אימת החודש – פברואר 2023: "מייגן", "חולה", "הצמדות", "פרויקט ציד הזאב" ועוד שלושה מחוץ למניין

כמו בכל שנה, איכשהו פברואר הוא אחד החודשים הכי עמוסים של אימת החודש. אני מניח שהסיבה העיקרית לכך היא שפברואר נחשב לבית קברות הפצתי, אחרי שכל סרטי האוסקר הגדולים כבר השתחררו, חודשיים לפני שעונת הקיץ הקולנועית מתחילה להפציץ אותנו בהפקות ענק. זה השקט שלפני הסערה, עונת מלפפונים שכזו, וכנראה שסרטי האימה הקטנים והמוזרים, נטולי השמות הגדולים והתקציבים המפוארים, בוקעים לעולם כדי למקסם רווחים בהיעדר תחרות. זה גם משפיע באופן כזה או אחר על הסטרימינג, בטח כשחלונות ההפצה הצטמצמו וכל סרט שיוצא לקולנוע מגיע אחרי חודש וחצי לצפייה הביתית.

מי שמרוויח מזה הם אנחנו. אימות החודש של פברואר הן תמיד מאוד מגוונות וכוללות סרטים מכל מיני מדינות ותרבויות. זה בהחלט המצב גם הפעם. באימת החודש של פברואר הנוכחי – חודש לפני חגיגות העשור! – אספר לכם על ארבעה סרטים. את הראשון, אמריקאי, בטח ראיתם במהלך סיבוב הניצחון שלו בקולנועים. לאחריו יהיה סרט אמריקאי נוסף שאני מאמין שיכול היה להיות הצלחה גם הוא אם היה מופץ, סרט דני שמתרחש בלונדון ועוסק ברומן לסבי יהודי כי למה לא, וסרט דרום קוריאני אלים במיוחד.

לפני שנגיע אל הרביעיה שלנו, חלקה סרטים מאוד מומלצים, רציתי להתייחס לשלושה מחוץ למניין שמגיע להם רגע של הכרה.
From Beyond – את יום שישי ה-13 האחרון ביליתי בדירתו של ליעד הרמן, אחד מקודקודי הפודקאסט "אוכלי סרטים" (שבטוח נתקלתם בו, בין דרך האוזניות או ההקרנות שלהם בסינמטק תל אביב) יחד עם יקיר הפודקאסט ירון ברוידא. כשחיפשנו באיזה סרט להשקיע את הזמן, הרצנו בנינו, אני חושב, משהו כמו שלוש מאות כותרים עד שבסוף בחרנו בסרט שאף אחד מאתנו לא ראה עדיין. הכבוד נפל בחלקו של סרטו מאת סטוארט גורדון, שביים משהו כמו חצי דקה אחרי יציאת "רי-אנימייטור" האהוב. הפלא ופלא, גם הפעם מדובר בסיפור משוגע שכולל מדען מטורף, אישה צעירה וסקסית (ברברה קרמפטון, שהסרט הזה חתם את היותה הקראש הראשון של אלפי מתבגרים באייטיז), בחור תמים שהולך ומתחרפן, ויצורים משונים באפקטים שניתן רק להתגעגע אליהם. הוא אמנם לא זכה למעמד הקאלט של "רי-אנימייטור", או לפחות לא לתהודה התרבותית שלו, אבל גם הוא מעולה במיוחד ומהנה מההתחלה ועד הסוף. מטופש פצצות, כמובן, אבל מחזיק היטב. גורדון ידע מה הוא עושה ובעיקר איך לעשות את זה.

