פסטיבל הקולנוע הגאה 2023: "כולנו זרים" (All of Us Strangers)

כמו במלחמה וכמו בזוגיות, כך גם עם סרטים – אתה יודע איך אתה נכנס, אבל אף פעם לא יודע איך תצא. זה חלק מהכיף, להתמסר לסיפור שמי יודע מה יגרום לך להרגיש בסופו של דבר. אפילו אם מדובר בצפייה נוספת בסרט שכבר ראינו. השינויים מסביב, הפנימיים והחיצוניים, יגרמו לנו לראות סרטים אחרת וישפיעו עלינו באופן שונה.
מגוון ההשפעות שמייצרים הסרטים נפרש בקשת מאוד מאוד רחבה, את זה אני בטח לא מחדש לאף אחד. סרטים יכולים לדכא, לנסוך אופטימיות, לחשוב על דברים אחרת, לגרום לנו לביטחון או חשש. האופציות באמת בלתי נגמרות. אבל יש גם השפעה מסוג מאוד יוצא דופן שקולנוע יכול להביא, אולי הכי נדירה ובטח הכי סובייקטיבית, כזו שיוצרת הרגשה כאילו יש עוד כל כך הרבה מה לחוות בחיים האלה. כאילו ראית רק קצת ממה שהעולם יכול להציע, שיש עוד המון דברים לחוות בשיא העוצמה, והם ממש בדרך אליך. סרטים שמשהו בהם גורם לך להתרגש מהעתיד העומד לבוא, על הטוב והרע שבו.

זאת החוויה שהייתה לי בשתי הצפיות בסרט "כולנו זרים" (All of us Strangers) שיפתח את פסטיבל הקולנוע הגאה, ובתקווה לא הרחק לאחר מכן ייצא להקרנות מסחריות בדרך לצבור כמה מועמדויות לאוסקר בתחום המשחק והכתיבה (למרבה הצער, על קטגוריות נוספות כבר אין על מה לדבר בשלב זה).
אני לא יודע באילו תבלינים השתמש הבמאי והתסריטאי אנדרו הייג בסרטו החדש, אבל עיצוב העולם שברא והנשמה שיצק פנימה הופכים את "כולנו זרים" למשהו באמת אחר, שאולי קשה להסביר (אם כי בהחלט אנסה) אבל כאילו מרחיב את היקום שאנחנו חיים בו. והנה מה שהכי משונה בכל הסיפור – למרות תחושת ההתעלות, זה איננו סרט מנחם. הוא לא מסוג הסיפורים שמהם יוצאים עם לב קל יותר משנכנסנו. להפך, האמת.
כמקרה בוחן, אספר לכם שמשהו כמו ארבעים דקות פנימה, החבר עמו צפיתי בסרט (צפייה ראשונה שלו, השנייה שלי) לפתע אמר בקול רם, כאילו בלי לשים לב, "אני כבר לא יכול עם המועקה הזו!". מה שאגב לא מנע ממנו לצפות בשאר הסרט בדממה, בסיומו להכריז עליו כאחד הטובים שראה לאחרונה, ושעות מספר לאחר מכן, אל תוך הלילה, לשלוח לי הודעות על דברים שקרא עליו לאחר שהלכתי.

החל מהקרנותיו הראשונות בפסטיבלי טולרייד וניו יורק הגיעו דיווחים רבים ממבקרים ופודקאסטרים שמכריזים על כך שמדובר בקלות באחד מסרטי השנה, אבל גם שלעיתים היה קשה להתרכז בהקרנה בגלל כל קולות הבכי מיושבי האולם. באופן אישי אני נותרתי די יבש מדמעות, אבל כן נדהמתי מכמה רגעים בהם הייתי חייב לתהות איך ולמה אנדרו הייג קיבל גישה למחשבות הכי כמוסות שלי ולשיחות הכי אישיות שלי, ועוד הייתה לו את החוצפה להביא את זה למסך. ואם להאזין לתגובות שמסביב על הסרט הזה, אני רחוק מלהיות היחיד שהרגיש ככה. הייג הצליח לעשות סרט שנכנס לנשמה, שמדבר להרבה אנשים כאילו באופן אישי רק להם.
לא את הכול אהבתי ב"כולם זרים", ונגיע גם אליהם, אבל קולנוע ודרך סיפור כאלה מאוד נדיר למצוא ורק על זה כדאי לפנות לו זמן ומקום.

