אימת החודש – אוגוסט 2023: "הרוע שבפנים: הדלת האדומה", "קורי עכביש", "תחיית המתים"

על פניו הקיץ אמור להסתיים ממש עוד רגע, או לפחות להתמתן. מצד שני, די נראה שכל הקונספט הזה של עונות כבר איבד תוקף, אז פשוט נחכה עד שמישהו יכריז שהאלווין הגיע. בינתיים, במסיבת "הביאו את הסתיו" של מהדורת אימת החודש חוגגים להם שלושה סרטים, אחד מהם הוא, שימו לב, סרט האימה הריווחי ביותר של השנה בהכנסות עולמיות אחרי "אימה במצולות 2". אליו הצטרפו, כמו כולנו מזיעים למדי, אחד מסרטי האימה הכי מסקרנים של השנה בקלות, ומותחן "סקרין-לייף" אליו הגעתי דרך המלצה אישית.

בשאר ענייני החודש האימתיים של סריטה, אורון בחן את סרט ההמשך המושמץ ל"אימה במצולות", ולבתי הקולנוע הגיע נדבך נוסף במורשת הקולנועית של הערפד המפורסם, "דרקולה: מסע הדמים". טרם ראיתי אותו כי אני לא מספיק אובדני בשביל להיכנס לאולם קולנוע במהלך החופש הגדול, ובכל מקרה הוא נראה לי יותר מתאים לחורף. אם יהיה יום אחד. סביר שעוד אגיע לצפות בו, ועוד לפני תום השנה.

"הרוע שבפנים: הדלת האדומה" – Insidious: The Red Door

עברו חמש שנים ומגיפה מאז הפרק האחרון במותג המצליח שהגו ג'יימס וואן ולי וואנל ("המסור"), אז כנראה שראוי לעשות איזו תזכורת. הסרט הראשון, אימת רוחות קטנה ויעילה שכללה את אחת ההקפצות הכי מפורסמות של ימינו, יצא ב-2011 והיה להצלחה מפתיעה. שם פגשנו לראשונה את הזוג למברט ואת בנם הקטן שלצערו השתלט עליו שד. הסרט השני, שעשה כמה טריקים תסריטאים יפים ביחס לזה הראשון, הגיע שנתיים לאחר מכן. גם הוא היה בבימויו של וואן, שהפך רשמית וכלכלית לאושיית אימה בכירה, כאשר באותה השנה בדיוק עשה את אחת מהצלחותיו הגדולות ביותר של האימה המודרנית, "לזמן את הרוע", שהתגלגל למותג מסועף אתו אנחנו נאלצים להתמודד עד היום.
"הרוע שבפנים 3" יצא ב-2015, והביא עמו שני שינויים: לראשונה היה זה השחקן-במאי וואנל שביים, והעלילה שימשה פריקוול למותג. הסרט הרביעי "המפתח האחרון", כבר היה במתכונת ספין-אוף והתמקד בדמותה של המדיום אליס ריינר.

אבל המילה האחרונה טרם נאמרה, והנה, די משום מקום, הגיע "הרוע שבפנים" חדש, חמישי במספר, המשך ישיר של סרט מספר 2. הטיטאנים של המותג – וואן, וואנל, ג'ייסון בלום ואורן פלי – חתומים גם פה, אבל רק בתפקידי הפקה.
את התסריט לסרט החדש כתב סקוט טימס, שאם להיות כנים, טרם הרשים אותנו במיוחד. שני התסריטים הקודמים שלו היו "האלווין 2: הנקמה" והניסיון החדש לעבד את "אש זרה" של סטיבן קינג, שניהם די איומים.
עם זאת, הטוויסט הגדול התרחש על כיסא הבימוי. מי שתפס את ההגה הוא לא אחר מהשחקן הראשי של המותג, פטריק ווילסון, אותו אנחנו אוהבים שנים רבות לא רק בגלל חזותו הנאה, אלא גם בגלל הופעותיו ב"מלאכים באמריקה", "ילדים קטנים", "תקועה" ו"הארד קנדי" בין היתר.
חלק מהקאסט המקורי גם הוא חזר. טיי סימפקינס, שגילם את דלטון, בנם הפעוט והמדובק של הלמברטים בטרילוגיה, לא רק שנוכח אלא אפילו שודרג לתפקיד ראשי. סימפקינס התבגר היטב, משמח לגלות, ואפילו מצא לעצמו דריסת רגל מחוץ לעולם הז'אנר, כמו למשל בזוכה שני האוסקרים "הלוויתן". בשיא הכנות, יש משהו מאוד מרגש בזה שסימפקינס לא רק שהמשיך בקריירת המשחק, אלא גם הגיע למקום שבו הוא יכול ממש לסחוב סרט.
גם רוז ביירן חזרה, כנראה כטובה אישית לאחד הסרטים שפרסמו אותה (במקביל עם "מסיבת רווקות"). מאז "הרוע שבפנים", ביירן האוסטרלית הייתה לאחת השחקניות הקומיות העסוקות עם "מרגלת" ו"שכנים" בין היתר. השנה גם הייתה לה סדרה מוצלחת למדי בשם "אפלטוני" והופעת אורח מדובבת ב"צבי הנינג'ה". הלו"ז והמעמד הצליחו לסדר ל"הדלת האדומה" את ביירן רק בתפקיד מוגבל יחסית, ובקרדיטים היא קיבלה את תוספת ה-And היוקרתית, אבל שלא תחשבו שהיא סתם באה להפקיד צ'ק. אין על האישה הזו. מתנה לאנושות.

