אימת החודש – נובמבר 2023: "כשהרוע אורב", "מוציא ת'נשמה", "הנזירה 2", "המסור 10"

סוף השנה הולך ומתקרב אלינו בצעדי ענק (ועם איך ש-2023 התנהלה קשה להאמין שמישהו מבואס מזה) ובאופן טבעי עולה השאלה – האם זו הייתה שנה טובה לקולנוע האימה? נדמה שהקונצנזוס הכללי הוא שלא ממש. זה בהחלט ייתכן, אבל אני מרשה לעצמי לחכות רגע עד סיכום השנה, אז כל היבול השנתי יהיה פרוס לפני באופן מסודר, לפני שאגיע למסקנות נחרצות. מה שאני כן יכול להגיד בשלב זה, שלמרות שהיו השנה כמה הצלחות גדולות וסרטים מדוברים למדי, נדמה שלא מצאנו סרט אימה שימשיך אתנו לשנים הבאות. זה כמובן לא משהו שאפשר לקבוע בזמן אמת, אבל אירועי השנה בקולנוע האימה היו יותר תוצאה של הצלחה בקופות ("מייגן", "חמישה לילות אצל פרדי") מאשר משהו שידליק את קהילת האימה העולמית. אבל תנו לי לחשוב על זה כמה שבועות.

אמנם ארבעה סרטים מצאו את מקומם במהדורה החודשית, אחד מהם בהחלט מתקרב לתואר סרט האימה הרשמי של השנה ושלושה מהם הופצו בבתי הקולנוע בארץ, אבל האמת היא שהיה אחד חמישי שכמעט ונכנס. שמו "Suitable Flesh". לא מצאתי יותר מדי מה להגיד עליו, אז רק בכמה מילים: סרטו של ג'ו לינץ' ("אויב בטווח אפס", "אבירי הכסאח") בכיכובן של הת'ר גראהם וברברה קרמפטון (אחת מתקרבת לגיל חמישים, השנייה עברה אותו, אבל שתיהן שנראות פה בנות שלושים וזה הפליפ אותי לגמרי) הוא אימה בסגנון צ'יז-ניינטיז, די חביב ועם כמה סצנות מגניבות, אבל כל הזמן תהיתי האם יש ערך בלראות סרט עם משחק נוראי וסיפור לא קוהרנטי רק כי הוא עושה מחווה לתת-ז'אנר שכמעט וגווע. אין לי תשובה לזה, אבל אתם מוזמנים לבדוק בעצמכם. יש לא מעט ליהנות ממנו. זה לגבי זה.

"כשהרוע אורב" – When Evil Lurks / Cuando Acecha La Maldad

סרט האימה המסקרן ביותר של תקופת ההאלווין, וכנראה הלא-דובר-אנגלית המדובר ביותר של 2023, הגיע מארגנטינה. עוד לפני שנחשף לקהל הרחב כבר נבנתה לו ציפייה רבה בעקבות זהות הבמאי, דמיאן רוגנה, שפרץ לסצנה עם סרטו השני, "בעתה" מ-2017. הסרט ההוא אמנם לא הכה גלים ברמה שתהפוך את רוגנה לשם מזוהה במיוחד לקהל הרחב, אבל קהילת האימה מאוד התלהבה ממנו. אני חיבבתי באופן רגוע, כפי שמסתמן ממה שכתבתי עליו באימת החודש של פברואר 2019.
סרטו החדש של רוגנה הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו ומשם מצא לעצמו מקום ברוב פסטיבלי הז'אנר העולמיים. לבתי הקולנוע בארה"ב יצא בתחילת אוקטובר במתכונת מצומצמת, שבועות בודדים לפני שנחת בנמל הבית האמיתי של סרטי האימה, שירות הסטרימינג Shudder, והסעיר את הרוחות. מילולית.
"כשהרוע אורב" לא כל כך היה על הרדאר לפני טורונטו, אבל מהרגע שנכתבו עליו המילים הראשונות כולם חיכו לראות אותו. הדיבורים על אכזריות בלתי נסבלת ודברים שקשה לתאר בהחלט עזרו להתלהבות להתפשט. כמו שקרה בשנים האחרונות עם "העצבות", "לשון הרע", "הפיר" ו"נא", קיבל "כשהרוע אורב" את תואר הסרט הזה שהגיע משום מקום, והולך למקומות שאף סרט דובר אנגלית לא יכול להעז.

