אוסקר 2023/24: כל המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק ד'

דרמות גדולות התרחשו במרוץ לפרס הסרט הבינלאומי מאז פרסמתי את החלק הרביעי לפני ימים ספורים. הראשונה מהן אמנם לא הייתה בגדר הפתעה, אבל ללא ספק השפיעה על הווייב הכללי. למעשה, נראה שלראשונה מאז התחילו ההכרזות, יש לנו מוביל – זוהי בריטניה שהחליטה ללכת על הסרט זוכה קאן, ואחד המהוללים של 2023 בקלות, "אזור העניין". מכאן היה ברור שרק נציג אחד יכול לתת לו פייט כמו שצריך (הכול על הנייר, אדגיש. הדברים משתנים די מהר), מי שלקח ממנו את פרס דקל הזהב – "אנטומיה של נפילה" מטעם צרפת. למשך 24 שעות פחות או יותר התקדמנו למצב של ראש בראש, אבל אז הגיע הטוויסט.
נדבר על זה יותר בפירוט כשנגיע למדינה, אבל צרפת החליטה לפסוח על סרטה של ז'וסטין טרייה וללכת עם "הקדירה", שבאותו קאן ממש לקח את פרס הבימוי. ננסה להבין עוד מעט מה היו הסיבות עם רצף הנחות פרוע מצדי. ואם כבר קדירה, בחישות מעניינות הן גם מנת חלקה של אירן, שמייצרת מצב מאוד יוצא דופן.

בחלק הרביעי של סדרת הפוסטים הזו נוכחות 18 נציגויות חדשות, ובכך עלה מספר המדינות המשתתפות ל-62. הדד-ליין, כזכור הוא ה-2 לאוקטובר, ומכיוון שעוד רגע אני נשאב לפסטיבל חיפה, כנראה שהפעם הבאה בה נתכנס לטובת מעקב אחרי הסרט הבינלאומי תהיה אחרי סוכות בפרק מסכם, שיכלול מלא מלא סרטים.
ואגב חיפה, הפסטיבל הזה מייצב את עצמו כאכסניית הנציגויות הגדול ביותר בישראל. נכון לרגע זה, תשעה מהנציגים מוקרנים בלעדית בחיפה, ואליהם אפשר להוסיף שניים שכבר הוקרנו בירושלים (שהמונה שלו עומד על חמישה, אם אינני טועה). לדוקאביב יש סרט אחד ברשימה, ולפסטיבל הקולנוע הגאה, שתוכניתו טרם פורסמה (אבל אני יודע דברים) יש שניים. המספרים האלו בטח ישתנו ככל שנתקדם.

המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר ה-96
חלק 4

אוקראינה – "20 ימים במריופול" (Twenty Days in Mariupol)
הנציג של אוקראינה הוא גם נציג דוקאביב בתחרות, נכון לעכשיו, שם זכה בציון לשבח של התחרות הבינלאומית. ככזה, אני מאמין שהוא כנראה יצוץ כפיינליסט בקטגורית הסרט התיעודי הטוב ביותר.
סרטו של מסטיסלב צ'רנוב מגיע לאוסקר עטור שבחים ופרסים, המרכזי ביניהם הוא פרס חביב הקהל של התחרות התיעודית הבינלאומית של סאנדנס. כפי שאפשר להבין, מדובר בתיעוד של מלחמת רוסיה-אוקראינה האיומה, דרך מצלמתו של צ'רנוב, עיתונאי שצילם יומן מהחזית בתחילת הקרבות. אתוודה שלא העזתי להישיר מבט לסרט הזה כי אני בטוח שהוא מפורר נפש, אבל עופר עשה את זה במסגרת ההמלצות שלנו לדוקאביב.
זו הנציגות ה-16 של אוקראינה, עד כה ללא מועמדויות.
סיכוי להיכנס ל-15: בהחלט.