אז דלטון כבר גדל, הוריו התגרשו, סבתו נפטרה, וכעת הוא הולך לקולג' ללמוד אומנות ולשים את עברו מאחוריו. הבעיה המרכזית היא שדלטון לא לגמרי זוכר מה היה עברו, מכיוון שלאחר אירועי השדים והיקום המקביל והאפל לפני עשור, נמחקו הזיכרונות שלו ושל אביו על ידי היפנוזה. הם לא יודעים דבר מכל האימה שחוו. זה, אגב, מהלך תסריטאי גאוני, כי גם רוב הצופים בעולם לא זוכרים כלום, ולכן זו דרך טובה גם להזדהות עם הדמויות, וגם פתח להשלמת מידע שמתרחשת תוך כדי תנועה. כלומר, גם אם תודעתכם שלכם מחקה כליל את מאורעות משפחת למברט, אל תדאגו.
אבל, העבר טבעו להמשיך ולרדוף, וכך דלטון הסטודנט חווה מיני חזיונות מלחיצים, כאילו משהו מנסה לבקוע ממעמקי מוחו ולחזור לעשות דברים רעים ומפחידים. בזמן הזה אביו המרוחק גם הוא מנסה לפענח מה בעצם קרה בעברם, וזה מקרב את הסכנה עוד ועוד.

הדבר שהכי בלט בעיני בצפייה – וקיבלתי לזה אישור מאיזה פודקאסט כלשהו – הוא שיש איזשהו פער בין המותג לבין ווילסון כבמאי. סרטי "הרוע שבפנים" הם לרוב פסטיבל הקפצות חביב, אבל נראה שווילסון פחות התעניין באימה אלא יותר רצה לעשות דרמה על האיחוד בין אב ובנו. אפשר לזהות את זה די מהר, כי בשונה מרוב סרטי האימה מהז'אנר הזה, אף אחד לא מנסה להבהיל אותנו בדקות הראשונות כדי שניכנס לחרדה וחלילה נשכח שאנחנו בסרט אימה. "הדלת האדומה" מתעסקת רק בדינמיקה המשפחתית איזה חצי שעה, ורק אז מביאה לנו איזו הקפצה הגונה, כאילו מישהו הושיב את ווילסון לשיחה ואמר לו, חבוב, אתה זוכר שאנחנו לא שואפים לאוסקר פה, כן? תביא איזה בווו כבר ונמשיך.
אני חיבבתי את הקו של ווילסון כי זה מרענן ואחר, אבל בעיקר כי זה לא שהסרט משעמם עד אז, גם לא מבחינה ויזואלית. למעשה, יש שני שוטים מעולים ממש בעשר הדקות האחרונות שרומזים לנו על העומד לבוא, ואותי זה בהחלט הכניס לווייב.
כשהמערכה האחרונה משתלטת, ושם אנחנו לגמרי בטריטוריות האימה, ווילסון אולי לא מביא שום דבר חדש לשולחן, אבל זה אפקטיבי למדי. אני מניח שגם הצוות המיומן והמשפחתי שסביבו עזר לזה לא מעט.
עוד הוכחה להצלחה היא, בהיעדר ניסוח מבריק מדי, ההצלחה שלו בקופות. "הדלת האדומה" הכה את כל התחזיות, ובתחילת יולי אפילו הגיע עד לראש טבלת שוברי הקופות, ממנה הודח שבוע לאחר מכן על ידי "משימה בלתי אפשרית". אף אחד לא חשב שהסרט יביא להפסדים, בטח בהתחשב בתקציבו המרוסן, אבל באותה מידה איש לא ציפה שהוא יגיע ל-81 מיליון בארה"ב ו-187 מיליון בהכנסות עולמיות.

