״האיש מהחלומות״ (Dream Scenario), סקירה

גילוי במאי חדש, ברמה של כוכב עולה בשמי הקולנוע העולמי, מסתיים לרוב בציפייה לסרטו הבא. ברצון לבחון האם לשווא שיננתי את השם, האם פגישתנו הראשונה הייתה אירוע קוסמי. לכן לרוב ארוץ אל ימד״ב לבדוק מהו הפרויקט הבא של אותו מטאור, וכשמדובר בהמתנה של כמה חודשים בלבד זו תחושה מספקת מאין כמוה. כך היה עם ארי אסטר, שהתפרץ אל חיינו ב-2018 עם ״תורשתי״ ובשנה העוקבת קיבע את מעמדו עם ״מידסומר״. הציפייה הייתה כה גבוהה עד כי כתבתי עליה, וגם לחכות לסרטו השלישי הוציא ממני פוסט על סרטיו הקצרים. היא ארכה זמן רב יותר, בין היתר באשמת האופן בו התחיל העשור הזה, ולבסוף בואו של ״בו מפחד״ גרר גל של תגובות מקוטבות אפילו בתוך קהילת מעריצי אסטר. אולם, הסרט שביים אינה תרומתו היחידה לשנת 2023 שתיכף מסתיימת. אסטר ערך שימוש במעמדו הרם על מנת להפיק לאחרים, ספציפית את ״האיש מהחלומות״ (Dream Scenario) של קריסטופר בורגלי, גם לו מגיע הקדמה.

הבמאי הנורווגי, שאני מציע לאיית את שמו עם ק׳ משום שבמקור הוא עם K, פרץ אל חיינו בשנה שעברה עם ״חולה מעצמי״ (Sick of Myself). הוא היה המלצה חמה בפסטיבל ירושלים, אור ולירון בחרו בו לבסוף כאחד מסרטי השנה שלהם, ובתוך שנה אחת בלבד בורגלי חזר עם סרט נוסף. הפעם הפקה אמריקאית ובשפה האנגלית, עם פרצופים מוכרים וקונספט שמזמן השוואות לא רק אל ארי אסטר, אלא גם צ׳ארלי קאופמן, דייויד לינץ׳ או ניקולס רוג. עוד כמו במקרה של אסטר, פרץ היצירתיות הזה בתקופה קצרה מחפה על שנים של יצירת קולנוע קצר ששווה בדיקה. חשוב להגיד שבתחקירון שערכתי מצאתי שיש לבורגלי פיצ׳ר אחד מוקדם, דובר אנגלית אמנם אבל נורווגי במימונו, שנקרא ״Drib״ ועוקב אחר צילומים לפרסומת של משקה אנרגיה שיוצאים משליטה. תוך כדי יצירתו עבר הקולנוען אל לוס אנג׳לס אך המשיך ליצור גם במולדתו, ושאר הקצרים שלו נראים כחוקרים את המציאות בכלל ונושאים בלעדיים כמו תהילה ורעב לתשומת לב, החוזרים בסרטיו הארוכים. סרטו הארוך הנוכחי הוא מקום מצוין להתחיל את ההיכרות עימו, כי הוא מותיר רצון לעוד, אבל גם אופציה לתחנה אחרונה ובתקווה שזו רק ההתחלה.

סרטו הקודם עסק בצדדים המכוערים של תהילה רגעית, דרך בני זוג המקנאים זה בזו עד שגעון. ספציפית, האישה במערכת היחסים מחפשת תשומת לב מבן-זוגה האמן, ובהמשך ממעגלים חברתיים הולכים וגדלים, עד כדי פגיעה בעצמה. הסרט הלך רחוק מאוד עם הקונספט, יותר ממה שהייתי מסוגל לדמיין לפני הצפייה, והיה חולני ומהפך קרביים כשם שידע לחלץ הומור מסיטואציות פתטיות או אבסורדיות. עם המעבר שלו לקולנוע האמריקאי, בורגלי הגדיל את הקנבס ושיכלל את המבע הקולנועי, גם אם ריכך מעט את הקצוות כדי להקנות לסרטו איזשהו אפיל מסחרי. מסייעים בכך תו האיכות של חברת ההפקות A24 ושחקן ראשי בקליבר של ניקולס קייג׳, המצוי בשלב הכי טראשי/אמנותי בקריירה. ״האיש מהחלומות״ הוא עדיין סרט מוזר, אבל בדיוק במידה הנכונה – קהל רחב עשוי להירתע ממנו אבל לא ברמה של נטישה המונית את האולם, וקהל אנין יותר עלול לתהות האם קיימת היכנשהו גרסה קיצונית יותר. אני מקווה שזה לא יפיל אותו בין הכסאות אלא דווקא יגשר בין פלחי הקהל שרוצה לראות משהו מקורי ומרענן כשהוא יוצא לקולנוע.