Infinity Pool – הסיבה שהסרט הזה נמצא מחוץ למניין היא מכיוון שאורון כתב עליו בתחילת החודש כחלק מסיקורי סאנדנס שלו, ורק כעת תמו אצלי שבועות מלאי קנאה בו על כך שהספיק כבר לראות אותו. זהו סרטו החדש של ברנדון קרוננברג, רשמית וסופית לא רק "הבן של". אחרי "אנטי-ויראלי", "פוזסור" וזה החדש, מדובר ללא כחל וסרק באחד מבמאי האימה הגדולים של דורנו, אם אתם שואלים אותי, ואם זה ימשיך ככה ייתכן וגם נכיר בו כגדול ביותר. זה בטח הסרט הטוב הראשון של 2023. על עלילתו לא אומר דבר, אבל כן אשבח את הקולנוע הספציפי והמסויט של קרוננברג, את ההופעה הכל כך מתמסרת וחשופה של אלכסנדר סקארסגארד (כנראה תפקידו הקולנועי הטוב ביותר עד כה), ופצצת המסך מיה גות', שממשיכה את הסטרייק המדהים של הופעותיה ב"X" ו"פרל". שחקנית אדירה. "איניפינטי פול" אולי קצת פחות חזק ומגובש מ"פוזסור", יש לו נקודת מוצא מופרכת לחלוטין וקצת בלבול לגבי האמירה שלו לקראת הסוף, אבל איזו חוויה קיצונית ונהדרת זו. כל מה שאני רוצה מסרט.

Dead Mountaineer’s Hotel – אמנם יותר נואר-פאנק-מד"בי מסרט אימה, אבל מכיוון שאני חושב שלעולם לא ייצא לי שוב לכתוב משהו כמו "ראיתי סרט אסטוני מ-1979", אני לא יכול לוותר על ההזדמנות. סרטו המוזר והפסיכדלי של גריגורי קרומאנוב מתרחש כמעט כולו במקום עליו הוא קרוי, ריזורט מבודד ומושלג בהרי האלפים, לשם מגיע שוטר לאחר קריאת מצוקה שהתקבלה בתחנה. סופת שלגים מונעת ממנו לחזור לעיר אפילו אחרי שהתברר ששום דבר לא קרה, אבל אז דברים מאוד מוזרים מתרחשים לקבוצת האורחים המשונה שם. זה סרט שנמשך על פני כשמונים דקות בסך הכל, מעוצב לעילא ורובו מוגזם בהחלט. אמנם אין בו שום קיצוניות או אלמנטים מטרידים במיוחד, אבל הוא פיסת קולנוע נדירה, ביזארית להפליא, מבולבלת למדי, ומשמחת במיוחד.

זה הזמן להזכיר שגם בבתי הקולנוע מתרוצצים שני סרטי אימה כרגע. הראשון הוא "דפיקה בדלת" של שיאמאלן, אותו שנאתי באופן מיוחד; והשני הוא "פו הדוב: דם ודבש", ובאמת שאני לא זוכר סרט שזכה לכזה בוז ורתיעה כבר הרבה מאוד זמן. טרם צפיתי בו.
וכעת, לסרטי פברואר.

"מייגן" – M3GAN

הלהיט הראשון של 2023 הוא סרט המד"ב-אימה מבית היוצר של פטרוני האימה ג'יימס וואן והאולפן בלומהאוס – מתקציב של 12 מיליון בסך הכל, הכניס הסרט כמעט 170 מיליון, השיג מדהים בכל אספקט. וואן אמנם לא ביים, אבל כתב את התסריט עם אשתו אקילה קופר (יחד עבדו על "מורעל"), והפיק בשיתוף עם ג'ייסון בלום. הבימוי ניתן לג'רארד ג'ונסטון, שזהו סרטו השני אחרי קומדיית האימה הניו-זילנדית החביבה "Housebound". מעבר לחיבוק מהקהל, מייגן עצמה הפכה לסוג של תופעה תרבותית שהגיעה אפילו לפארודיות ב-SNL, אז היו סמוכים ובטוחים שסרט המשך בדרכו. מותג אימה חדש נולד.