אני הייתי מאוד מרוצה מ"הדלת האדומה". המשחק היה מצוין, החולייה הטכנית עושה עבודה מצוינת, וכצפייה לא מחייבת וללא ציפיות הוא לגמרי נותן עבודה. אמנם אפילו בשנה שטרם הרשימה במיוחד כמו 2023 קשה להתייחס אליו כמשהו מיוחד, אבל הוא בטח כניסה ראויה למותג ומשהו שלגמרי אפשר ליפול עליו איזה ערב.

"קורי עכביש"

רק מהשמות שמרכיבים את הסרט הזה היה קל לתעדף אותו גבוה מאוד ברשימת הצפייה. אפילו אני, שבורח כמו מאש מכל דבר שמזכיר עכבישים, אילצתי את עצמי להתמודד. אגב, אם אתם סובלים מאותה פוביה כמוני, תשמחו לדעת שאין באמת עכבישים בסרט.
על ההפקה חתומים לא אחר מהצמד אוון גולדברג ואהובנו סת' רוגן, בשנה עמוסה להפליא בשבילהם, במקביל ליציאת "צבי הנינג'ה" הנהדר ו"עוברות את הגבול". כמפיקים הם טמנו ידם בהרבה פרוייקטים, אבל אף פעם לא סרט אימה, כך שזה כבר היה מסקרן. את התסריט לסרט כתב כריס תומס דוולין, מכותבי "המנסרים מטקסס" האחרון שאני די חיבבתי, והבימוי ניתן לסמואל בודין בעקבות סדרת האימה הנטפליקסית "מריאן", שאתוודה שלא השלמתי את הצפייה בה אבל כללה כמה רגעים מלחיצים למדי.
גם בתחום הקאסט יש ממה להתלהב. את התפקידים הראשיים מאכלסים וודי נורמן, שהיה תגלית מדהימה ב"קדימה, קדימה", ולגמרי היה צריך להיות מועמד על זה לאוסקר; השחקנית שלעולם אינה מאכזבת ליזי קפלן (שהשנה עשתה דאבל טלוויזיוני עם "פליישמן בצרות" ו"חיזור גורלי"); קלאופטרה קולמן האוסטרלית שצצה השנה ב"בריכת האינסוף"; ולא רחוק גיאוגרפית ממנה, מניו זילנד, הצטרף אנטוני סטאר, שחייב לרוגן וגולדברג די הרבה, כי הם הפיקו לו את התפקיד הכי משמעותי שלו, הומלנדר בסדרה "The Boys".
תסכימו אתי שזו קבוצה שחייבים לגלות מה היא הצליחה להרים.

ב"קורי עכביש", נורמן מגלם את פיטר, ילדם היחיד של קרול ומארק (קפלן וסטאר), שלא מזמן עברו לבית חדש ודי מוזנח ומתפורר בשולי הפרבר. המקום כל כך מעורר חשש, שפיטר בעצמו שומע קולות משונים בלילות, כאילו מישהו נמצא אתו בחדר החשוך, מנסה ליצור אתו קשר דרך הקירות. הוריו די מתוסכלים מפחדנותו ומנסים לשכנע אותו שזה הכול רק בראש שלו, אבל המורה המחליפה בכיתה של פיטר (קולמן) מתחילה לחשוב שאולי יש משהו מאוד לא בסדר בבית הזה. ככל שהימים מתקרבים לחגיגות ההאלווין, פיטר כבר לא בטוח למי להאמין, והאמת היא שגם אנחנו הצופים.