על העלילה לא אפרט גם כי היא די בסיסית וגם כי עדיף לא לדעת יותר מדי פרטים. אני כן אומר ש"כשהרוע אורב" בהחלט הרוויח את המוניטין שצבר. זה סרט שהולך מאוד רחוק, הוא אכזרי להדהים, לא רואה בעיניים, ויש שם רגע אחד שגרם לי לצרוח – מילולית, לצרוח – ואז למחוא כפיים בהתלהבות. שילוב של תדהמה מוחלטת ממה שכרגע קרה, זעזוע עמוק והערכה טוטאלית על כך שרוגנה ביצע את זה בצורה הטובה ביותר. זה רגע מדהים כי מצד אחד הסרט בונה אליו והצופה המרוכז יודע מה עומד להגיע, ועדיין זה עובד כמו הפתעה. כמובן שלא אסגיר מה בדיוק כדי לא להרוס ("כלב" היא המילה היחידה שתוציאו ממני), אבל זה לגמרי הולך לככב ברגעי השנה שלי.
האמת היא שמהרגע הראשון "כשהרוע אורב" לא לוקח שבויים, מהשוט הארוך שפותח אותו הוא נוטע תחושה מלחיצה ומאפשר מעט מאוד דקות של הסתגלות לפני שהוא מפציץ באימג'ים מעוררי חלחלה ומצולמים להפליא על ידי מאריאנו סוארז, אבל אל תטעו לחשוב שזה רק פסטיבל זוועות ותו לא.

נאמן להבטחתי לא לחשוף יותר מדי בשלב זה, אגיד שבעיני – וזו בהחלט אינטרפרטציה אישית – "כשהרוע אורב" הוא סרט הקורונה הכי טוב שראיתי, או לפחות מהטובים שבהם. הוא לא עוסק במגיפה באופן ישיר, אבל הוא מצליח לתפוס את החרדה הזו שהיינו בה בעקבותיה, לא רק מאיזשהו רוע (במציאות נגיף, בסרט שד) שאיננו יכולים לראות או לדעת מאיפה יגיע, אלא גם בחוסר החוקיות והוודאות שבדבר. לרוב בסרטים אנחנו מבקשים כללים ושיטתיות במתרחש, אחרת התחושה היא של עצלנות או זלזול, אבל ספציפית פה זה עובד מצוין. זה זרק אותי לתקופת הקורונה כי גם שם הכול היה כאוטי. אנשים שהיו בסביבת אנשים חולים לא נדבקו, חלק מהחיסונים עבדו וחלק לא (למען הסר ספק – אני התחסנתי בהזדמנות הראשונה ומאמין שזה מה שעצר את המגיפה. אם למישהו היה ספק, למרות החיסון אני עדיין בחיים) והכאוס הכללי הפך את האנשים ללחוצים ומפוחדים הרבה יותר. אני לא בטוח אם נתקלתי בסרט שתופס את החוויה האיומה ההיא כמו "כשהרוע אורב".
אזהרה שאולי צריך להרים למי שמתכנן לצפות – אם לוקחים בחשבון גם את סרטו הקודם, "בעתה", מתגלה שרוגנה כנראה חי בתחושה שאין דבר מפחיד יותר מילדים. אני לא מכיר את הבחור ולא שמעתי אותו מדבר מעולם, אבל הבחור פשוט לא נראה שמסתדר עם הנוכחות שלהם בעולם. כך שאם אתם רגישים לילדים בסכנה או ילדים שמייצרים סכנה, אולי כדאי שתמצאו סרט אחר.