20 יום במריופול

איטליה – "קאפיטנו" (Io Captiano)
במזימה מרושעת ואכזרית אישית נגדי על ידי פסטיבל חיפה ואיטליה, סרטו החדש של מתאו גארונה נבחר כסרט הנעילה של הפסטיבל, ויוקרן בדיוק ביומיים בהם לא אהיה שם. בעיני זו חוצפה שלא תתואר. אתנחם בכך שכבר יש לו מפיץ בישראל, ולכן כנראה תהיה לי הזדמנות לעשות זאת בקרוב.
שיאנית הזכיות איטליה בחרה בפעם השלישית בתולדותיה לשלוח סרט של גארונה, אחרי "גומורה" ו"דוג-מן", שניהם לא הצליחו לתפוס מועמדות בסופו של דבר. כן שווה להזכיר שסרטו הקודם של גארונה, עיבוד מספר מיליארד וחמש ל"פינוקיו", הצליח להיות מועמד לשני אוסקרים מפתיעים, על תלבושות ואיפור.
באופן כללי האלף החדש לא היה מדהים לאיטליה, כאשר משחקנית כמעט קבועה בכל שנה צברה רק שתי מועמדויות וזכייה ("יפה לנצח") ב-23 השנים האחרונות. "קאפיטנו", שאם ספרתי נכון זכה בפאקינג 12 פרסים בפסטיבל ונציה האחרון (לא ידעתי שזה אפשרי בכלל), ינסה להיות המועמד הראשון של איטליה מזה 18 שנה שלא בוים על ידי סורנטינו. התמונה הראשית בפוסט לקוחה ממנו.
סיכוי להיכנס ל-15: גבוהים למדי, כך נראה.

אירן – "שומר הלילה" (The Night Guardian)
מקרה מבחן סופר מעניין קורה כרגע עם הנציגות האירנית, כזה שמעלה כמה שאלות לגבי הקונספט של התחרות.
זה התחיל בכך שהנציגות האירנית, סרטו של רזה מירקרימי (במאי שנשלח לאוסקר כבר מספר פעמים), נבחרה על ידי ועדה מטעם השלטון, כיאה למדינה טוטאליטרית. ברגע שזה קרה, איגוד הבמאים העצמאים של אירן, קבוצה שקמה בסמוך לפסטיבל ברלין הקודם לאחר התעוררות התנועה לשחרור האישה בעקבות מותה של מאהסה אמיני בת ה-22, פנה ישירות לאקדמיה האמריקאית וביקש ממנה לא לקבל את הסרט הזה, מכיוון שהוא למעשה בחירה פוליטית של השלטון. איגוד הבמאים העצמאים של אירן טוען שיש סרטים הרבה יותר ראויים שיכולים לייצג את המדינה, אבל הם לעולם לא יישלחו מכיוון שהיוצרים שלהם נרדפים. ההכרזה הזו הזכירה זוכים של לוקרנו, קארלובי וארי, ואפילו את "גבולות חסרי גבולות" שיוקרן בקרוב בחיפה, כולם סרטים עצמאיים שהתרבות האירנית רוצים להתפאר בהם, אבל הממשלה לא תאפשר זאת.
אני מניח שהאקדמיה לא תתערב בפוליטיקה הזו, אבל זה אולי יתחיל להזיז קצת דברים בהקשר של הקטגוריה הזו ואיך נבחרים אליה סרטים.
אירן, כזכור, זכתה בעבר פעמיים עם סרטי פרהארדי, "פרידה" ו"הסוכן".
סיכוי להיכנס ל-15: לא ממש.

בנגלדש – "ללא קרקע מתחת הרגליים" (No Ground beneath the Feet)
נסיונה ה-19 של בנגלדש (עד כה ללא מועמדויות) הוא סרטו של מוחמד ראבי מרידה, דרמה שעוסקת במשבר האקלים החריף שמשפיע על המדינה ותושביה. סייפול הוא נהג אמבולנס שיוצא למסע במדינה החווה את התכווצות הנהרות ושטחי המחייה, מתמודד עם חברה שבכל רגע נראית שמתקרבת לקצה שלה.
סיכוי להיכנס ל-15: חלש מאוד.