קייג׳ מגלם את פול, המתואר שוב ושוב לאורך העלילה כאדם רגיל בצורה יוצאת דופן. אפשר גם לחוש זאת ואפילו לראות לבד. חיצונית הוא מאופיין בקרחת, זקן מלבין, משקפיים מסיביים, סוודרים בגוונים משמימים ומעיל נפוח. פול הוא מרצה של קבע בקולג׳ ומלמד ביולוגיה, ספציפית בהקשרים אבולוציוניים, נשוי ואב לשתי מתבגרות. הסרט נפתח בחלום של בתו הצעירה סופי (לילי בירד) החולקת את קורותיו עם המשפחה. תגובתו של פול היא להתפלא מכך שבתו מצויה בסכנה בחלום אך הוא נותר לעמוד בצד ולגרוף עלים. בלימודים, שם הוא מסביר על חשיבות ההיטמעות בעדר באופן שמתגלה כסמלי עד מאוד, נראה שגם אחדים מן הסטודנטים שלו מתחילים לחלום עליו. כלומר, לא בדיוק עליו – הוא פשוט צץ שם, לרוב במצבים של סכנה, ולא עושה כלום.

התופעה מתחילה להתרחב וגם מכרים רחוקים מגיחים, למשל אקסית שתופסת אותו ואת אשתו ג׳נט (ג׳וליאן ניקולסון) ביציאה מהצגת תיאטרון. בהמשך זרים מוחלטים מתחילים להתוודות ברשתות החברתיות שגם אותם ביקר בלילה האיש מהחלומות, ופול נהפך לתופעה ויראלית אינטרנטית שמגיעה עד למהדורות החדשות. איש לא מבין את מגפת החלומות, או מדוע דווקא פול מופיע בתוך ראשם של אנשים, אבל עבורו זה לא משנה והתרחיש חלומי כפי שמציע השם הלועזי של הסרט. הוא מרגיש מיוחד לראשונה בחייו כנראה ואפילו העובדה שהוא לא פסיבי לגמרי על פי דיווחים, מטרידה אותו פחות ופחות בזכות תשומת הלב הציבורית. פול מחליט לנצל את תהילתו החדשה לכתיבת הספר שתמיד רצה, משהו על צמחים, אבל עתיד לגלות את הצדדים המכוערים של סלבריטאות.

יש עוד שחקנים שטרם הזכרתי, למשל ג׳סיקה קלמנט שמגלמת את בתו הבכורה, מייקל סרה שמופיע בתור איש שיווק, טים מדאוז בתור הדיקן, ולפחות הופעת אורח מאוחרת אחת שחילצה ממני צליל התפעלות אז חבל לגלות הכל. אולם, למעט המשתתפות המרכיבות את התא המשפחתי של פול, בעיקר ניקולסון המצוינת שחייבת לקבל תפקידים גדולים יותר, מדובר במופע של ניק קייג׳. כן, עוד אחד. ה״קייג׳סאנס״ בעיצומו כבר כמה שנים אמנם, אבל העשור הנוכחי מביא עימו לפחות תפקיד ענק של השחקן בכל שנה. לצד הרבה נסיונות להתפרנס או להתפרע, ההופעות הגדולות באמת מתבלטות והן אלו שיישארו, אני מקווה. בשנה שעברה זה היה ״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״, לפני כן ״פיג״ וכעת מעין סגירת טרילוגיית המטא-קייג׳ עם ״האיש מהחלומות״. הליהוק מטא-קולנועי לא רק בזכות ״אדפטיישן״, סרט על נושאים דומים בו הוא מככב נטול זוהר הוליוודי. הרי השחקן הוא תופעת תרבות ומחולל ממים אינטרנטי באופנים החורגים מן העבודה שלו מול המצלמה. הוא דיבר על כך בראיונות וסיפר כי שאב מחוויות החיים שלו כדי לגלם את פול והכל התפרץ לרגעים, למשל בסצינה בה הוא מנסה להקליט סרטון התנצלות (על משהו שלא הוא עשה).

