• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • Confess, Fletch :מחכים לתרגום
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

"הפלא", סקירת נטפליקס

24 בנובמבר 2022 מאת אור סיגולי

מכל שרתי הסטרימינג וה-VOD בעולמינו, לא יהיה זה מעורר מחלוקת להגיד שנטפליקס הוא המקום האחרון לבוא אליו בשביל סרטי ארט-האוס, או סרטי פסטיבלים בטרמינולוגיה פחות מרתיעה. אפילו בישראל, שטרם התברכה בכל הטוב ששירותי הסטרימינג מציעים בהקשר של יצירות קצת אחרות, מאתגרות, שפונות לצופי קולנוע אדוקים שמחפשים קולנוע מורכב ומעורר מחשבה, נטפליקס היא המוצא האחרון. היא בטח לא מתקרבת להיצע המדהים שיש ב-yes או mubi (אליו אפשר לעשות מנוי ישראלי באופן חוקי, אבל איננו מספק כתוביות בעברית).
זאת הסיבה העיקרית מדוע מפתיע שדווקא לשם התגלגל הסרט "הפלא" (The Wonder, אל תבלבלו עם "פלא" האמריקאי, "פלאות" הישראלי או "הפלאים" האיטלקי), הפקה אירית-בריטית-אמריקאית שמובלת על ידי במאי צ'יליאני, הפציעה בפסטיבלי טלורייד, טורונטו וסאן סבסטיאן, ואף מועמדת לתריסר פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי. כבר מהפריים הראשון מובן שמדובר ביצירה שונה בנוף, שאמנם מספקת סיפור מסתורין קל למעקב, אבל גם בנויה מלא מעט שכבות שאת חלקן קשה לחדור בצפייה אחת, איטית מאוד, שקטה ואף מונוטונית לרגעים, שמצריכה מידה גדולה יחסית של ריכוז וקשב.
אבל לא רק שונותו של "הפלא" בבנק הסטרימינג הוא זה שעומד לזכותו, או פנייתו לקהל סבלני יותר, אלא גם כל אלמנט אחר בו, מהעשייה הקולנועית ועד התסריט המתעתע. אני כבר עברתי שתי צפיות עמו, ואני באמת מאמין שמדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שנמצאים בנטפליקס, ונותר רק להתפלל שיגיעו עוד שכמותו. הוא סרט שבעיני מהנה לצפות בו כמו שמהנה לחשוב עליו ולנסות לצלול אל כל עומקיו.

"הפלא" מתרחש בכפר אירי של המאה התשע-עשרה, כמה שנים אחרי הרעב הגדול שאת הצלקת שהותיר בתושבים עדיין אפשר לזהות. אל המקום הזה נשלחת אליזבת (פלורנס פיו), אחות רחמנייה צעירה מאנגליה, שמקבלת על עצמה משימה: להשגיח על אנה, ילדה בת 11 שכפי הנראה לא הכניסה דבר לבטנה מלבד מים כבר ארבעה חודשים, ומתקיימת רק על אמונה ואהבת האל. בכפר בטוחים שמדובר בנס גלוי, אך אליזבת הספקנית מאמינה שיש פה משהו לא כשר, שמדובר בתרמית כלשהי. כשהיא פוגשת את אנה (קילה לורד קאסידי), אליזבת רואה שהיא בהחלט בריאה ומתפקדת על אף שאיש לא ראה אותה אוכלת כלום חודשים. במהלך ההשגחה אליזבת מנסה לפענח את התעלומה, אם בכלל ישנה כזו, ובדרך מפתחת רגשי חיבה וחברות עם הילדה. כך הסיפור הופך להזדמנות של אליזבת לגאולה עצמית: אם תציל את אנה הקטנה, תכפר על מה שלא הצליחה לעשות עם התינוק שלה.
התסריט מבוסס על ספרה של אמה דונהיו, שזהו כבר העיבוד הקולנועי השני על פי אחד מכתביה, לאחר "חדר" שהיה לאחת ההצלחות של 2016, ואפילו סידר לה מועמדות לאוסקר על תסריט מעובד. לא מפתיע אם כך ששני הסרטים הם דרמות שנוגעות בעולם המתח, ועוסקים בקשר שבין אישה צעירה לילד קטן בסיכון. "הפלא" גם מסמן איחוד יפה של שלוש הנשים הבולטות "ליידי מקבת", אחד מסרטי הפסטיבלים המהוללים של 2015 שהתניע את הקריירה שלהן: התסריטאית אליס בירץ', השחקנית פלורנס פיו, והצלמת ארי וואגנר שבשנה שעברה הייתה מועמדת לאוסקר על "כוחו של הכלב".

