"אצלך או אצלי", סקירת נטפליקס

בעוד חודש ושבוע מפרסום הטקסט הזה, תחגוג המפיקה והשחקנית זוכת האוסקר ריס ווית'רספון את יום הולדתה ה-47. במקביל, המפיק והשחקן זוכה 15 פרסי בחירת הצעירים אשטון קוצ'ר, ציין ממש לפני כמה ימים את יום הולדתו ה-45. שניהם, אגב, נראים בני שלושים.
ווית'רספון וקוצ'ר נמצאים בסביבה כבר הרבה מאוד זמן. היא התחילה להופיע בסרטים עוד לפני שהגיעה לגיל עשרים, בנתה לעצמה שם של שחקנית מצוינת עוד בניינטיז, והפכה את עצמה גם למפיקה מוערכת וחזקה שעמדה מאחורי כמה מהפרויקטים המדוברים ביותר של עולם הטלוויזיה והקולנוע באלף החדש ("נעלמת", "שקרים קטנים גדולים"). אצל קוצ'ר הדברים היו קצת אחרים מכיוון שהוא לא תמיד עשה את ההחלטות הכי נכונות. אחרי שהפך לסלב ענק בזכות "מופע שנות ה-70", הקריירה שלו ידעה עליות ומורדות בעיקר בשלב שבו ניסה להשיל את תדמית החתיך הדביל ולשחק בדרמות רציניות. פחות תפס. אבל גם הוא ידע מתי לקחת את המושכות, והתחיל להפיק סרטים וסדרות.
הקריירות של שניהם רצו באופן מקביל במשך שלושה עשורים, ורק כעת הם נפגשים לראשונה, ועוד בקומדיה רומנטית, ז'אנר שהם הכירו היטב. אפשר אפילו לומר שהם הכירו מספיק כדי להפנות לו עורף בערך לפני עשרים שנה. זהו "אצלך או אצלי" (Your Place or Mine), שעלה לנטפליקס, פטרונית הקומדיות הרומנטיות של תקופתנו.

קומדיה רומנטית בכיכובם של שחקנים שעברו את הארבעים הוא לא איזשהו משהו חדש במיוחד. ניה ורדלוס הייתה בת 40 כשהרימה את "החתונה היוונית שלי", דיאן קיטון הייתה בת 57 כשהייתה מועמדת לאוסקר על "באהבה אין חוקים", ובילי קריסטל היה קיים 41 שנים כש"כשהארי פגש את סאלי" יצא (אל תשאלו בת כמה הייתה מג ריאן). למעשה, יש בזה משהו קצת הגיוני כי קהל היעד של קומדיות רומנטיות הוא בעיקר נשים מעל גיל 30, אם לא יותר, ולכן מן הראוי שהדמויות בסרטים האלו יהיו מסונכרנות עם טווח הגילים הזה. ובנוסף, לפחות על פי "אצלך או אצלי", גם ווית'רספון וגם קוצ'ר נראים הכי טוב שהם נראו אי פעם, אז זה לא שהגיל הביולוגי משחק פה איזשהו תפקיד.

ובכל זאת, בזמן ש"אצלך או אצלי" הוא ההגדרה של פחמימה ריקה, יש בעניין הזה משהו מרענן. התסריט, שכתבה אלין ברוש מקנה (וגם ביימה), יכל עם מינימום שינויים לעסוק בדמויות בשנות השלושים שלהן, ועדיין נעשתה בחירה להציג רומן של בני הארבעים פלוס. כך שגם אם בשורות גדולות לא תמצאו בקומדיה הרומנטית החדשה בנטפליקס, היא לפחות מספקת נחמה נעימה לאנשים רגילים בגילים שלא תמיד מיוצגים בסוגה הזו, אלא אם כן הם באים להרוס ("כרטיס לגן עדן") או נמצאים על סקאלת העשירים והמפורסמים ("חתונה בהפתעה", "פרוד").

ווית'רספון וקוצ'ר הם דבי ופיטר, שלפני עשרים שנה היה להם לילה לוהט אבל זה לא המשיך לזוגיות אלא התעצב לחברות אמת. אמנם פיטר עבר לניו יורק בזמן שדבי נשארה בלוס אנג'לס והביאה ילד מחוץ לנישואים, אבל הם ממשיכים לשוחח כל הזמן, מעדכנים זה את זה בהכל (או כך הם חושבים) ומשאירים את הקשר שלהם כדבר היציב ביותר בחיי שניהם.
לקראת יום הולדתו של פיטר, יועץ פיננסי ורווק מושבע, דבי אמורה להגיע לניו יורק כדי להשלים את התואר שלה משהו משהו משהו לא מעניין לא את הצופים ובטוח לא את הסרט, ועל הדרך יבלו שבוע של זמן איכות יחדיו. למרבה הצער, הבייביסיטר מבריזה והתוכניות מתבטלות. פיטר מחליט לעזור לחברתו הוותיקה, ומציע לה לעשות החלפה – היא תבוא לניו יורק לעבור את הבחינה, והוא יגיע ללוס אנג'לס לשמור על בנה המתבגר. כך, באופן שקצת מזכיר את "החופשה", השניים מחליפים מקומות, ואחרי רצף של תקריות שהגיוניות רק בעולם המקביל של קומדיה רומנטית, הם יבינו מה באמת ליבם רוצה.