מייגן משם הסרט היא בובה מתוחכמת אותה בנתה מהנדסת הצעצועים ג'מה (אליסון וויליאמס מ"בנות", "תברח" וטקס הכרזת מועמדי האוסקר האחרון. היא גם אחת המפיקות האחראיות). הקטע של מייגן הוא שהילד או הילדה שייקנו אותה יוטבעו בה והיא תהפוך לממש חברה, כמעט מנטורית אפילו, שתדאג לכל הצרכים, תייעץ ותהיה עזר כנגד. את הבובה הזו מנסה ג'מה על אחייניתה הצעירה, קיידי (ויולט מקגרו), שבתחילת הסרט איבדה את הוריה והגיעה אל ג'מה הרווקה למשמורת. הקשר בין קיידי ומייגן מתגלה כהצלחה, אבל אולי הצלחה גדולה מדי. קיידי הופכת להיות תלויה בבינה המלאכותית החדשה, ובזמן שהמפעל שבו ג'מה עובדת מבין שיש לו זהב ביד, מתגלים כמה צדדים די אפלים, או לפחות מאוד רכושניים, במייגן. כך ג'מה תבין שהיא יצרה מפלצת רצחנית ואוי ואבוי לנו אם לא יעצרו אותה בזמן.

מה שמאוד הפתיע אותי ב"מייגן" (שמסווג כ-PG-13, כלומר כזה שאין בו אלימות, סקס או קללות ולכן מתאים גם לקהל צעיר יחסית) הוא הסבלנות שבה הוא מתנהל. הסרט משתהה דקות ארוכות עד שהוא נכנס לטריטוריות האימה, וזה מאוד נדיר. בדרך כלל בסרטים כאלו ינסו להפחיד אותנו בסצנת פתיחה נטולת קונטקסט כלשהי, משהו שיקבל משמעות בחלקים מאוחרים של הסרט (cold opening הוא המונח הרשמי), אבל "מייגן" מוותר על זה, ומתרכז זמן רב בג'מה ובמערכת היחסים שלה עם קיידי. על פניו אין בזה כל רע, פשוט העניין ספציפית הפעם הוא שג'מה דמות מאוד סטריאוטיפית בה כבר נתקלנו עשרות פעמים בעבר, והשחקנית שנבחרה לשחקן את קיידי הצעירה לא עושה תפקיד מאוד מוצלח בעיני. זה גורם לסרט להיגרר מעט, כשמילולית כל מה שמחזיק אותנו הוא הידיעה שעוד מעט הדברים הולכים לעבור הילוך. ממש עוד מעט. הנה זה מגיע. רגע, חכו. אוקי, כן, הנה.
כשזה קורה, אחרי חצי מאורך הסרט פחות או יותר, "מייגן" בהחלט פודה את הצ'ק. יש בו אפילו סצנה אחת, בה מייגן מחליטה לנקום בילד דוחה במיוחד, ששווה את הכל. גם הקליימקס עצמו מהנה מאוד. זה לא שכל מה שמוביל לשם מאכזב, פשוט מאוד לא אחיד. למשל, הבוס של ג'מה מרגיש כמו מסרט אחר לגמרי, מין קומדיית אייטיז מוזרה. גם ההתפתחות של מייגן מבובה למפלצת לא מאוד מובנת, ואלו רק חלק מעיגולי הפינות של הסרט.
אז אמנם הוא אימתון נחמד מאוד, ומובן מדוע הפך להצלחה, אבל הוא מרגיש יותר כמו gateway-horror, סרט חצי-פרווה שנועד לגרום לקהל צעיר להיגנב מסרטי אימה ולהתחיל לחקור את כל הזוועות הנפלאות שיש בחוץ. ככזה, הוא באמת נותן יופי של עבודה. לקהל בוגר, עם זאת, הוא מגרד את החביב.