מה שמאוד מרשים ב"קורי עכביש" הוא העיצוב שלו. הסרט כולו נראה ממש כמו ספר אימה לילדים, והפריימים בו לעיתים ממש מרגישים כמו ציורים אקספרסיוניסטים. המצלמה של פיליפ לוזאנו והעיצוב של אלן גילמור ("גירוש שדים בשירות האפיפיור") בוראים משהו גותי ומסוגנן, שנע איפשהו על הסקאלה שבין "קורליין" ל"הבאבאדוק". זה ממש מגיע למקומות של מחווה לסגנונות אימה בסרט שהוא כמעט בלוקיישן אחד, וזה נראה כאילו יש בפרויקט הזה אהבה גדולה לאימה קלאסית בסגנון "התמימים" אבל עם טוויסט מסוכן.
עם זאת, מדובר בחרב פיפיות כי לא מעט פעמים הייתי צריך לנסות ולהבין באיזו רמת מציאות הסרט. אם הוא מנסה לשכנע אותי שהדברים אכן קורים ואמינים, או שאולי יש פה משהו שלא לגמרי החליט מה הוא רוצה להיות. הדמויות של ההורים, למשל, מתחילים כמו זוג רגיל ואז פתאום מפתחים התנהלות מחשידה.
זה בעיקר מרגיש כאילו כל כמה סצנות החליפו במאי, אבל לא עדכנו את החדש מה הקודם עשה.

"קורי עכביש" הוא סרט אפל ומרשים, שמרשה לעצמו ללכת רחוק כשהוא רוצה, אבל התסריט והסגנון כל כך מפוזרים שעולות יותר מדי שאלות והן מונעות להיסחף אחריו לחלוטין. גם הקליימקס מרגיש נמהר למדי והסיום עצמו עובר ככפוי ולא באמת סוגר את הפינות כמו שצריך. בהקשרים האלה הוא סרט מאוד מתסכל, כי הוא תוך דקה בורא עולם שאתה ממש רוצה לצלול ולהיחרד ממנו, אבל החשש האמיתי הוא פחות מהנעשה על המסך ויותר מזה שמי שמאחוריו לא לגמרי יודע להוביל אותך לאן שצריך.
ובעיקר, שתי תהיות אקוטיות למדי עלו לי מהצפייה בסרט. הראשונה היא שבכל היקר לי לא הצלחתי להבין למה הסרט הזה יצא באוגוסט ולא בהאלווין. מעבר לאווירה הסתווית והגותית שלו, הוא פאקינג מתרחש בהאלווין. מה הטעם להוציא אותו יחד בקיץ עם "ברבנהיימר"? והשנייה, היא שאין לי מושג למה ליזי קפלן ואנטוני סטאר חתמו על הפרויקט הזה, שדורש מהם מעט מאוד. אולי הם יודעים שעל סט של רוגן חייבים להיות כי צחוקים שם.

"תחיית המתים" – Resurrected

בדיוק לפני שנה, במהדורת החודש של אוגוסט, כתבתי על "Resurrection" שהיה לאחד מסרטי האימה המדוברים והמוצלחים של השנה. עכשיו מגיע אלינו סרט בשם "Resurrected", אז אל תתבלבלו בין השניים. חשבתי שכדאי לפתוח עם זה.
ואם אנחנו כבר בשמות, השם "תחיית המתים" הוא המצאה שלי. לא לגמרי קולע, אבל לא הייתי בטוח את "מוחיים" זה משהו שאפשר לקרוא יותר מדי בלי לחטוף בחילה, אז מקווה שעשיתי בשכל.

זהו סרטו של הבמאי הרוסי אגור באראנוב על פי תסריט של ג'ו רכטמן, אבל מה שצריך לדעת על הסרט מגיע משם המפיק שלו – טימור בקממבטוב. הוא זה שלקח את עולם האימה לשלב הבא שלו, הקונספט המוכר כ"סקרין לייף", שהתחיל עם סרטי "הסר חבר", והמשיך עם מותחנים כמו "חיפוש" ו"נעדרת", שהוא כנראה הסרט הכי מהנה של השנה שטרם קיבל סקירה משלו בסריטה. פאדיחה שלנו.
"סקרין לייף" מתייחס למתכונת חזותית מאוד ספציפית, על פיה כל הסרט מוצג לנו דרך מסך מחשב, שיחות וידאו, קבצים, קטעי ארכיון וסאונדים. בזמן הקורונה, כשהחיים שלנו הצטמצמו לשיחות זום, זה בכלל נסק, כאשר המוצלח מכולם הוא כנראה "הוסט". זה אתגר עצום גם מבחינה טכנית ועוד יותר מבחינה סיפורית, אבל איכשהו, ואני מקווה שאני לא עושה ג'ינקס, טרם נתקלתי בסרט רע מבין אלו. אם כי צריך לציין שבינתיים זה הגיע באופן די מדוד, ולא כמתקפה כמו שהיה עם הפאונד פוטג'.