"כולנו זרים" מבוסס על ספרו של טאיצ'י ימאדה משנת 1987, שהיה גם בסיס לסרט אימה יפני מאת במאי "האוס". הייג לא הלך לכיוון הז'אנריסטי, אבל כן שינה כמה מגדרים ופרטי עלילה כדי להפוך את הסיפור לביוגרפי למדי שעוסק בכותב גיי. אני בשום פנים ואופן לא הולך לפרט על עלילת הסרט, ואני מבקש גם מכם לא לדעת יותר מדי לפני הצפייה, אבל ברמת המידע ההכרחי, אפשר לומר שזה סיפור על תסריטאי לונדוני שאל חייו נכנס, שלא נאמר מתפרץ, בחור שצעיר ממנו בכעשרים שנה ולאט לאט כובש את לבו. במקביל, ניסיונותיו לכתוב תסריט על ילדותו בשנות השמונים מביא אותו לסדרת מפגשים יוצאת דופן שאמורה לסגור פצעים ישנים, אבל ייתכן ותפתח חדשים.
בהמשך הסקירה הזו אני כן ארשה לעצמי להיכנס קצת יותר לעומק, אבל זה יגיע אחרי אזהרת ספויילר מהדהדת שלא תוכלו לפספס. בינתיים אנחנו באיזור בטוח.

סרטו הראשון של אנדרו הייג היה "פיט היווני" ב-2009, אבל זה באמת לא סרט שצריך לראות. בסריטה אנחנו עוקבים אחריו מאז הפריצה שלו ב-2011 עם סרטו השני "סוף שבוע" שהתחבב עלינו מאוד, ואפילו הביא לי ראיון עמו בחסות פסטיבל הקולנוע הבריטי (אליו אנחנו עדיין מאוד מתגעגעים). לאחר מכן הגיעו "45 שנים" המצוין שסידר מועמדות אוסקר לשרלוט רמפלינג, והסדרה המוצלחת וקצרת החיים "לוקינג" יחד עם הסרט שסגר אותה. סרט הקולנוע האחרון שלו היה "סמוך על פיט" בשנת 2017, שכנראה ניצב במקום מכובד ברשימת 15 הסרטים המדכאים ביותר שראיתי בחיי.
ב"כולנו זרים" הייג בן ה-50 מגיע לשיא היכולות שלו. גם אם "סוף שבוע" אהוב עלי יותר מסיבות שאפרט בהמשך, כשזה מגיע לצילום, פסקול ועריכה, הייג יוצא מגדרו עם סרט שכמעט ואין בו רגע אחד שאיננו עוצר נשימה מרוב יופי ונפח. הצלם ג'יימי רמזי כבר היה חתום על כמה הפקות מורכבות ("לחיות" ו"תראו אותם רצים", למשל) אבל הפעם באמת שקשה להשוות לכל דבר אחר. יחד עם רמזי והעריכה של ג'ונת'ן אלברטס, הייג מייצר יקום חושי-אסוציאטיבי שאי אפשר לא לטבוע בו. השיא מגיע בסיקוונס מסיבה בליווי "דת' אוף ד'ה פארטי" של בלר, מהמונטאז'ים היפים ביותר שתראו על המסך בזמן הקרוב.