"חולה" – Sick

הקטע המצחיק שלי עם סרט הסלאשרים הזה הוא שהתיישבתי לראות אותו בגלל זהות הבמאי, בלי לדעת שהאטרקציה המרכזית בו היא בכלל התסריטאי.
גם זה סרט של בלומהאוס, והוא עלה על הרדאר שלי בעקבות שמו של ג'ון האיימס, במאי הפעולה שלפני שלוש שנים עבר לטריטוריות האימה הקולנועית עם "לבד", אחד מהסרטים הכי מפתיעים ומוצלחים שראיתי באותו שנתון. העלילה של "לבד" הייתה סופר גנרית, אבל השוטינג והקצב ממש הדהימו אותי, ולכן מיהרתי לצפות בסרטו החדש.

"חולה" מתרחש בימיה הראשונים של התפרצות הקורונה לפני שנתיים בדיוק, רגע לפני הסגרים אבל כשכולם כבר היו בפאניקה. הוא נפתח בסטודנט צעיר שיוצא לרכוש מצרכים ומגלה שהוא נרדף על ידי רוצח המבקש את מותו הכואב. זה בדיוק אותה cold opening אליה התייחסתי בטקסט על "מייגן".
במהלך כל הסיקוונס הזה כל מה שחשבתי לעצמי הוא שמי שכתב את הסרט הזה כנראה מאוד מאוד אוהב את "צעקה", המאסטרפיס מ-1996 ואחד מסרטי האימה המשמעותיים ביותר של הקולנוע המודרני. אמנם יש מספר בלתי נתפס של סרטי סלאשרים, לפני או אחרי "צעקה", אבל משהו בהתנהלות של פתיחת "חולה" מאוד הזכירה את סרטו של ווס קרייבן, לרמה שקשה להאמין שלא מדובר במחווה, או העתקה גסה.
האמת, שהתגלתה בקרדיטים, חשפה תשובה קצת יותר מורכבת. מסתבר שהתסריטאי של "חולה" הוא לא אחר מאשר קווין וויליאמסון, שבכבודו ובעצמו כתב את "צעקה" (ואת "דוסון קריק". ואת "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון". ואת "סיוט בחדר המורים"). "חולה", בו הוא חולק קרדיט עם קייטלין קראב, הוא הפרויקט הקולנועי הראשון שלו מאז 2005.
כך התברר ש"חולה" איננו מחווה או העתקה. אני אפילו לא לגמרי יודע איך להגדיר את זה. בכל מקרה, וויליאמסון וקראב לקחו את כל האלמנטים של סרטי הסלאשרים והכילו אותם על ימי הקורונה, שם שתי צעירות (גידאון אדלון ובתלהאם מיליון. אלו אשכרה שמות אמיתיים) נמלטות לבית נופש מהודר בגלל ההתפרצות, ומוצאות את עצמן נרדפות על ידי רוצח עם ונדטה מאוד ספציפית. כמובן שיהיה טוויסט.

בתחום הכתיבה קשה לתת ציונים גבוהים מדי ל"חולה". הוא מאוד מטופש מבחינת ההתנהלות שלו, הדמויות עושות דברים מגוחכים רק כי הן בסרט סלאשרים, וככל שחושבים עליו הוא מרגיש מתפורר וחסר סבירות אפילו יותר. אבל, ממש כמו ב"לבד", מה שהתסריט לא מצליח לעשות, הבימוי של האיימס משדרג ומרים. בסופו של דבר מדובר בסרט סלאשרים מאוד דל, לחם וחמאה כמו שאומרים באמריקאית. הוא הבסיס של הבסיס – כמה דמויות, לוקיישנים בודדים, מרדף אחרי מרדף, ובטח שאי אפשר לקרוא לו "מפחיד". מצד שני, הוא כן עושה כבוד לתת-הז'אנר של הרוצחים במסכה, וכשזה מגיע לבניית שוטינג ושימוש בלוקיישן, יש הרבה מה ליהנות ממנו ומהעבודה המיומנת של האיימס. אם מוסיפים לזה את המשחק הבסדר-גמור (ניתן לציין לטובה את ג'יין אדמס שמצטרפת בשלבים מאוחרים), על פני שעה ורבע או קצת יותר הוא לגמרי מחזיק, ואני מבטיח להתייצב גם בסרט הבא של האיימס.