ה"סקרין לייף" החדש הולך קצת רחוק יותר לכיוון המד"ב, ולכן לא רק שהוא יותר בסגנון המתח מאשר האימה, הוא גם דורש הרבה הנחות מצד הצופים שלו. המון.
"תחיית המתים" מתרחש בעולמנו מלבד תוספת קטנה אחת – הוותיקן הצליח, באופן שאיננו ברור לאף אדם, להחזיר את המתים לחיים. לא משנה איך הלכת לעולמך, בין אם בנסיבות טבעיות, תאונה או רצח, הקדושה הנוצרית יכולה להשיב אותך ללא פגע, כל עוד מתקיימים שני תנאים: הרקורד שלך נקי מפשעים או חטאים, וקיבלת את ישו כמושיעך.
זה, האמת, עוד החלק הקל לעיכול. מה שקורה הוא שהחיים על פני כדור הארץ לא משתנים בכלל בעקבות זה, מלבד הפגנות פה ושם. אמנם יש איזה מונטאז' חדשותי שמדבר על החרפת משבר האקלים ושיבוש הסדר הקיים, אבל בפועל אין לזה שום משמעות. העולם מתנהל די כרגיל למרות שמוות חדל להיות עניין. אם אתם בסדר עם זה, יהיה לכם יותר קל לעבור את הסרט. אני ממש אקטיבית הייתי צריך למלמל בקול רם "אל תחשוב על זה. אל תחשוב על זה", כי אחרת הכול די מתפורר.
הגיבור של "תחיית המתים" הוא סטנלי מרטין (דייב דייויס המצוין מ"המתים המהלכים" וסרט האימה "השומר"), שבנו הוא המוחיה הראשון, לאחר שמת בתאונת דרכים באחריות סטנלי. הנישואים של סטנלי ואשתו אמנם התפרקו, והילד המשיחי חי עם האמא, אבל סטנלי ראה את האור והפך להיות כומר שתפקידו ללוות את המוחזרים ולתת להם תמיכה דתית ונפשית און-ליין. לחרדתו של סטנלי, אחד ממטופליו מבצע הרג המוני, ולכן הוא חושש להמשך תפקידו. חשש שמתגבר כאשר הוא מגלה מה עלה בגורלם של כמרים אחרים שמטופליהם ביצעו פשעים לאחר החזרה, ועוד יותר מזה, שיש די הרבה מוחזרים שהתפלפו וביצעו מעשים איומים. האם יש קשר בין הדברים? האם הכנסייה מטייחת משהו שהיא אחראית עליו? והאם יש איזה יום הדין שמתקרב?
התשובה לכולם היא כן.

הדקות הראשונות של "תחיית המתים" היו די קשות עלי, לא רק בגלל המסגרת העלילתית המופרכת פצצות, אלא כי נראה כאילו הסרט עומד להתרכז בעיקר באשתו של סטנלי, אותה מגלמת קרלי הול ("הם בפנים"), שעושה פה תפקיד באמת איום ונורא. אבל אז הסרט נוטש אותה ומתרכז בסטנלי, וכשלתמונה נכנסת האקרית צעירה (אריקה צ'ייס), הסרט פתאום מתחיל לעבוד. ולעבוד לא רע בכלל.
למרות שמאוד קשה לקחת ברצינות משהו מהמתרחש, והתסריט מתקדם באופן די צפוי, הגילויים דרך מסך המחשב, והמטען שסוחב על עצמו דייב דייויס, מייצרים עניין, מפוגגים את החולשות והסיפור הופך להיות מהנה למדי. "תחיית המתים" הוא כנראה ה"סקרין לייף" הכי פחות טוב שאני נתקלתי בו, אבל השוואות בצד, הוא מותחן חביב ביותר והגימיק רק משדרג אותו.

זה הפעם לענייני אימת החודש. מי ייתן והבאה תכתב במזג אוויר פחות אופקליפטי.