עם זאת, השם הכי מעורר פליאה (סליחה) מקודקודי הסרט הוא דווקא זה של הבמאי סבסטיאן לליו. הוא אמנם אחראי על אחד מהסרטים הכי משמעותיים אי פעם בהקשר של הנראטיב הטרנסי בקולנוע, "אישה פנטסטית", שגם היה לאוסקר היחיד של צ'ילה, אבל "פלא" נראה רחוק מאוד מהסגנון של כל סרטיו האחרים. לליו אחראי על "גלוריה" שביים במולדתו כמו הרימייק האמריקאי שעשה עם ג'וליאן מור, "שאהבה נפשי", סרט הלסביות-אורטודוקסיות עם רייצ'ל מקאדמס ורייצ'ל ווייז, ועוד ארבעה נוספים. אמנם לא ראיתי את כל סרטיו של לליו, אבל מהיכרותי עם עבודותיו, "הפלא" מאוד שונה מהם החל מהקצב המדוד והסבלני, ועד המורכבות של השפה הקולנועית. בעיני מדובר בטור דה פורס של במאי.

החל מהשנייה הראשונה שלו, "הפלא" מכריז על עצמו כסרט אחר מכל מה שנצפה לו. הוא נפתח באופן ברכטיאני, בצילום של סט קולנוע מודרני, על מתקניו והתקניו. ברקע קול מסתורי של אישה שמלווה אותנו פנימה, מזכיר לנו שאנחנו עומדים לצפות בסרט, ומעניקה לנו מידע מקדים שממקם אותנו בזמן ומקום. "אנחנו מזמינים אתכם להאמין" היא אומרת לנו, בזמן שהמצלמה מסיטה את מבטה ימינה ומכניסה אותנו לאחד מחללי הצילומים של הסיפור, בטן של ספינה. המצלמה מתקרבת ומוחקת את העולם האמיתי משולי הפריים, ואז נכנס האלמנט האחרון שבעצם מאגף אותנו לתוך חוויה קולנועית – הסאונד. אמנם אנחנו יודעים וזוכרים שאנחנו על סט, ושהכל מומצא ומלאכותי, אבל ברגע שחושינו מזהים את האלמנט האודיופוני, האשליה משתלטת, ואנחנו כבר בתוך העולם של "הפלא".
הסט החשוף, שגם יופיע בסוף וישמש ככריכות הסרט, משתלב במה שאני מצאתי כמוטיב המרכזי של "הפלא", והוא אומנות וחשיבות הסיפור בחיינו. הסרט כולו בא להוכיח שאנחנו שבויים של הסיפורים, שהם מרכיב משמעותי בדרך בה אנחנו תופסים את העולם, וכל אחד, גם הסקפטיים ביותר שבנינו, מאבדים חלק מעצמנו אל הסיפורים.
אליזבת הספקנית מנסה לחשוף את האמת מאחורי הילדה שלא אוכלת, רוצה להוציא לאור את הסיפור האמיתי, את המעשייה הבידיונית-לדעתה שנטוותה סביבה, זו שכל הכפר כל כך ממהר להאמין באמתותה. באיזשהו שלב, בסצנה שלמרבה הצער איננה ברמת התחכום והמורכבות של שאר הסרט ופוגמת בו לדקה קלה, אומרת מישהי לאליזבת שגם הרשימות שהיא כותבת בפנקס שלה, המעקב הכרונולוגי היבש אחרי אנה, הן סוג של סיפור שהיא בוחרת לדבוק בו. את המוטיב הזה מגבה דמות של עיתונאי שגדל במקום והיגר לעיר הגדולה לאחר הרעב (תום בורק, מ"המזכרת" ו"מאנק" שם גילם את אורסון וולס), שגם הוא רציונלי כמו אליזבת, אבל בסופו של דבר מהותו ותפקידו הם לספר סיפורים לעיתון שמשלם לו לעשות זאת. סיפור, על פי "הפלא", איננו רק מעשיות ואגדות אלא גם תפיסת החיים שלנו, הדרך בה אנחנו רואים את העולם.