"כשהרוע אורב" איננו הצלחה מוחלטת בכל התחומים. כאמור, מי שמבקש חוקיות וסדר כנראה יהיה ממש מתוסכל בחלקיו האחרונים, וגם יש בו אלמנטים לא מאוד נוחים ביחס לספקטרום האוטיסטי. אחת הדמויות המרכזיות בסרט היא נער שנמצא על הרצף והמשמעות שלו במארג העלילתי היא לא בדיוק מהרגישות ביותר בנמצא. ואני משתמש במילים עדינות. אם כל הדברים האלו פחות מטרידים אתכם, אם אתם מחזיקים סבבה מול מראות קשים, ואתם מאלו שמחפשים את סרטי האימה הבולטים של התקופה, כנראה שאין הרבה סרטים מ-2023 שאתם צריכים לראות יותר ממנו.

"מוציא ת'נשמה" – It Lives Inside

זה יהיה קצת דושי מצדי לכתוב את הדברים הבאים, כי הם מכוונים לאנשים שלא רק שאני מכיר בפן המקצועי ומאוד מעריך את עבודתם, אלא גם אוהב אותם באופן אישי. למרות שאני יכול פשוט להגיד להם את זה בפנים (וייתכן ואפילו אמרתי), אני רוצה לנצל את הבמה שיצרתי לעצמי כדי לשחרר את זה באופן פומבי:
אם זה לא קשה מדי, אני ממש מבקש ממפיצי הקולנוע היושבים בציון לוותר על ההסתחבקות המתחכמת הזו בבחירת שמות עבריים לסרטי אימה. זה כבר לא מגניב. אני הראשון להודות שזה התחיל נהדר עם ההברקה של "מז"ל טוב", ואני אפילו זורם על "מת או חובה". אבל בשלב הנוכחי, כשזה כבר טרנד, זה סופר מתיש. "על חגים ועל המוות" אולי נשמע מגניב על הנייר אבל סחי פצצות, "נגעת נרצחת" הוא חטא על פשע כי הוא גם לא מתקשר את הווייב של הסרט וגם לא נאמן למה שמתרחש בו, ו"מסיבה סוף" גם לא בדיוק קולע (אם כי במקרה הזה באמת היה אתגר גדול למצוא מקבילה עברית לשם המקורי). מבחינתי כל הקריצות האלו שוות ערך לקרוא ל"Thanksgiving" 'תודה על כל מה שרצחת', ל"סמייל" 'תן חיוך הכול לרעה', ל"התפריט" 'חזק וטחון', או ל"אנחנו" 'משפחה לא בוחרים'. הגיע הזמן לחדול.

הסרט החדש שמצטרף לקבוצת התרגומים המתישים הוא "מוציא ת'נשמה" שיכל בקלות להיקרא "זה חי בפנים" כמו שמו בניכר כי קומדיה הוא לא, אבל בסדר, די, שחררתי. זהו סרט הביכורים של בישאל דוטה, זוכה פרס חביב הקהל של מסגרת חצות בפסטיבל SXSW האחרון. האמת היא שנקודת המוצא שלו מזכירה את זו של "נגעת נרצחת" שיצא קצת לפניו. גם הפעם מדובר בסרט רוחות שמתנהל בעיקר בעולמם של תיכוניסטים ומובל על ידי נערה צעירה ממוצא שונה מרוב חברי הכיתה והקהילה שלה. הפעם זו סם (מייגן סורי, השחקנית עם העיניים הכי גדולות שראיתי לאחרונה, וקשה לתאר כמה זה אפקטיבי כשהיא צריכה להציג חרדה מוחלטת), מתבגרת שהוריה היגרו מהודו לארה"ב וכמו הרבה מהגרים מנסים כמה שניתן לשמור על המסורת גם רחוק ממולדתם. תחושת הזרות של סם מאוד נוכחת ביומיום שלה, והיא עושה כל מה שהיא יכולה על מנת להיטמע כמה שיותר בסביבה הלבנה שלה. מה שבהחלט לא עוזר לה הוא שבת כיתתה הנוספת ממוצא הודי, טמירה, לאחרונה די איבדה את זה, ומסתובבת סהרורית במסדרונות בית הספר. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לסם זה שיחשבו שהיא איכשהו קשורה אליה. גזר דין מוות חברתי. אבל כאשר טמירה נעלמת, סם מתחילה להבין שאולי יש איזשהו כוח אפל שמעורב בעניין ויוצאת לחקירה שתגבה כמה קורבנות בדרך.
וכן, יש פה אלגוריה מאוד לא מעודנת לדיכאון ובדידות אצל בני נוער.