המקום שבו אני מעט נרתעתי מ"כולנו זרים", ואני מאמין שזה גם התחום בו הייג אולי לא היה בשליטה מלאה אבל ייתכן ואני טועה והדברים מכוונים, הוא שבאמת מדובר ביצירה עגומה להפליא. רוב רובו של הסרט זה עובר בסדר ואף יותר מכך, לא רק בגלל האווירה המכושפת אלא בזכות העדינות של הייג וקאסט השחקנים המנצח שלו. אבל ככל שהסרט מתקדם (וקשה לקבוע אם אנחנו מתקדמים קדימה או פנימה) אפשר להאשים את הסרט ברצון לשבור את רוח הצופים ושם – במיוחד בסצנה מאוחרת המתרחשת בדיינר – הדברים מחליקים קלות לטריטוריות של קיטש. מעיכת שק הדמעות של הצופים כנראה עבדה היטב על רובם, אבל לי הייתה מעט יותר מדי.
ושוב, ייתכן וזו הייתה כוונתו של הייג אם לשפוט רשימת חמשת הסרטים האהובים עליו: "גבעת ווטרשיפ" המצויר, "המבט" המסויט, "אוונטורה", "זעקות ולחישות", ו"מרחק" של ג'יילן. הבחירה ביצירות האלו מעידות על המשיכה שלו לפרק את הכאב האנושי ועל מידת סקרנות רבה מפיתוליה האפלים של הנפש. אבל לי חלקו האחרון של "כולנו זרים" היה כמו הרגע הקטן הזה בו המים נמצאים מילימטר מעל שפת הספל, שומרים על עצמם, ורק טיפה אחת קטנה תגרום להכול לזלוג מהשוליים. להרגשתי הסרט לא הצליח להחזיק את הדברים במקומם והרגשות נשפכו לכל עבר, מלכלכים מעט את ההגשה היפהפייה.

הדברים האלו, כפי שבטח הבנתם, לא מנעו מ"כולנו זרים" להיות חוויה מאוד משמעותית בשבילי, גם אם לא מושלמת. זאת אולי גם הסיבה שאני יותר מחובר אל "סוף שבוע", שאף שהיה הרבה פחות מרשים מבחינה קולנועית, שם הייג הצליח לשמור על האיזון המלנכולי טוב יותר. האמת היא שהשוואה מעניינת נוספת היא עם סרט שחולק שחקן עם "כולנו זרים", זהו "אחרי השמש" משנה שעברה. גם הוא היה סרט על יחסים עם אבא שנפרש באופן אסוציאטיבי בו לא לגמרי ברור באיזו רמת מציאות אנחנו נמצאים. בשונה מ"כולנו זרים", שם, מבחינתי לפחות, לא הייתה סכנה לסחיטה רגשית.

מה שבכל רגע נתון עוזר ל"כולנו זרים" לחזור חזרה אל הטמפרטורה הנכונה, גם ברגעים של חשש לבעבוע וגלישה, הוא היכולת של השחקנים לגרום לנו לכזו עוצמה של חיבה ואהבה כלפיהן, גם, או בעיקר, ברגעים בהם הם נחשפים כפגומים-כלומר-אנושיים. אני כל כך ייחלתי לטובתן של הדמויות, שבכל רגע בו הייתה סכנה באוויר פיללתי שהכול יסתדר לרמה של דפיקות לב מואצות. רמת הדיוק והתבונה של ארבעת השחקנים הראשיים של "כולנו זרים" היא כמעט לא הגיונית.
את הגיבור מגלם אנדרו סקוט האירי, בקלות אחד השחקנים הטובים ביותר שפועלים כיום, אם כי למרבה צערו של כל מי שאיננו חי בלונדון, הוא נוכח בעיקר על הבמות. סקוט, כמו הייג גם הוא גיי מוצהר, הפך לקיבעון אצלי מאז תפקידו ב"גאווה", שהכניס אותו למצעד רגעי השנה שלי ב-2014. סקוט גם מוכר מהסדרה "שרלוק הולמס" ובמיוחד כזה שהביא לחיינו את המונח "הוט פריסט" בחסות פיבי וולר-ברידג' שהפכה אותו למושא התשוקה הכללי של העולם ב-2019, אז שודרה העונה השנייה של "פליבג". סקוט הופיע גם ב"ספקטר" ו-"1917". לעומת כל אלו, "כולנו זרים" הוא התפקיד הראשי הראשון שלו בסרט משמעותי, ואני יכול לומר לכם שלא ראיתי הופעה טובה יותר משחקן השנה. עתידו באוסקר אמנם מוטל בספק, אבל לא משנה מי יזכה, הוא לא יהיה ראוי כמו סקוט. לצדו פול מסקל, הלינק הנוסף והמוחלט יותר ל"אחרי השמש", ממשיך להיות אחד השחקנים המבטיחים והמסקרנים של התקופה, ובאמת שאין שום סיכוי לא להתאהב בו חמש דקות פנימה.
שני השחקנים הנוספים הם ג'יימי בל מתהילת "בילי אליוט" וקלייר פוי, שפרצה בזכות "הכתר", והסרט החדש בנוכחותה כנראה יסמן את הפעם השלישית ברציפות בה היא ראויה למועמדות אוסקר וזו לא תקרה, אחרי "האדם הראשון" ו"נשים מדברות". כקונטרה מוחלטת לאמא בריטית בלתי נשכחת אחרת מהשנה, רוזמונד פייק ב"סולטבורן" שהיא כולה ניתוק וריחוף, פוי היא החדר הגדול ביותר בארבעת חדרי הלב של "כולנו זרים", ואין לה ביט אחד שאיננו יושב בדיוק למקסימום אפקט.