בריטניה – "אזור העניין" (The Zone of Interest)
נכון לכתיבת שורות אלו, הטוען לכתר של פרס האוסקר הבינלאומי הוא נציג הממלכה המאוחדת. כמובן שהדבר הזה מעלה מספר שאלות לגבי חוקי הקטגוריה, אז אני פה להבהיר: כל מדינה יכולה לשלוח כל סרט שעולה על רוחה, בתנאי שמעל חמישים אחוז מהדיאלוגים אינם באנגלית. כך בריטניה, מדינה שהיא לכל הדעות דוברת אנגלית, יכולה לשלוח סרט כמו "אזור העניין", הפקה שצולמה בפולין, מאת במאי בריטי, דוברת בעיקר גרמנית.
מהרגע שהוכרז שהסרט הזה בכלל קיים, כל העיניים היו נשואות אליו ועולם הקולנוע חיכה בדריכות עד להקרנתו בקאן. זה היה שילוב של העלילה המאוד פרובוקטיבית על בסיס הספר של מרטין אמיס (סיפורה של משפחה גרמניה שגרה בסמוך למקום עבודתו של האב – מחנה ההשמדה אושוויץ), וחזרתו לקולנוע מזה עשר שנים של ג'ונתן גלייזר, אחרי "מתחת לעור" – שלפחות בשני מצעדים של סריטה התמקם במקומות גבוהים מאוד: סרטי העשור ומצעד סרטי אימת החודש.
התגובות מקאן, ביניהן של אורון, כבר הבהירו שיש פה את אחת מיצירות הקולנוע המשמעותיות ביותר של השנה, ואולי של התקופה הנוכחית. באמת שרף הציפיות מ"אזור העניין" בשלב הזה הוא מעבר לסביר. וכעת הוא מיועד להיות הסרט השנתי שמגיע מקאן ונכנס לאוסקר בקטגוריות הסרט הבינלאומי, כמו אולי מקומות נוספים בפרסי המשחק, התסריט, הבימוי והסרט (ואם קלטתי נכון, יש בו את אחת מעבודות הסאונד המרשימות של הזמן האחרון).
הסרט יוקרן בפסטיבל חיפה, כנראה לאולם מלא עד אפס מקום, ובאמת שאני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי עד אז.
בריטניה הייתה מועמדת פעמיים בעבר, אבל לא מאז 1999.
סיכוי להיכנס ל-15: אם זה לא יקרה, יהיו פרעות ברחובות.

אזור העניין

הונג קונג – "אור שלעולם אינו כבה" (A Light that Never Goes Oit)
המדינה הראשונה מתוך שלוש בפרק הזה שבשם שלה משתמשת במילה היפה ביותר בשפה העברית. זה בעיקר מה שחשוב לי להגיד על נציגות של המועמדת לשלושה אוסקרים הונג קונג ("להתראות לפילגש", "הפנסים אדומים", "ימים טובים יותר"). אם אתם חייבים לדעת יותר, אז מדובר בסרטה של אנסטסיה טסאנג ובו אלמנה אבלה מחליטה להמשיך את פועלו של בעלה האהוב, עיצוב בתאורת ניאון.
סיכוי להיכנס ל-15: כנראה מעומעם.

מצרים – "פויה! פויה! פויה!" (Voy Voy Voy)
הנה מה שמתרחש בסרט שנשלח לייצג את מצרים באוסקר, ונשבע שאני לא ממציא את זה: משאלתו הכי גדולה של חסן היא לצאת ולטייל בעולם, אבל זה לא כל כך מתאפשר לו כי הוא עובד במשרת אבטחה גרועה וחי עם אמא שלו. כשהוא נתקל בקבוצת כדורגל של עיוורים הוא מחליט להתחזות לעיוור בעצמו כדי להצטרף אליהם למסע אל המונדיאל. נשמע כמו סרט ההמשך ל"ההילולה".
לא שאני באמת יודע כי לא ראיתי "ההילולה".
זהו סרטו של עומאר הילאל ועד כה הוא הוקרן רק במצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, בחרין וכווית. מצרים, אגב, ניסתה את מזלה באוסקר 36 פעמים עד כה אך טרם קיבלה מועמדות.
סיכוי להיכנס ל-15: לסרט הזה קוראים "פויה! פויה! פויה!". מה נראה לכם?