כמעט בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו, "מוציא ת'נשמה" לגמרי עומד ביעדים שהוא הציב לעצמו. משחק, בימוי, צילום, אפקטים, הכול ממש נראה טוב. לצופי אימה אדוקים הוא לא יהיה חדשות מסעירות, ואפשר לזהות כל מהלך מקילומטרים, אבל הוא לגמרי מהנה ברובו. מה שאני מצאתי בו מעניין, וזו לגמרי מגמה חביבה כפי שתוכלו לקרוא גם בסרט הבא בסקירה הזו, הוא שככל שהעלילה מתקדמת הסרט מסיט הצידה את הדמויות של הגברים ומתרכז רק בנשים, הופך אותן לסנטר העלילתי שלו. הצעירות והמבוגרות הן אלו שמזהות מה קורה, יוצאות לפעול, נלחמות ומספקות נחמה ורגש. זה יותר מלהציב דמות נשית כגיבורה, זה לתת לבנות ונשים תפקיד יותר משמעותי מארכיטיפ "הנערה האחרונה", להציג עולם מטריאכלי כמעט לחלוטין, וגם לפאר תלות הדדית של נשים ויכולתן לנצח את הרוע בלי עזרה של אף אחד אחר. לא הכי חדשני שיש, אבל עדיין מרענן יחסית.

"הנזירה 2" – The Nun II

חלקכם אולי יגחכו אל מול המשפט הבא, חלקכם אולי יבינו אותי, אבל האמת היא שאימת החודש, בעשור שבו אני משקיע בה, הפכה להיות יותר מסתם משימת כתיבה. "שליחות" תהיה מילה דרמטית ומנופחת כדי לתאר את זה, אבל מכיוון שהבנתי שלא מעט קוראים וקוראות מתעניינים ומסתמכים על אימת החודש, אני מרגיש שיש עלי איזושהי אחריות. זה גורם לי לפעמים לעשות דברים שאני לא מאוד רוצה, רק כי אני מרגיש מחויב. כמו לראות "הנזירה 2", סתם כזאת דוגמא שקפצה לי לראש אין לי מושג למה.

צחוק בצד, לא הייתה לי שום סיבה לצפות ב"הנזירה 2" מעבר לרצון שלי לקבל תמונה שלמה על שנת האימה הנוכחית. אני לא מחסידי היקום הקולנועי של ג'יימס וואן (סרטי "לזמן את הרוע", "אנאבל", "הנזירה" ו"מקוללת"), באופן כללי סרטי רוחות לא מפעילים אותי יותר מדי רוב הזמן, ודי קלטתי את הקטע כבר. אבל ההצלחה של הסרט, וחלקו במותג אימה מצליח שרץ כבר משהו כמו עשור, הופך אותו לאינטגרלי במארג הכללי בתחום האימה של הכאן והעכשיו.
זה לא שמדובר בסרטים רעים, כן? אני אפילו מאלו שכתבו מילים יחסית טובות על "לזמן את הרוע 3" ו"הנזירה" הקודם. אין לי שום דבר אישי נגד הסרטים האלה, הם פשוט לא מאוד מעניינים אותי, וכשהזמן שעומד לרשותי מוגבל אני חייב לייצר סדר עדיפויות. ובכל זאת התיישבתי לראות את "הנזירה 2" כדי לרוץ ולספר, וכדי שתעריכו את כל ההקרבה הבלתי נתפסת שאני עושה. איפה הפרס שלי?