כאמור, באמת שאין פה שום דבר חדש. שני שחקנים יפים עם הרבה צ'ארם, סיטואציות מצחיקות ומטופשות, דמויות משנה צבעוניות, ואפילו סצנת שדה תעופה כי כנראה שאם לא תהיה אחת אלוהי הקומדיות הרומנטיות יביאו עלינו רעב ומגיפה. קשה להגיד ש"אצלך או אצלי" הוא סרט טוב כי הוא באמת צפוי ונטול משקל, אבל אולי זה לא משנה. האמת היא שהוא לא רק מספק בדיוק את מה שהוא מבטיח, הוא גם עושה את זה בחינניות רבה ואפילו לא מביך בשום שלב. וזה באמת שהכל חוץ ממובן מאליו.

גם ווית'רספון וגם קוצ'ר מצוינים, ממלאים את הסרט-סופגנייה הזה בכריזמה רבה שלגמרי מחזיקה את מאה ועשר דקותיו, וזה בעיקר משמח בגזרה הגברית של הצמד. בזמן שווית'רספון מעולם לא עזבה ורק ממשיכה להשתנות ולהתעדכן, קוצ'ר הרגיש תקופה ארוכה כמו רגע בזמן שלא לגמרי הצלחנו להבין איך קרה, אבל כעת נמצא באיזשהו סוג של קאמבק (בשנה שעברה היה לו תפקיד קטן ומפתיע לטובה במותחן "Vengeance" שכדאי לכם לראות). מעבר למראהו החיצוני מעורר הקנאה, קוצ'ר מוכיח שהוא לגמרי יכול לסחוב על עצמו סרט, שיש לו את היכולות הקומיות והדרמטיות, ואולי הוא מתחיל שלב חדש שבו הוא יילקח ברצינות אחרי שנים של מאבק סיזיפי בדעת הקהל (למזלו אף אחד לא זוכר את "ג'ובס" או "שני גברים וחצי").
הסרט גם עושה וי על אחד האלמנטים החשובים ביותר בקומדיות רומנטיות, כזה שלא פעם נזנח למרבה הצער, והוא דמויות המשנה. ב"אצלך או אצלי" יש ספציפית ניצחון אמיתי בהופעתה של זואי צ'או, המגלמת יזיזה של פיטר שמתיידדת עם דבי, והופכת את כל הסצנות שלה לטובות ביותר בסרט. היא בפני עצמה שווה את הצפייה.
אליה מצטרפים ג'סי וויליאמס שבאמת לא צריך להוציא מילה מהפה כדי לתפוס תשומת לב, את הקומיקאית טיג נוטארו עם ההומור היבש שלה, סטיב זאהן, רייצ'ל ברונסון בהחלטת ליהוק משונה למדי, ו-ווסלי קימל הצעיר והחמוד.

יש לא מעט נקודות לרעת "אצלך או אצלי". הוא צפוי פצצות, הטון שלו רחוק מלהיות אחיד, נוטה לסכריניות, נטול אמינות ברוב החלקים שלו (בעיקר בכל מה שקשור להרפתקאותיה של דבי בניו יורק), הבימוי חסר השראה לחלוטין, ואני תוהה אם אזכור הרבה ממנו שבוע מהיום. מצד שני, אף אחד מהדברים האלו הוא לא בחזקת הכרח בקומדיה רומנטית שנמצאת במרחק לחיצה על שלט. למעשה, הוא בדיוק מה שאנחנו מבקשים ממנו. בלי התחכמויות, בלי הפגנת שרירים, בלי לנסות להפתיע אף אחד. אף אחד לא הולך לדרג את הסרט הזה בהצטיינות יתרה, אבל בגזרת הגבולות שלו הוא מאלו שמהנים מאוד תוך כדי הצפייה, ולאחריהם אין תחושה שמישהו עשה עלינו סיבוב. הוא עובר כסרט נטול ציניות שנעשה מתוך אהבה, כמו ציור של ילד שתולים על המקרר. כלומר, אם בציור הזה מופיעים רק אנשים מאוד מאוד יפים.
מתוקף תפקידי אני כמובן אמור לשכנע אתכם לראות את "טאר המנצחת", את "רוחות אינישרין", "סנט עומר" או "מבט מבפנים" (בבקשה תראו אותם!), אבל אם זה לא הקטע שלכם ספציפית כרגע, "אצלך או אצלי" הוא כמעט שעתיים סופר חמודות להירגע איתם אחרי יום עבודה, הכי רחוק שאפשר ממשדרי החדשות המדכדכים.