מקסיקו – "טוטם" (Totem)
הנציגות המקסיקנית היא סרט שלא רק שהוקרן בארץ במסגרת פסטיבל ירושלים, אלא אפילו התכבד שם בפרס הבימוי ללילה אווילס. אורון כתב אליו באחד מסיקוריו האחרונים.
בכורתו של הסרט הייתה בוונציה, גם שם עוטר בפרס, ובמרכזו ילדה המגיעה לבית דודותיה לטובת מסיבת יום ההולדת לאביה. על האירוע החגיגי מעיב מצבו הבריאותי של האבא, שבכלל לא בטוח שהוא בקטע של לחגוג את הסוף.
"רומא" עדיין נותר זכייתה היחידה של מקסיקו באוסקר. שנה לאחר הניצחון הסוחף ההוא, ב-2019, שלחה מקסיקו את סרטה הקודה של אווילס, "החדרנית", אך זה לא הגיע רחוק מדי. מה שכן, בשלוש השנים האחרונות הצליחה להגיע אל הרשימה המקוצרת, גם אם לא למועמדות בסופו של דבר.
סיכוי להיכנס ל-15: על פניו נשמע סרט די מאתגר, אבל ייתכן בהחלט שהרצף יימשך.

נורווגיה – "שירי כדור הארץ" (Songs of Earth)
סרט תיעודי נוסף שנשלח לתחרות הוא מטעם נורבגיה המהממת, שלפני שנתיים הסתערה על האוסקר עם "האדם הגרוע בעולם" שהיה מועמד לפרס הסרט הבינלאומי (והיה צריך לזכות) ולפרס התסריט המקורי (והיה צריך לזכות. בטח מול "בלפסט" ינעאל העולם). הוא גם היה צריך לזכות בפרס הסרט, הבימוי, השחקנית הראשית והשחקן הראשי, אבל מה לעשות, לא כולם חכמים.
בכל מקרה, "שירי כדור הארץ" הוא סרטה של מרגרט אולין, שנשלחה בעבר לאוסקר עם סרטה "מלאך". אולין מתחקה אחרי אביה בן ה-84 והקשר המיוחד שלו לטבע, שזה די הגיוני כשאתה חי באיזור ההררי והיפה-עד-התעלפות של אולדדאלן. תעשו לזה גוגל תמונות. לא תצטערו.
נורבגיה הייתה מועמדת שש פעמים עד כה, אך טרם זכתה. למרות "האדם הגרוע בעולם". לא יודע אם הזכרתי את זה, אבל אני חושב שהוא היה צריך לקחת את האוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: לא.

נפאל – "אור" (Halkara)
המדינה המהממת עם הדגל הכי מתחכם אי פעם, שלחה לאוסקר סרט עם שם שבאופן אובייקטיבי הוא נהדר. אין צורך להתווכח אתי על זה. מדובר בסרטו של ביקראם סאפוטקה ובו כנראה קורה משהו. או אם לשפוט לפי התקציר הרשמי: "מסע של הגיבור לגילוי עצמי ומשמעות בזמן שהוא מתמודד עם תפניות לא צפויות". בגדול, עלילה של כל סרט בתולדות האנושות. אז עזבו, בואו פשוט נהנה מהנופים ונזמזם יחד "וכשתעוף תעוף תעוווווווווף… תעוף ציפור האבן אל התכלה הזכה אז הפילים המפוסלייייייים ירדו סוף סוף לנוע ולגמוע ממימי המזרקה, ומספרים…"
נפאל הייתה מועמדת לאוסקר ב-1999 עם "הימאליה" ומאז לא הצליחה לשחזר את ההישג.
סיכוי להיכנס ל-15: כל כך נמוך שאני מתחיל לתהות מה בעצם אנחנו עושים פה.

סלובקיה – "לפחד מהאור" (Photophobia)
אחרי הנפאלים, סלובקיה החליטו לשלוח סרט עם שם קצת פחות מגניב, כי באמת שאין מה לפחד מאור. נשבע. אני ממש בן אדם סבבה. אבל אם שנייה, ובמאמצים רבים, מתעלמים מהמתקפה האישית עלי, מדובר בסרט של איוון אסטרובסקי ופאוול פקארצ'יק שהוקרן בפסטיבל ונציה, המתרחש באוקראינה למודת המלחמה, שם שני ילדים קטנים חיים בתחנת הרכבת בידיעה שאור היום שבחוץ הוא גם סימן לסכנה מיידית. רע לי כבר מעכשיו.
סלובקיה טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: בכל שנה לאחרונה מפתיע איזה סרט התבגרות שאף אחד לא ראה מגיע. אולי סלובקיה יכולה לעשות את זה הפעם.