אז כזכור, לפני חמש שנים, כשהעולם היה כל כך שונה מעכשיו, יצא הסרט "הנזירה", ספין-אוף פריקוולי ל"לזמן את הרוע 2", שמחזיר אותנו לשנות החמישים של המאה הקודמת. שם נזירה צעירה בשם איירין (טסה פארמיגה) נאלצת להתמודד עם רוח רעה ומרושעת שלובשת על עצמה מראה של נזירה מהגיהנום (אותה מגלמת בוני ארונס הנפלאה, שעשתה התקף לב לרבבות צופים בתור ההומלס המחריד ב"מלהולנד דרייב". אחד הג'אמפ סקרים הגדולים בתולדות הקולנוע).
בסרט ההמשך אנחנו מקפצים כמה שנים בודדות קדימה, והכול חוזר על עצמו בדיוק אותו הדבר – השד-נזירה צץ שוב, ואיירין נקראת בשנית על ידי הוותיקן כדי לנצח אותו לפני שיתווספו קורבנות נוספים למניין.
את ההתקן הזה לא ביים קורין הארדי של הסרט הקודם, אלא מייקל שאבס, בן בית של היקום הג'יימס וואני לאחר שביים את "מקוללת" ואת "לזמן את הרוע 3". את התסריט כתבו איאן גולדברג וריצ'רד ניינג (שעבדו יחד על "הנתיחה של ג'יין דו" ו"איליי") יחד עם אקילה קופר, מפיקה ותסריטאית בכירה בעולם האימה הנוכחי שחתומה על "מורעל" ו"מייגן". מדובר בקבוצת אנשים שיודעת את העבודה. יודעת טוב מדי, אפילו.

"הנזירה 2" הוא בדיוק מה שאתם מצפים שיהיה. סרט רוחות עשוי באופן ראוי שלא מנסה לטלטל את הסירה או לבחון גבולות, פשוט להעניק בידור מלא אדרנלין. אף אחד מהמעורבים בעניין לא יוצא מגדרו, בטח לא בתחום הסיפור והעלילה. אני אנסח את זה אחרת: אם היו משקיעים בתסריט רבע ממה שהשקיעו בתפאורה והסאונד, היה פה משהו גדול באמת. באמת שאי אפשר לקחת פה שום דבר ברצינות אפילו אחרי שעוקפים את זה הקטע הזה שבשנות החמישים, מסתבר, כל אנשי הקהילות הדתיות הכי נידחות באירופה דיברו אנגלית שוטפת ויכלו לתקשר בלי בעיה. באמת שאין שום אלמנט סיפורי פה שיכול לשרוד רגע של מחשבה קוהרנטית.
בנוסף, קחו בחשבון שזה סרט מאוד דתי שפועל על קונספט של גאולה לאלו שמאמינים בכל לבם בבורא עולם. כמובן לא שום דבר פסול או לא בסדר, זו נקודת מבט שהיא לא רק לגיטימית אלא גם שכיחה מאוד, אבל כן יש לסרט הזה אג'נדה ספציפית, אם למישהו עדיין אכפת מהרעיונות שמנסים למכור לו דרך בידור.