"הצמדות" – Attachment

כתבתי על המון סרטי אימה שונים ומוזרים במהלך עשר השנים האחרונות, כאלו בעלי אלמנטים ביזאריים ועלילות שלא ברור מי רקח אותן. לכן אני לא ממהר להיות מופתע. כך כשגיליתי סרט דני שבמרכזו רומן לסבי-יהודי-אורתודוקסי, התייחסתי לכך בנונשלנטיות. זו לא הייתה איזושהי אטרקציה מיוחדת מבחינתי. סרטים על לסביות היו לנו ברוך השם ("סיסי", "שלמות") וגם היהדות קיבלה מקום של כבוד ("השומר", "חנוכה"). מה שכן, ולזה לא ציפיתי בכלל, התגלה לתדהמתי סרט שבו החטיף במבה הוא מהותי לעלילה. זה באמת משהו שבוודאות לא היה באימת החודש. ולכן אני מציג לכם את סרט האימה הראשון – למיטב ידיעתי – שבו מככב חטיף הבוטנים הישראלי. מה עוד מחכה לנו בחיים האלו?

"הצמדות" (בדנית הוא קרוי "ללילה יש עיניים") הוא סרט הביכורים של גבריאל בייר גיסלאסון, במאי דני שחי באנגליה. אם שם המשפחה שלו טרם הסגיר זאת, אומר שהוא בנה של סוזן בייר, אחת מבכירות הבמאיות הדניות העכשוויות, שהביאה את האוסקר למולדתה עם "בעולם טוב יותר", וחתומה גם על הלהיט הנטפליקסי "קופסת הציפורים" בין היתר. כך שבין ברנדון קרוננברג, ג'ון האיימס וגיסלאסון, אימת החודש של פברואר היא לגמרי מהדורת דור שני לבמאיות ובמאים.
גיסלאסון גם כתב התסריט, שראשיתו בדנמרק, שם מתרחשת פגישה מקרית בין מאיה, שחקנית דנית שהקריירה שלה מדשדשת, ללאה, בחורה מאנגליה שהגיעה לשם כדי להשלים מחקר. בין רגע השתיים מתאהבות, וכמו כל שתי לסביות שמכבדות את עצמן, עוד באותו הערב יודעות שהן נועדו זו לזו ושהן חייבות לגור ביחד. למאיה אפילו לא אכפת שלאה מגיעה ממשפחה יהודית-אורתודוקסית או שיש לה כל מיני התקפים משונים שנעים בין סהרוריות לאפליפטיה. ולכן כאשר לאה צריכה לחזור לביתה ללונדון, אותו היא חולקת עם אמה, מאיה מחליטה להצטרף אליה. הרי מה יכול להשתבש?
ובכן, כמה דברים. בלונדון מתגלה שחנה, אמה של לאה, היא לא רק דתייה מאוד אלא גם אישה די לא נעימה. ממאיה היא מתעלמת כמעט לחלוטין, מגוננת על לאה באופן קצת מוגזם, מתפעלת בעיית שתיה שהולכת ומחריפה, ובאופן כללי לא מכניסת אורחים מדהימה מדי. תקופתה של מאיה בבית של לאה וחנה לא עובר בנעימים, במיוחד בהתחשב בכך שמאיה מרגישה נוכחות משונה שם, אבל לא לגמרי יודעת מה לעשות עם זה. בעידוד דוד של לאה, היא מתחילה להתעניין בתורת הנסתר היהודית, ומגלה שחנה מסתירה סודות שיכולים להיות מאוד אפלים. מאיה מחליטה להציל את אהובתה, אבל אז מגלה שאולי יש דברים שהיא הייתה צריכה לברר קודם.