היעדר השליטה של מושא התהילה על התדמית שלו אינו סתם רעיון או מוטיב בסרט, כי אם נושא בפני עצמו. פול לא משנה את התנהגותו ה״ציבורית״ אבל הדעות אודותיה מתהפכות מן הקצה לקצה, אבל זה לא רק הפן האלגורי שמבריק פה אלא גם האופן בו חלומות נתפסים בחברה. חלומות הם בסך הכל חוויות סובייקטיביות אבל בתרבות הם מועלים לעתים לדרגת נבואות או יצירות הדורשות פרשנות. אנשים באמת מסוגלים לכעוס על אדם שראו בדמיונם כשהיה מחוסרי הכרה, כאילו הוא האשם ולא מוחם שלהם. הרי הוא אפילו היה יודע על כך אילולא היו מספרים לו, והייצוג שלו בתוך ראשם אינו קשור אליו בשום צורה או אופן. ואם סרטים הם חלומות של אחרים, דרך מלאכותית לחוות לפרק זמן קצוב תודעה של אחר, סרטו של בורגלי מצטיין דווקא בהשבת האובייקטיביות חזרה לדיון. היוצר סיפר כי התיאוריה של קרל יונג על התת-מודע הקולקטיבי שימשה לו השראה, והפסיכואנליטיקן אף מוזכר בדיאלוג, אבל באותה נשימה הבהיר כי הרעיונות הללו משוללי היגיון מבחינתו. זה ניכר בכל פעם שמוצף האבסורד.

בורגלי הוא גם העורך של סרטיו, מה שמסייע לו להעמיק את הדיון במהות החלומות וכיצד הם נחווים. על אף שהסרט אינו נעזר באפקטים כמו פייד או פילטרים במצלמה מהסוג שצועק על הצופה ״זה חלום!״, היוצר משכיל לפתח שפה קולנועית שעוזרת להבהיר לצופה הקשוב מהי סצנת חלום ומה מתרחש במציאות של הסרט, אבל גם לתעתע ולשחק עם הציפיות. עבורי, היה טוטם אחד ברור בסרט (אם להיאחז במונח שלא ממש תפס מימי ״התחלה״ של כריסטופר נולאן), והוא מלאכת עריכת הסאונד. בכל פעם שלא הייתי משוכנע לגבי התמונות המוצגות מולי, ובורגלי מעוניין בכך, הפניתי את הקשב לנעשה בעולמות האמביאנט של הסרט וניחשתי נכונה האם זהו חלום או המציאות. אולי הכוונה של היוצר הייתה אחרת, אבל זה גרם לי דווקא להיות עירני וחשדני יותר. מי שיתמסרו לסרט באופן שונה ממני ויאפשרו לבורגלי להוליך אותם שולל, כנראה ייהנו אפילו יותר ממני ואולי יחוו חוויה שקרובה למושלמת.

גם אם מדובר בקפיצת מדרגה מבחינת רמת העשייה, לפרקים חסרה לי התעוזה של סרטו הקודם והמטונף. הוא אמנם מכיל אלמנטים של מותחן עם רגעי אימה, אבל מתפקד כקומדיה שחורה ואבסורדית ובליבו פועמת בכלל דרמה משפחתית. הסרט נוגע בהמוני נושאים בוערים ואקטואליים או נצחיים ועמוקים יותר. הראשונים שטחיים יותר במהותם ולכן בורגלי מצביע עליהם וצוחק, או מזמין את הקהל לעשות כן, והאחרונים מרפרפים בנגיעה במשהו אמיתי וכן בחוויה האנושית. לכן מצאתי עצמי חומל על פול, מזדהה איתו או עם דמויות אחרות, ובסוף ממש מתרגש עד חנק במה שתפס אותי בהפתעה עצומה והוכיח לי את קיומם של כוחות נסתרים שפעלו עליי לאורך הסרט.