בחירה משונה במיוחד של הסרט – אך כזו שאפשר לסלוח עליה די בקלות – היא להוסיף דמות משנה משמעותית לצדה של איירין, נזירה צעירה ומרדנית בשם דברה, אותה מגלמת השחקנית העולה סטורם ריד ("נעדרת", "אופוריה"). הנוכחות של ריד מצוינת כמו תמיד, אבל די ברור שהיא שם רק כדי להוסיף אלמנט של גיוון עורי לעלילה המאוד לבנה של "הנזירה 2" (בסרט הקודם את המשבצת תפס כומר מקסיקני). על פניו אין לי שום בעיה עם זה, אני לא מחפש היגיון בסרט על שד שמתחפש לנזירה, אבל איך הגיעה בחורה שחורה בגיל העשרה עם מבטא אמריקאי למנזר איטלקי בשנות החמישים, זה קצת עניין להרמת גבה או שתיים.
היתרון בתוספת של דברה, בהקשר של "מוציא ת'נשמה" שהזכרתי מקודם, הוא שבעזרתה גם פה הסרט מתקדם למצב שבו רק הדמויות הנשיות הן מרכז העלילה, הן הגיבורות והן אלו שיצילו את היום. מבחינתי זו לגמרי נקודה לחיוב, גם אם כנראה לא אזכור ממנו שום דבר שנה מהיום.

ועדיין, בעיני "הנזירה 2" טוב הרבה יותר מקודמו, גם אם זה לא הרף הגבוה ביותר שיש. הקרדיט כולו מגיע לשאבס הבמאי ולצוות ההפקה שלו, כי באמת מדובר באחד מסרטי האימה המרשימים טכנית של הזמן האחרון. הסרט נראה מעולה, האפקטים מצוינים, יש לו כמה הקפצות לא רעות בכלל, והצילום של טריסטן ניבי ("האפל והמרושע") מוציא כמה אימג'ים יפים מאוד. על אף שהוא מדשדש במים די נמוכים, יש בו כמה סצנות טובות מאוד, אחת משובחת במיוחד שמתרחשת מול דוכן מגזינים בסמטה אפלה. גם רעיון ויזואלי יוצא דופן וגם מבוצע נפלא. הלוואי ושאר הסרט היה עשירית ממה שמוצג לנו ברגע הזה.

"המסור 10" – Saw X

את אחד המותגים הפופולריים והמוכרים ביותר של האימה המודרנית נטשתי אי שם בחלק השלישי. חזרתי אליו לגיחה קצרה ומיותרת לחלוטין בעקבות "המסור: המעגל נסגר" שיצא ב-2021, והתגלה כאחד הסרטים הכי גרועים שראיתי בחיים שלי. על פניו, ממש כמו "הנזירה 2", לא הייתה לי שום סיבה לצפות בחלק העשירי, שלפי הבנתי הוא סוג של חישוב מסלול מחדש לאחר "ג'יגסו", ובו החליטו להחזיר לקדמת הבמה את הנבל הראשון והמקורי, ג'ון קריימר בגילומו של טובין בל. כך שמבחינת הטיים-ליין המשונה, "המסור 10" ממוקם כרונולוגית בין הסרט הראשון לשני.
הסיבה שבחרתי לצפות בו היא שהתגובות אליו היו טובות באופן מפתיע ועל כן סקרנותי התעוררה. על אף הטראומה של "המעגל נסגר" הרגשתי מוכן לבדוק את הנושא. מה כבר יש להפסיד מלבד שעתיים מהחיים?

אז אולי הדבר הראשון שצריך לדעת לגבי הסרט הוא שאמנם לא חייבים להיות מומחים גדולים בפיתולי המותג כדי להבין ולעקוב, אבל אם לא ראיתם אף אחד מהתשעה עד כה, זה יהיה לכם די סתום. לא רק שיש בו אי אלו רפרנסים כמו גם דמויות שחוזרות על תקן הפתעה וידברו רק אל המיודעים, אלא נדמה שהסרט בכוונה לא מנסה לצמצם פערים עם קהל חדש. לוקח משהו כמו חצי שעה עד שכל הקטע של ג'יגסו נכנס לפעולה, כשעד שם, למי שלא מכיר לפחות את שני הסרטים הראשונים, זו דרמה די איטית על גבר עם סרטן קטלני שנוסע לקבל איזשהו טיפול רפואי חדשני. לא הדבר המרתק ביותר אי פעם.
האיש המדובר הוא כמובן ג'ון קריימר, רוצח הג'יגסו המתוחכם. וכשהוא יגלה שעבדו עליו (זו תפנית רק אם לא ראיתם סרט בחיים שלכם), הוא ידאג לנקמה מהסוג המוסרי-עילאי-ומדמם שלו בכל מי שפשע נגדו.