ספרד – "חברת השלג" (La Sociedad de la Nieve)
זוכת ארבעת האוסקרים ספרד בחרה לפסוח על "20,000 מינים של דבורים" לטובת הסרט הזה, ועל פי הנתונים היבשים בצדק – זה סרט נטפליקס של חואן אנטוניו גארסיה באיונה, שכבר הפך את עצמו לשם בינלאומי בזכות "הבלתי אפשרי" (שסידר מועמדות לנעמי ווטס וגילה לעולם את טום הולנד) ו"עולם היורה: נפילת הממלכה" כמו גם סדרות הטלוויזיה "פני דרדפול" ו"טבעות הכוח". סרטו החדש הוא הראשון דובר ספרדית מאז "בית היתומים", אחד מסרטי האימה הפופולריים ביותר של האלף החדש.
ב"חברת השלג" מביא באיונה את אחד מהסיפורים הכי מדהימים של המאה העשרים. רוב העולם מכיר את התקרית הזו כבסיס לסרט האמריקאי מ-1994, "לחיות" בכיכובו של אית'ן הוק, אבל הסיפור האמיתי הרבה יותר בלתי נתפס מזה. אני ממליץ לכם באמת לעזוב הכול וללכת לחפש את הפרק שעוסק בזה בפודקאסט "You're Wrong About" שמפרט שלב אחרי שלב את סיפור ההישרדות מהפך הקרביים של קבוצת הכדורגל שמטוסה מתרסק באנדים ב-1972. הקניבליזם הוא כנראה החלק הכי פחות פסיכי בכל מה שקרה שם.
אני ממש מסוקרן מאיך באיונה והצוות שלו (שכולל את הצלם פדרקו לוק שחתום על "לא לנשום" ו"אנטבלום", המלחין מייקל גיאצ'ינו זוכה האוסקר על "למעלה") יתמודדו עם הדבר הזה. הפקה מרהיבה היא תהיה בוודאות.
סיכוי להיכנס ל-15: לגמרי.

פארגוואי – "הנמלט האחרון 2" (Leal 2, Comando Yaguareté)
מכיוון שלא נשמע על הסרט הזה לעולם, החלטתי לעשות בדיקה ולבחון כמה סרטי המשך היו מעומדים לאוסקר הבינלאומי. והנה התוצאות: אחד. אם אינני טועה, רק סרט המשך אחד היה מועמד לאוסקר, והוא גם זכה. מדובר ב"שיחות נפש" הקנדי מ-2003, סיקוול ל"שיחות מלוכלכות" שהיה מועמד ב-1986. כלומר, הפארגוואים שוב יצטרכו לשבת על הספסל, כמו שקרה עם כל ששת הנציגויות שלהם עד כה.
אם אתם חייבים לדעת, הכניסה של פארגוואי השנה היא סרטם של ארמנדו אקינו ומאוריסיו ריאל ובו סוכנת של משרד הפנים מנסה לשחרר סוכן אחר שנחטף משהו משהו משהו.
סיכוי להיכנס ל-15: יאגוורטה!

פולין – "האיכרים" (The Peasents)
ב-2017 היו הצמד יו ודורותיאה קוביילה וולצ'מן מועמדים לפרס סרט האנימציה הטוב ביותר על "לאהוב את וינסנט", שסיפר את סיפור חייו של הצייר המפורסם בסגנון הנפשה ידני ואקספרסיבי שהזכיר את סגנונו. כעת השניים חוזרים עם סרט חדש שנעשה באותה הטכניקה, המבוסס על ספרו של ולאדיסלב ריימונט שפורסם ממש בשנותיה הראשונות של המאה ה-20. הספר מתאר את שרשרת האירועים שמתרחשת בכפר קטן כאשר צעירה נשאת לגבר עשיר, אבל לבה נמשך דווקא לבנו. אם הבנתי נכון, הסרט גם יתמודד בקטגוריית האנימציה השנה.
האלף החדש היה טוב מאוד לקולנוע הפולני מבחינת האוסקר (מי אמר שדיקטטורה זה רע?). במילניום החדש המדינה פחות או יותר הכפילה את מספר המועמדויות שצברה עד כה, ואף זכתה בזכות "אידה". בשנה שעברה הייתה מועמדת על "אי-אה".
סיכוי להיכנס ל-15: יש מצב.