הפתיח והסגיר של "הפלא" נועד להוכיח לנו את הנקודה הזו, לדעתי. הוא מכריז על עצמו מההתחלה כסיפור ממוצא, כעולם מזוייף שחשוף למול עינינו, אבל בעצם מפיל אותנו בפח, כי על אף הכל, הסיפור הזה עובד עלינו. אנחנו מזדעזעים עם הגילויים של אליזבת (והם אכן מזעזעים. בהקשר הזה אמליץ לכם שלא לשים לב אל סיווגי הסרט בתפריט של נטפליקס, המשמשים כאזהרת טריגר אבל בעצם מייצרים ספויילר גדול להמשך), מאמינים בדמויות, מתרגשים ומגיבים למה שעובר עליהן. כוחו של הסיפור גדול יותר מכל רציונל, כך על פי "הפלא". גם עלינו כצופים חכמים ומודעים, וגם על הדמויות בסרט, חלקן עושות מעשים איומים לעצמן ולאחרים, רק כדי לקדש נראטיב שהן מאמינות בו.

ההבדלים בתפיסת הסיפור של אליזבת ו-וויל אל מול שאר הדמויות, מקבלות משמעויות נוספות כאשר הסרט מייצר אליהן קונטרה, כמעט תמונת מראה, בכל הזדמנות. למשל, אליזבת מייצגת את הרפואה ואת המדע, בזמן שמשמרות ההשגחה על אנה מחולקים בינה ובין נזירה, המייצגת את האמונה והדת. אליזבת בזה לטקסים דתיים, אבל בפרטיות חדרה יש לה טקס משלה, כזה שמקבל אפיון של פולחן דתי, במהלכו היא שותה משקה משכך חושים, דוקרת את אצבעה ומוצצת את הדם. זאת בזמן שהיא באופן מילולי מסרבת לקבל את האמונה הנוצרית באכילת לחם הקודש המסמן את גופו של ישו, ושתיית יין המסמן את דמו של המושיע. היא מבטלת את סיפור האמונה הזה ("מים וחיטה" היא מתעקשת לתאר את הטקס הדתי), אבל במקביל נשאבת לתוך סיפור אמונה משלה, שיעזור לה להתמודד עם המציאות ועם עברה הכואב. ואמנם היא אישה חילונית, אבל בחלקיו האחרונים של הסרט, לאחר פעולותיה שלא אחשוף כאן, אליזבת מקבלת מהסרט מעמד של קדושה בעזרת העמדת מצלמה ושימוש לא רק בתאורה, אלא באלמנטים של הלבשה כמו כובע שמעניק לה הילה של איקונה.
יש עוד נראטיב בבואתי בסרט, והוא הגאולה של אנה לבין הגאולה של אליזבת, וכמה הן מסוגלות להקריב בשבילו, אבל זה בטריטוריית ספוילרים לכן אניח לזה.

מוטיב אחר בולט שמופיע לכל אורך הסרט, אותו קל לזהות אבל אני חייב להתוודות שטרם ירדתי לעומקו מעבר למה שקיים בטקסט, הוא נושא האוכל. המיקום של העלילה אחרי הרעב הגדול, שגם אם חלף עדיין נמצא באוויר, איננו מקרי. יש פה כמובן ילדה שטוענת שהיא לא זקוקה לאוכל, וכקונטרה, דמותה של אליזבת מצולמת יותר מפעם אחת מעל קערת אוכל. אפילו ההארה שלה לגבי האמת מתרחשת בעת ארוחה, כאילו אקט האכילה עצמו הוא זה שהביא לה התגלות. כשוויל העיתונאי נכנס לסיפור, המשפט הראשון שלו מתייחס לאוכל, בהערה לא ראויה שלו לאליזבת עליה הוא מתנצל במהרה. חלק בי חושב שהסרט מנסה גם להגיד משהו על הפרעות אכילה, בעיקר בהקשר של נשים צעירות וילדות, אבל זה לא לגמרי יושב לי נכון. אולי הוא משווה בין אכילה ואלוהות, ועל כן נאמר בו מספר פעמים "מן מן השמיים", תזכורת ליכולת של השכינה לספק לנו אנרגיה וכוח.