עוד רגע אני אכתוב על כמה מהדברים החלשים ב"הצמדות", אז רק לפני זה חשוב לי לציין שזה סרט נהדר. הוא מאוד איטי, הוא לא מנסה להבהיל כל רגע, ועל אף שההתבשלות שלנו ושל מאיה בתוך הדירה לוקחת זמן רב, הוא לרגע לא משעמם. הבימוי של גיסלאסון מתוחכם ואלגנטי, בטח בהתחשב בכך שזה סרט ראשון, והוא משתמש היטב במצלמה ובעיצוב הסאונד.
אבל האמת היא שמה שהופך את "הצמדות" לסרט באמת מומלץ הוא צוות השחקנים שלו.

את מאיה מגלמת ג'וזפין פארק, שיש לה כבר שלושה פרסים מטעם תעשיית הקולנוע הדנית על עבודתה בטלוויזיה ובקולנוע. אני לא הכרתי אותה לפני, אבל מעבר לכך שהיא יפה בהגזמה, היא פשוט שחקנית מצוינת. המטען שהונח על כתפיה הוא מאוד רציני, לא כל שחקנית או שחקן היו מצליחים לעבור את זה, והיא ממש מחזיקה אותנו איתה, רוצים בטובתה ומבינים כל מהלך שלה.
גם מי שמגלמת את לאה, אלי קנדריק (מירה ריד מ"משחקי הכס"), מעולה אבל בשביל לגלות את זה צריך לחכות לחלקים האחרונים של הסרט. האמת היא שרוב הצפייה היא הייתה מאוד לא מרשימה, אבל זה כנראה בגלל שלא היה לה יותר מדי מה לעשות. כשסוף סוף היא מקבלת קצת חומר לעבוד אתו, היא נותנת את כל מה שיש לה.
עם זאת, הפיצוץ של הסרט הוא ללא ספק סופי גראבל בתפקיד חנה, אחת ההופעות הכי מוצלחות שראיתי לאחרונה. בדנמרק היא סיפור די רציני כבר כמה עשורים, אבל בשונה מהרבה שחקנים מהמדינה המושלמת הזו היא לא ממש פרצה באופן בינלאומי. אני מאוד סקפטי ש"הצמדות" הוא זה שישנה את זה, אבל בעיני היא ברמת האוליביה קולמן, אם לשפוט לפי הסרט הזה.
במקביל לנשים, הפרצוף הכי מוכר בסרט הוא כנראה זה של דיויד דנסיק, שחקן שאני מכיר מסרטים בריטיים ולא היה לי מושג שהוא שבדי. דנסיק מגלם את הדוד של לאה, זה שמכניס את מאיה לעולם האפל של היהדות, וגם את הבמבה. דנסיק שיחק ב"סרטן שחור" שנמצא כעת בנטפליקס, "לא זמן למות", "צ'רנוביל", "קצה האגם" ו"החפרפרת" בין היתר.

אז כן, זה סרט מוצלח בהחלט, אבל הוא בכל זאת לא ניצחון שלם. שני הדברים שלי הציקו יותר מהכל הם שלא שוכנעתי באהבה של מאיה ולאה. בדיחות על לסביות בצד, הצורך של מאיה להציל את הבחורה שפגשה לפני שבוע והביטחון המוחלט באהבה שלה כלפיה עברו לי כמתוסרטים הרבה יותר מאשר אמינים. או במילים פחות מעודנות, לא קניתי את זה בכלל. הדבר השני הוא כל מה שקשור לחוקיות של עולם הנסתר שהסרט מביא. אני כמובן לא מחפש אמינות ולא אכפת לי אם נעשה איזשהו תחקיר קבלתי כלשהו – מה גם שהסרט בשום אופן, לדעתי, לא תוקף את האורתודוקסיות היהודית, ולא שופט אותה – אבל ככל שהסרט מתקדם לא ברור איך עושים מה ולמה. נראה שהפתרונות שהסרט מציע בסוף לא לגמרי פוענחו והתחושה היא שיש פה איזשהו חיפוף.
בנוסף, לא לגמרי הבנתי מה הסרט מנסה להגיד. יהיה קשה להתייחס לזה בלי להיכנס לספויילרים, אז אוותר על זה, אבל כשמסתכלים על כל היחסים בין חנה ולאה אל מול המהלך הסופי של האם ובתה, תהיתי האם יש פה משהו שקצת לא מסתדר עם הערכים שלי. אבל זה משהו לברר לאשורו בצפייה נוספת. בהזדמנות.