התגובות החיוביות לסרט התגלו כנכונות, לפחות בעיני. אחרי הפתיחה המזדחלת, כשקריימר מוציא לפועל את תוכניתו חסרת הרחמים, אנחנו מקבלים את ליטרת הגועל והאכזריות שבשבילה נכנסנו לכאן מלכתחילה. הבמאי קווין גורטרט בהחלט שולט בעניינים והולך רחוק. מאוד רחוק. הוא מכיר ומבין מה צריך להופיע בסרט "המסור" ודי ברור שיש לו זיקה רצינית למותג, אותו הוא מלווה כבר כמה שנים טובות.
גורטרט ביים וערך את חלקים שש ושבע, וערך את הסרט השמיני, "ג'יגסו". מחוץ למותג, הוא גם ביים וערך את "תנים" ו"איזבל". כעורך בלבד הוא חתום על סרטים בטווח רחב של איכות, מ"אומה" האיום ונורא, דרך "הזרים" שבעיני הגיעה לו על כך מועמדות לאוסקר ב-2008, ואפילו "קורי עכביש" מהשנה (שב-yes תוכלו למצוא אותו כ"רשת של סודות"). בזכות גורטרט, בחוויה המיידית של "המסור 10" לגמרי מספקת. הבעיה שלי היא, וזה גם רק במחשבה בדיעבד, שהוא קצת שכח בצד של מי הוא אמור להיות.

זה כנראה היה בלתי נמנע. כמעט כל מותג אימה שהמשיך יותר מדי זמן באיזשהו שלב הופך את הנבל שלו לגיבור. הרי ברוב הסרטים האלו האטרקציה המרכזית היא גם ככה הרוצח, ואותו הקהל מגיע לראות, כך שמתישהו מגיע רגע בו הפופולריות שלו כל כך גבוהה שהוא מרכז הסרט ולכן חייבים להפיל עליו מהלך תסריטאי חיובי. ב"המסור 10" קריימר הוא הגיבור הבלעדי שלנו, וככזה אנחנו צריכים להזדהות אתו. ופה אני קצת בבעיה. קריימר הוא פסיכופט מוחלט, רוצח ומענה ששכנע את עצמו שהוא עושה טוב לאנשים. סרט מספר עשר מבקש מאתנו להבין אותו יותר לעומק, ואפילו אולי לאשר את הנקמה שלו, שהיא כמובן מעבר לכל פרופורציה. לא שבאמת הכרחי להיכנס לעניין אתיקה כשזה מגיע לסרטי אימה, אבל לא בטוח עד כמה זה מגניב. או שאולי זה סתם האירועים שהתרחשו לאחרונה פה אצלנו גורמים לי להסתכל על הרבה דברים אחרת. קשה לומר.

ובנימה הזאת נסיים עם אימת החודש האחרונה במתכונת רגילה לשנת 2023. אני אמשיך להספיק כמה שניתן עד סיכום השנה, ונתראה במהדורה החגיגית בעוד כמה שבועות.
דבר אחרון לפני שנפרדים הוא להתריע שעניין התגיות בסריטה חווה קצת קשיים לאחרונה, אז אם תרצו למצוא מהדורות קודמות, הדרך הטובה ביותר היא דרך שדה החיפוש שמופיע בצד ימין למעלה.