פלסטין – "להתראות טבריה" (Bye Bye Tiberias)
מכיוון שעל הסרט הזה חתומה פלסטין (יחד עם קטאר, בלגיה וצרפת) כנראה שלא נזכה לראות אותו במחוזותנו. זהו סרטה של לינה סואלם, בתה של השחקנית הנפלאה והבמאית היאם עבאס, שמלווה את אמה כאשר היא חוזרת לכפר אותו עזבה לפני שנים כדי להצליח כשחקנית. עבאס, כידוע, בהחלט הצליחה עם קריירה בינלאומית שכוללת את "בלייד ראנר 2049" ומועמדות לאמי בזכות הסדרה "היורשים", כמו גם פרס אופיר על הופעתה ב"עץ לימון". שזה הרבה יותר מגניב מאמי על "היורשים", לא נראה שיש איזשהו בן אדם בעולם שיערער על כך.
פלסטין הייתה מועמדת בעבר פעמיים עם סרטיו של האני אבו-אסד, "גן עדן עכשיו" (בו שיחקה עבאס) ו"עומאר".
סיכוי להיכנס ל-15: להתראות אוסקר.

פנמה – "טיטו, מרגו ואני" (Tito, Margot y yo)
סרט תיעודי נוסף מגיע מפנמה, סיפור אהבתם של העיתונאי והפוליטיקאי רוברטו טיטו אריאס והבלרינה האנגליה מרגו פונטיין. מכיוון שמדובר בשני אנשים שאני לא מכיר ואין להם שום קשר לחיי, נראה לי שנעצור פה ונמשיך למה שבאמת עניין אותנו מההתחלה.
זוהי הנציגות העשירית של פנמה, עד כה ללא תוצאות.
סיכוי להיכנס ל-15: לא.

צרפת – "הקדירה" (The Pot-au-Fue / La Passion de Dodin Bouffant / The Taste of Things)
הטוויסט הגדול ביותר של המרוץ לסרט הבינלאומי הגיע מצרפת, והאמת היא שאולי היינו צריכים לדעת שכך יקרה. כשזה מגיע לאוסקר, צרפת נוטה לעשות המון בחירות משונות וללכת נגד מה שמצופה ממנה. לפעמים זה עובד ("עלובי החיים" במקום "דיוקן של נערה עולה באש", המועמדות האחרונה שלה נכון לרגע זה) ולפעמים לא.
על פניו, לצרפת היה את שחקן האוסקר החזק ביותר שאפשר לחשוב עליו – "אנטומיה של נפילה", דרמה שזכתה בפסטיבל קאן (לא שזה עזר ל"טיטאן", אבל זה היה יצור אחר לגמרי), שבין רגע הפך לאחד הסרטים המדוברים ביותר של השנה, מילא לפחות חמש הקרנות עד אפס מקום בפסטיבל טולרייד, וכולל בתוכו הופעת מחץ של אחת השחקניות המדוברות ביותר של השנה – סנדרה הולר. על פי כל מה שאנחנו יודעים על המרוץ, זה החומרים מהם נעשים זוכים, וצרפת זקוקה לזה. עברו שלושים שנים מאז זכייתה האחרונה ("הודו-סין"). היא עדיין רחוקה רק בשני אוסקרים מהשיא של איטליה, אבל לא מצליחה לסגור את הפער.
ואז, בחצי הפתעה כי זה היה על השולחן כל הזמן, אורב מרחוק, צרפת החליטה ללכת על סרט אחר – "הקדירה", שיוקרן בפסטיבל חיפה ואף יש לו מפיץ בארץ. השאלה הגדולה ביותר היא כמובן למה. למה צרפת זנחה את הסוס הכי חזק שלה מזה שנים לטובת סרט אחר? יש לי איזו תיאורה וחצי.
קודם כל, חשוב לומר, "הקדירה" איננו איזה סרט זניח שנמצא באיזו פינה חשוכה. רחוק מזה, האמת. הוא אמנם לא זכה בדקל הזהב, אבל יצא מקאן עם אחד הפרסים החשובים ביותר – פרס הבימוי לטראן אן האנג הוייטנאמי, שבעצמו היה מועמד לאוסקר מזמן-מזמן כנציג מדינתו עם "ניחוח הפאפיה הירוקה". בנוסף, "הקדירה" הוא סרט אוכל, תמיד פופולרי, והתפקיד הראשי בו היא של אחת מהשחקניות האהובות והמוכרות ביותר בעולם, ז'ולייט בינוש, בעצמה זוכת אוסקר ("הפצוע האנגלי"). להוציא את כל עניין הסרט המתחרה, מדובר בנציגות אוסקר מעולה שלגמרי עומדת בפני עצמה, וסביר להניח שתגיע רחוק.
אז הנה מה שאני חושב שקרה: הדבר הראשון הוא טריק יחסי ציבור, ובעולם האוסקרים זה קריטי לא פחות מאיכות הסרט. עכשיו כולם מתעסקים בסרט הזה שעקף את "אנטומיה של נפילה", מסתקרנים ממנו ויילכו לראות אותו, יגדילו את המעמד שלו. זה לדעתי מה שקרה אצלנו ב-2009 כשאהקדמיה הישראלית בחרה ב"עג'מי" (קאן) על פני "לבנון" (זוכה ונציה). זה עבד לא רע בסופו של דבר.
הדבר השני הוא שאני מאמין שניאון, חברת ההפצה של "אנטומיה של נפילה", מתכננת לו קמפיין רחב ויוקרתי שיכלול גם סרט, בימוי, שחקנית ראשית ותסריט, אם לא יותר מזה. ככזה הם רוצים להרחיק אותו מגטו הסרט הבינלאומי ולהפוך אותו לשחקן מן המניין, בטח אם בטריילרים ובשיווק הם יתרכזו בחלקים בו שמדברים באנגלית. האקדמיה "תשכח" שהוא סרט בינלאומי ותתייחס אליו בהתאם. מבחינת צרפת זה מצב של ווין-ווין, כי "אנטומיה של נפילה" עושה את דרכו לתחרות גם בלי קשר לסרט הבינלאומי , ו"הקדירה" הוא אופציה ראויה ביותר לקטגוריה השולית. כך צרפת יכולה להכניס שני סרטים שלה לאוסקר ולקבע את מעמדה כיצרנית קולנוע בולטת, משהו שנלקח ממנה על ידי מדינות רבות בשנים האחרונות.
סיכוי להיכנס ל-15: חד משמעית.

