי ואני" מפסטיבל ירושלים, שהוא סרט פחות מוצלח, אבל היא נהדרת בו. לצד כמה שחקניות שנתנו הופעה טובה בסרט בודד וגם לילי גלדסטון שגם אותה כבר ציינתי, אני חש כי בסופו של דבר שחקנית אחרת בלטה עבורי במכלול ההופעות שלה השנה. וזו שחקנית פחות מדוברת, בין היתר בגלל ששניים משלושת סרטיה השנה טרם הוקרנו בארץ במסגרת כלשהי, והשלישי רק בהקרנות ספורות בפסטיבל חיפה. זוהי השחקנית האיראנית הגולה זאר אמיר אברהימי, שמביאה אנושיות יוצאת דופן וקשיחות לכל תפקיד שהיא מגלמת, השנה בשלושה תפקידים שונים ומשלימים.

בסרט "Shayda" האוסטרלי היא מגלמת אישה המנסה לצאת מנישואין לא טובים ולקבל מעמד באוסטרליה, בעוד לבעלה יש את כוח במולדת שלהם, איראן. הסרט עוסק לא רק בתהלך בירוקרטי ובפחד של ממש מאובדן העצמאות בחייה או הקשר עם בתה, אלא גם בפיתוח קשרים בין זרות ושמירה על קשרי משפחה. הפנים של אברהימי והשימוש שלה בקולה מקנים לכל מפגש בסרט עומק נוסף. אברהימי גם ביימה ביחד עם גיא נתיב את "טאטאמי", סרט בו היא גם משחקת בתפקיד מאמנת ג'ודו עם דילמה של נאמנות לגורמים שונים בספורט, בפוליטיקה ובחייה האישיים.

באופן המרשים ביותר, ב"האויב הגרוע ביותר" שהוקרן בפסטיבל חיפה היא מפציעה בסרט שהוא בין תיעודי לעלילתי, בתפקיד בו היא גם משחקת את עצמה וגם את הפחד הכי גדול שלה, הקצנה של הטראומה הקשה ביותר שעברה. הסרט מהדהד כעת אחרת בגלל נושאים כמו עינויים, יחס לאסירים, חקירה, ובהקשר ישראלי גם נפילה בשבי. באותה המידה הוא מתאר גם את היכולת של הרוח האנושית להתגבר על כל הזוועות, שהן מגוונות בסרט, אך יש בהן משהו דומה: הרצון של אדם לשמור על האישיות שלו ועל החופש, מול נסיבות שנוצרות בגלל מצב פוליטי ומובילות לאכזריות ולדיכוי, לפעמים בלי לשים לב. זה סרט מצמרר וגם מרפא וההופעה של אברהימי, כמו בכל סרטיה, מעבירה היטב צלילה לכאב ומותירה תמיד תחושה אופטימית.

האויב הגרוע ביותר