הסיום של "כולנו זרים" מעורר הרבה מאוד שאלות שצפות רגע אחרי ששואפים פנימה את כל מה שקרה, אז ברשותכם כן אכנס בשלב הזה לחלק מספיילר שלא מומלץ למי שטרם צפה. אם אתם נמנים על אלו, אומר רגע לפני שאתם עוזבים שגם אם סביר שהחוויה שלי היא ספציפית להחריד בהקשר של "כולנו זרים", השילוב של כל האלמנטים בו יחד כאילו שחזר אצלי הגדרות. היכולת של הייג והסרט לשכנע בעולם של הדמות הראשית, לקרב אותנו לנראטיב שלו, להלהיב אותנו מכל מה שחדש ולהתפעל מכל מה שכבר קרה, גרם לי גם לרצות לחוות שוב דברים בעוצמה, ולצפות לכל מה שעוד יכול לקרות לי בעתיד. יש סרטים שיכולים לעשות את זה.

ספויילרים ל"כולנו זרים":

ברור משלב מאוד מוקדם שהסרט מתרחש בכמה רמות של מציאות, אבל השאלה היא מה בכלל אמיתי. אין ספק שהרגעים בהם אדם (אנדרו סקוט) פוגש את הוריו המתים שקיימים באיזשהו יקום מקביל אינם ריאליסטים, אך ייתכן ומהרגע הראשון כבר נזרקנו לאיזשהו פרגטורי, ושום דבר לא מתרחש בעולם בו אנחנו חיים.
הסרט נפתח בכמה שעות בחייו של אדם, כאשר הוא מביט בזריחה מחוץ לחלונו מבלי שנדע אם התעורר כעת, בכלל ישן, או כל קונטקסט אחר (איך אנדרו הייג אוהב אנשים שמסתכלים מהחלון, זה אין לתאר). בערב נשמע קול אזעקת שריפה בבניין שמוציא את אדם מהדירה אל הרחוב. אבל הבניין איננו עולה באש, שום רכב הצלה לא מגיע, ובאופן כללי נראה שאף אחד לא גר שם מלבד דמות מסתורית באחד החלונות של הקומה השישית. אלו רצף שוטים שאולי נראים מציאותיים אבל גם יש בהם הרגשה מעט מוזרה.
רגעים ספורים לאחר מכן, אותה סילואטה מהחלון מתדפקת על דלתו של אדם, ואנחנו מגלים שזהו הארי (פול מסקל), שיכור כלוט ושואף לרגע של אינטרקציה עם אחר. הוא בעצמו מדבר על השקט ועל העובדה שהבניין ריק באופן מחשיד, וכך יישאר למשך כל הסרט. גם אין לנו מושג איך הוא יכל לדעת מהי דירתו של אדם בבניין המאוד גבוה הזה.
כך שאפילו עוד לפני שאדם מגלה את גופתו המתה של הארי בדקות האחרונות של הסרט, עולה השאלה האם אדם בעצמו בכלל בחיים, והאם הבניין הזה הוא לא יותר מאשר איזשהו עולם שאחרי. כזה שבו אתה תקוע עד שתגיע להשלמה עם הדברים שלא הספקת בחייך, או להגיע לרמה הגבוהה ביותר של קיום – לאהוב ולהיות נאהב. זה גם יכול להיות הפענוח של השוט האחרון והמדהים בסרט – אדם והארי מצאו אהבה סוף סוף, ועכשיו יכולים ללכת למנוחת עולמים, די מילולית, ולהפוך לכוכב בשמיים.
אם אתם קוראים את זה לפני שראיתם את הסרט, נשבע לכם שזה הרבה יותר יפה ממה שאני מתאר.