היוצר כאילו עבד עם רשימת נושאים, צ׳קליסט בצורת בובת וודו שנהיית לכרית סיכות לאורך כמאה דקות. הלייט-מוטיב אינו רק הפכפכות התהילה אלא גם על תופעות הלוואי שבאות יחד איתה, כאשר כל אחת מהן מעקלת מעט את הנראטיב: אופורטוניזם, הנאה מתשומת הלב, ריקנות כשהיא מתפיידת, ולבסוף חשיבות דעת הקהל (או היעדרה) וסכנת תרבות הביטול. מכאן קצרה הדרך לשילוב דעה שלילית על מוסדות החינוך בימינו, אם כי הקהל הישראלי ודאי הבחין בשבועות האחרונים כי סטודנטים אמריקאים הם יצורים מזן מביך. אני רק אזכיר שמהנה בעיניי לראותם נקטלים, קונספטואלית ולא באופן ממשי, עוד מימי ״טאר המנצחת״. הביקורת על עולם האקדמיה מורחב בסרט לכיוונים של קנאה מקצועית, בעיקר בקו העלילה הכי ארי-אסטרי בעיניי (ע״ע ויכוחים על תזה ללימודים באמצע ״מידסומר״). לבסוף, זהו גם סרט מרתק על נישואים והורות, המצליח לומר עליהם יותר מאשר סרטים שמצהירים על כך בקול ונותרים נטולי דעה (״המאסטרו״ הוא דוגמה טרייה). שימו לב למשל שג׳נט, אשת הגיבור, קוראת לו פול ולא מקדישה לו שם חיבה. יחסיו עם בנותיו גם הם חשובים מכפי הנראה אבל דורשים אזהרת ספוילר.

-ספוילרים מכאן ועד הסוף-

״האיש מהחלומות״ עלול להיתפס כסרט המזמין חקירה או נתיחה של העלילה לאחר צפייה, כלומר להשביע את הרצון לגלות מה גורם לתופעת ״אפקט מנדלה״ של החלומות. אבל המסתורין חשוב יותר מהפתרון ולכן זה גם עשוי להיות אחד מן הסרטים האלה שצופים מסוימים יתאכזבו ממנו. זו כמובן זכותם אבל הזזה הצידה של העיסוק בשאלת הסיבה לחלומות מאפשרת לחקור את מה שבאמת חשוב, ההשלכות, ולהתכנס למערכה שלישית מטורללת.

בכל זאת, תשובה אפשרית היא חידה בפני עצמה – עד כמה משפיעה הבת הצעירה, סופי. הסרט נפתח עם חלום שלה, זה שבו הוא גורף עלים והיא מתחילה לרחף, חלום שקובע את הטון של כל שאר החולמים על פול. הסרט מתהפך על ראשו כאשר סופי היא הראשונה לחוות סיוט, וגם אז היא ״מדביקה״ את כל השאר. החלומות נפסקים כאשר פול מתפרץ להופעת הסיום שלה בתיכון, בסצנה הכי מתעתעת מבחינת ״האם זה באמת קורה״, משום שהמורה של סופי חווה פציעה מחרידה. אני לא טוען שסופי אקס-מן ובכוחה לחולל את כל מאורעות הסרט, אבל היחסים בין הסצנות כמוהן כיחסים בין האב ובתו הקטנה. אגב סחתיין על בירד, השחקנית שמגלמת אותה, ששיחקה כבר אצל ארי אסטר (״בו מפחד״), רוברט אגרס (״מלך הצפון״), ועכשיו אצל המאסטר-בפוטנציה השלישי שמביים אותה.

אפשר גם לטעון שפול אחראי לגורלו. הסיוטים של סופי מתחילים אחרי סצנת הבגידה, הרגע בו הסרט מצליח להיות מצחיק-מגעיל ומכמיר לב בעת ובעונה אחת, כמו הקודם של בורגלי. אשת המדיה החברתית עימה הוא בוגד, או מנסה להגשים לה פנטזיה, היא היחידה שחולמת עליו עליו חלומות מיניים ככל שידוע, ושיגע אותי הדמיון הקל שלה לבתו הבכורה. הנחתי שזה מכוון, כמו הבחירה באנשים שמכירים את פול אבל לא חולמים עליו, ספציפית הדיקן ואשתו. יש רק חלום אחד שנראה בסרט שהוא שלה בוודאות, זה עימו הסרט מסתיים ובו הוא מציל אותה מלהישרף על המוקד, בחליפת דייויד ביירן מתוך ״הפסיקו להיות הגיוניים״ (רפרנס שלבדו שווה אזכור בסרטי השנה). העובדה שטרח ובא לבקר אותה כך אחרי שנפרדו, ואחרי הסצנה לפני נסיעתו לצרפת המשולבת בהזיות בהקיץ מצידו, תפסה אותי לא מוכן לעוצמת הרגש המציפה. הוא מתגעגע, היא מתגעגעת, אבל הם יממשו זאת רק בחלומות נפרדים.