"פרויקט ציד הזאב" – Project Wolf Hunting

כמו עם חלק משמעותי של הקולנוע הדרום קוריאני, גם את "פרויקט ציד הזאב" יהיה מאוד מסובך, ואולי לא הכרחי, לקטלג לז'אנרים. סרטו של קים הונג-סאן, שנחשף בפסטיבל טורונטו 2022 והיה בערך בכל פסטיבל ז'אנר על פני האדמה, הוא שילוב של פעולה, מד"ב וכמובן גם אימה, אבל קשה לומר לאילו אחוזים מתחלקת העוגה הזו. מה שבטוח הוא שמדובר באחד הסרטים הכי אלימים שראיתי לאחרונה, ואולי גם הסדיסטיים ביותר.
הוא מתרחש ברובו על ספינת משא ענקית, השטה מהפיליפינים לדרום קוריאה, ובה מובלים כמה מהפושעים הכי גרועים של המזרח הרחוק, עליהם אחראים אנשי החוק שלא לגמרי יודעים למה הם נכנסו. כן, כמו "קון אייר". אבל בנוסף לזה, במעמקי הספינה, מתרחש ניסוי מדעי מאוד מאוד מלחיץ, וכשזה יצא משליטה, רוב חלקי הספינה יכוסו בדם ואיברים.

"פרויקט ציד הזאב" מוכוון לקהל מאוד ספציפי, כזה שנהנה לראות את גוף האדם מפורק לחלקיו הראשוניים ביותר. הוא עמוס זוועות ואלימות, וכמובן שברמת עשייה מרהיבה של איפור, כוריאוגרפיה, עריכה ואפקטים. הונג-סאן והצוות שלו לא התקמצנו על כלום, גם אם לעיתים היה כדאי שכן. אותי לא תשמעו מתלונן בשום דרך. הסרט הזה הוא טרפת מוחלטת של אקשן וכאב, ובנוסף יש בו כמה דמויות שקשה להסיר מהן את העיניים גם כשממש רוצים. במיוחד בולט סאו אין-גוק בתפקיד פארק ג'ונג-דו המקועקע, הפסיכופט שבפסיכופטים. מהאלה שבכל רגע שהם על המסך כל השרירים מתכווצים מלחץ.
זאת מהדורה ארוכה מהרגיל אז עם הסרט האחרון לא אאריך במילים. אם משהו ממה שכתבתי עד כה נשמע לכם מעניין, "פרויקט ציד הזאב" הוא סרט שיבוא לכם בטוב. לא התסריט הכי מתוחכם אי פעם, ולקראת הסוף הוא בוחר טון קצת משונה, אבל איזו טרללת דוחה ונפלאה הונג-סאן סידר לנו. מוזר לי שאף אחד לא מדבר עליו, ואפילו אני הגעתי אליו במקרה לחלוטין. אם חשקה נפשכם בשעתיים של אכזריות בלתי נסבלת, תמו חיפושיכם.

ועד כאן למהדורת פברואר. בחודש הבא נתכנס לחגיגות העשור עם משהו קצת שונה לסיכום כל מה שנאלצנו לחוות יחד מאז 2013. שיהיה לכולנו בהצלחה.