שוודיה – "יריב" (Opponent)
אחרי הקרנות בפסטיבל ירושלים, את הסרט הזה תוכלו לראות ממש בעוד חודש אבל עדיין לא יצאה הכרזה רשמית לכן לא אסגיר יותר מזה. בינתיים, נספר שזהו סרטו של מילאד אלאמי, שנולד באירן, גדל בשוודיה וכיום חי בדנמרק. "יריב" הוא בכלל הפקה שוודית-נורווגית, ובכורתה התקיימה בפסטיבל ברלין. בסרט מככב פאיימן מעדי האהוב ("פרידה", "מחתרת השישה"), כאירני שברח עם משפחתו לשוודיה, וכדי לכלכל אותם מחליט לחזור להיות מתאבק מקצועי, אבל כשהוא מתמודד על התחרות הארצית, הסיבות למקלט המדיני שקיבל נחשפות ומאיימות על חייו ועל משפחתו. מחכה לראות את הסרט, אבל בהגזמה.
שוודיה זכתה שלוש פעמים בעבר, כולן בזכות אינגמר ברגמן. בשנה שעברה הייתה ברשימה המקוצרת עם "הילד מגן עדן", אך מועמדויותיה האחרונות היו בזכות "איש ושמה אובה" וזוכה דקל הזהב "הריבוע". חשוב להזכיר שסרט שוודי היה מועמד בשנה שעברה לפרס הסרט הטוב ביותר, זוכה דקל הזהב בעצמו "משולש העצבות", כמובן.
סיכוי להיכנס ל-15: נראה טוב למדי.

כעת אני אורז את עצמי ועולה לפסטיבל חיפה, במהלכו לא רק שאראה הרבה מהמתמודדים, אבל גם בטח נגלה עוד ועוד נציגויות חדשות. הפרק הבא, כאמור, יתפרסם רק אחרי הפסטיבל וכנראה ייתן לנו את התמונה המלאה.

הקדירה