• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • Confess, Fletch :מחכים לתרגום
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

״תראו אותם רצים״, סקירה

29 בספטמבר 2022 מאת עופר ליברגל

סופרת המתח הבריטית אגתה כריסטי זוכה לפופולריות בקולנוע של השנים האחרונות. בין העיבודים עתירי הכוכבים של קנת' בראנה לספרי הרקול פאורו (״רצח באוריינט אקספרס״, ״מוות על הנילוס״), לסרטו של ריאן ג'ונסון "רצח כתוב היטב" שאמנם מבוסס על תסריט מקורי אבל כולו מחווה ארוכה לעלילות ספריה של כריסטי, תוך עדכון קל של סגנונה לימינו. סרטו של ג'ונסון צפוי להפוך לסדרה ארוכה של סרטים, אחד מהם יגיע לנטפליקס בחודשים הקרובים. למעשה, הטרנד בעצם אינו דבר נדיר שכן הסופרת שנפטרה בשנת 1976 מעולם לא חדלה להיות פופולרית ואופנתית.

הדוגמה המובהקת ביותר לכך הוא המחזה "מלכודת העכברים" (The Mousetrap) שרץ ברצף בלונדון מאז שנת 1952. כריסטי ציוותה כי אף עיבוד של המחזה לסרט קולנוע לא יצא לדרך עד שתעבור חצי שנה מאז ירידת ההפקה המקורית מן הבמות. זה שעדיין לא קרה (הייתה הפסקה בתקופת הקורונה, אבל המחזה עלה בחזרה במהירות). לכן, יוצרים שרוצים לרכב על ההצלחה פונים לדרכים עקיפות. כזה הוא הסרט "תראו אותם רצים" (See How They Run), על תעלומת רצח שמתרחשת במהלך הפקת המחזה "מלכודת העכברים", העוסק גם הוא בתעלומת רצח. למי שחושש מסרט אינטלקטואלי מדי, מדובר בשילוב בין התעלומה לבין קומדיה, המבוצע בלי הרף. למרות שפע של מחוות ורמיזות, דומה כי הוא אף פעם לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. במקביל, הוא גם לא מזלזל בקהל.

את התסריט כתב מארק צ'אפל ועל הבימוי מופקד טום ג'ורג', שני יוצרים שעבדו בעיקר בטלוויזיה הבריטית. העלילה מתחילה בחגיגות ההופעה ה-100 של ההצגה "מלכודת העכברים", סביב שנת 1953 ועדיין עם הקאסט המקורי בהובלת ריצ'ארד אטנבורו (האריס דיקינסון נהנה לגלם את השחקן האגדי שהפך לבמאי מאוחר יותר), ואשתו שילה סים (פרל צ'אנדה). מפיק הוליוודי בשם וולף (ריס שיקסמית') כבר זומם על הסרט שיפיק עם ירידת ההצגה מן הבמות, והוא רתם לשם כך תסריטאי הומוסקסואל ממוצא אפריקאי (דייויד אויילואו) ובמאי אמריקאי שעבר לאירופה בגלל הכללתו ברשימה השחורה (אדריאן ברודי). בינתיים, המפיקה של ההצגה פאטולה ספנסר (רות וילסון) מנסה להמשיך ולדחות את סיום הנוכחות של ההצגה על הבמה. לאחר ההצגה ובמהלך המסיבה, מתרחש רצח בתוך אולם התיאטרון.

הרצח מכניס לסרט את הדמויות המעניינות ביותר בו, השוטרים נשלחים לחקור את התעלומה. מי שמוביל את החקירה הוא הבלש סטופארד (סם רוקוול), בלש ותיק ומוערך, אבל גם בעל צליעה וסובל מכך שרוב המשאבים מוקצנים להתמודדות עם סדרת רציחות אחרת. הוא גם לא נהנה מן השוטרת הצעירה שהופקדה להיות העוזרת שלו, סטוקר (סירשה רונן), אוכפת חוק נלהבת שמעריצה את הכוכבים אותם היא חוקרת אבל גם מקפידה על נהלים, אולי יותר. שניהם מדווחים למפקד המשטרה סקוט (טים קיי) שמנסה לרצות את ההנהגה הפוליטית אבל גם לא לזעזע יותר מדי את הסדר הקיים.