בתאוריה הזו יש חורים. אחד מהם נמצא בשוט המאוד יוצא דופן שמגיע לאחר הפגישה הראשונה בין אדם והארי – כאשר הארי מצולם בתוך המעלית בחזרה לדירתו. זו הסצנה היחידה בסרט בה אדם לא נוכח, וממנה עולה השאלה האם זה באמת משהו בעיני רוחו של אדם, האם הארי כבר מת בשלב הזה או בדרכו לשם, ומתי בעצם השניים נפגשו לראשונה? יכול להיות שזה בעצם התרחש באותה מסיבה שיצאה משליטה, בסופה אדם רואה את הארי מתרחק ממנו בתחנת הרכבת? אולי הוא קלט אותו ומשם הכניס אותו אל תוך הפנטזיה שלו?
גם המעבר של אדם אל היקום המקביל בו הוריו חיים איננו לגמרי ברור. מה שקורה הוא שאדם מתיישב מול המחשב לכתוב תסריט שמתרחש ב-1987, ואז מביט החוצה לחלון, רואה רכבת נוסעת אל עבר העיר כאשר ברקע מתנגן השיר "ג'וני בוא הביתה" של פיין יאנג קניבלס. רמז מאוד לא קטן למשאת נפשו של אדם. בקאט הבא, אדם נמצא בתוך רכבת בדרכו למחוז ילדותו, ולא בטוח האם הוא מדמיין את עצמו ברכבת שכרגע ראה מחוץ לחלון, או שבעצם אלו דברים שהוא כותב ואנחנו רואים את זה כמשהו שקורה בפועל.

שכבות המציאות והדמיון ממשיכות להתבלבל לקראת המערכה האחרונה, כאשר אדם לוקח את הארי לבית ילדותו לפגוש את הוריו המתים, אבל אין שם איש. הסרט כביכול נוטע את הארי בעולם המציאותי, למרות שבשלב הזה הוא כבר היה אמור להיות גופה בדירתו. מצד שני, הוריו של אדם כן רואים את הארי ואפילו מגיבים לזה, אז בעצם איפה נמצא פיזית אדם בשלב הזה?
אולי באופן הזה "כולנו זרים" אומר לנו שאנחנו לא באמת יכולים לפייס בין העבר וההווה. על פי הקריאה הזו, על אדם לבחור רק בין אופציה אחת: העתיד עם הארי או העבר עם ההורים, כי שני אלו לא יכולים להתקיים יחד. אדם מנסה להשהות את זמן הבחירה, וזה עולה לו במחיר יקר כי כך הוא מפספס את הארי שמת בינתיים. אולי.

אופציה נוספת היא גם לשחרר מכל השאלות האלו, ולהכיר ב"כולנו זרים" כחוויה פנימית של אדם בודד במשבר, כזה שמייחל לאהבה שנלקחה ממנו בתאונה איומה בילדותו ורק אחת חדשה יכולה לפתוח את לבו ולאפשר לו להתמודד. מה שבטוח הוא שהסרט עוסק באופן כל כך יפה בחוויה אנושית של כמיהה, כמו גם של זהות להטב"קית שחושלה בשנות השמונים והתשעים, תקופה שונה לחלוטין ממה שקורה היום אבל עדיין מהדהדת בנפש ומעצבת מסלול חיים.
זה סרט שאפשר לקחת למקומות אופטימיים מאוד, או לקשים מאוד. זה כנראה יהיה תלוי הרגע הספציפי בו כל אחד נחשף ליופי והקסם של "כולנו זרים".