בקצרה, אציין כי "תראו אותם רצים" הצליח בעיניי רק בצורה חלקית לבנות גלריה מעניינת של חשודים או מעורבים בהצגה שבתוך הסרט, אך הוא הצליח בצורה יוצאת דופן בליהוק השוטרים. הם שמרוממים את היצירה ובצדק מוענק להם מירב זמן המסך. עיקר הקסם של הסרט נובע מן הפער בין רוקוול, שמגלם אדם שנע באיטיות ועייפות, לעומת האנרגיה המהירה שסירשה רונן משדרת. היא מגלה בסרט זה פן של הכישרון שלה שלא רואים מספיק: תזמון קומי מופלא, שלא בא על חשבון דמות אמינה הפועלת בעולם לא אמין. תענוג לראות אותה על המסך, כולל בסצנה הקצרה בה כותרת הסרט מתממשת ואנו אכן רואים, לפחות אותה, רצה.

במקור, שם הסרט לא מתייחס רק לסצנת הריצה הקצרה הזו, אלא למשפט משיר הילדים הבריטי "שלושה עכברים קטנים", שנתן את שמו לסיפור קצר של כריסטי. זה גם היה אמור להיות שמו של המחזה, אלא שהשם הזה היה תפוס על ידי מחזה אחר, תיכף נגיע אליו. השם של הדמות הראשית של הבלש הוא רמז למחזאי הבריטי טום סטופארד, מי שכתב גם הוא מחזה ששאב השראה מ"מלכודת העכברים", אבל לא ארשום את שמו שכן הוא מהווה ספוילר ל"מלכודת העכברים" (אך לא לסרט "תראו אותם רצים", אם תרצו לחפש). בניגוד לסטופארד, "תראו אותם רצים" מוצא מספר דרכים להתכתב עם עלילת המחזה המקורי ולשלבו בתוך הסרט מבלי לחשוף את הטוויסט בצורה חד משמעית. הדבר נעשה בין היתר דרך שימוש בטוויסטים אחרים: חלקם דומים למקור, חלקם לקוחים מטקסטים אחרים של כריסטי, וחלקם פיתולי עלילה שנועדו להיות הסחות דעת. או שאולי שיקרתי לכם לאורך כל הפסקה הזו, אני לא בהכרח מספר מהימן, בדומה לדמויות בסרט. או שמא?

בבימוי שלו, ג'ורג' לא שואף להעניק לסרט מבע מקורי. הוא שואב מעט השראה סגנונית מווס אנדרסון ותיבול ההשפעה מעיבודים קולנועיים אחרים לכריסטי ומן הקולנוע של ראין ג'ונסון בכלליות, רק עם דגש בריטי יותר. הסרט הוא מחווה למספרת סיפורים ספציפית אבל גם לסיפור סיפורים באופן כללי ודרך הדמות שמגלמת רונן, גם למעריצים של סיפורים ואפילו לאנשים אובססיביים, כל עוד הם יודעים לנתב את האובססיה שלהם לנתיב ראוי. דומני כי זה לא סרט שיזכה לחיי מדף ארוכים, בניגוד להצגה שהוא מרפרר אליה. הסרט מציג מספר דמויות שחושבות את עצמן למבריקות, אבל הוא לא מנסה להיות מבריק או גאוני, אלא רק מלוטש ויעיל. למרות מספר דברים ארכאיים בדרך בה הסרט מנסה להיות תקין פוליטית בייצוג, ולמרות שלא כל הדמויות של המעורבים בהצגה מצליחות להיות מרתקות, הוא מבדר פחות או יותר בלי הפסקה. בעיקר, הוא מעורר תיאבון לעוד, כאשר העוד הוא חזרה לסרטים שעיבדו את כריסטי בצורה כלשהי, ישירה יותר או פחות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.