אבל זה לא רק הסאבטקסט ואיכות הטוויה שהופכים את "הפלא" לחוויה יוצאת דופן, אלא גם המפגש המיידי עמו. הוא אמנם איטי מאוד, אבל גם לא ארוך במיוחד (קצת מעל שעה וחצי, ללא הקרדיטים), והוא בנוי כסרט חקירה, כך שעל אף הטון החרישי שלו הוא בונה מתח ומסתורין. אל אלו מתווספים האלמנטים האומנותיים-טכניים שלו, שהם מהמרשימים שתוכלו למצוא כעת על המסך הקטן או הגדול. הצילום של ארי וואגנר מופלא ממש, השימוש בנופי אירלנד והתאורה בחללים (המעוצבים לעילא על ידי גרנט מונטגומרי) הם אלו שעוזרים לסרט להוכיח את נקודתו על רצוננו להאמין בסיפור לא משנה מה. עם זאת, אולי החלק הסוחף והמרשים ביותר הוא הליווי המוזיקלי של מתיו הרברט, שכבר הוכרז שיקבל את תואר מלחין השנה מטעם פרסי הקולנוע העצמאיים של בריטניה. בקלות אחת המוזיקות הטובות ביותר של סרט השנה.

בתחום המשחק גם מדובר בניצחון גדול. פלורנס פיו, שנמצאת בכל סצנה וסצנה בסרט, מוכיחה שוב את יכולותיה לשלוט במסך. אלו בטח חדשות משמחות בשבילה בהתחשב בכל הבלגן של סרטה הנוסף השנה, "אל תדאגי יקירתי", שלא עשה טוב לאף אחד מהמשתתפים בו. מ"ליידי מקבת" דרך המועמדות שלה לאוסקר על "נשים קטנות" והמועמדות שלא קרתה אבל הייתה צריכה ב"מידסומר", פיו הופכת לאחת השחקניות האלו שכדאי לראות כל סרט בהשתתפותן, אפילו אם זה "האלמנה השחורה".
ועם זאת, את ההצגה של "הפלא" גונבת מפיו המיומנת קילה לורד קאסידי כאנה הילדה. היא תגלית מדהימה של הסרט הזה, כזו שראויה לקבל מקום של כבוד בשיח עונת הפרסים הנוכחית. זה תפקיד מורכב שקשה לתאר כמה אחריות יש לו בהצלחת הסרט, והיכולות שלה בגילה הצעיר מדהימות.
האמת היא שאין מילה רעה אחת להגיד גם על שאר השחקנים, רק מחמאות. בין אם מדובר באיליין קאסידי, שאם שם המשפחה והמראה שלה לא הבהירו את זה, היא אמה בחיים של קילה המגלמת את בתה. אין ספק שהגנטיקה אמרה את שלה ביחס לכישרון של בנות קאסידי. גם תום בורק מצוין, אם כי באופן יחסי התפקיד שלו לא דורש יותר מדי; ובאופן שאני מאמין שהוא מקרי לחלוטין, נוכחותם של קיארן היינס וטובי ג'ונס סביב שולחן הוועדה המקומית לחקירת הפלא, מזכירה לנו את הסצנות המשותפות שלהם ב"החפרפרת". משהו שתמיד משמח.

המסך הקטן כנראה יהפוך את "הפלא" למשימה מורכבת יותר לצליחה, אבל אין לנו הרבה ברירות. מעמדתי, אספר שראיתי אותו פעם אחת על מסך טלוויזיה גדול למדי ואז שוב על מסך מחשב, והוא עבד עלי בשתיהן מתחילתו ועד סופו. ובכל זאת אומר שהוא כזה שמבקש להשקיט את העולם שבחוץ ולתת לו להוביל. מקומו הראוי הוא על המסך הגדול, שם יופיו והצלחותיו בתחום הסאונד יהדהדו עשרות מונים יותר, ובכל זאת יש מקום לשמחה ואפילו אופטימיות. אם נטפליקס יכולה לבחור גם בסרט מסוג כזה, אולי עוד יגיעו בעקבותיו והקולנוע המאתגר יותר יזכה לעוד פלטפורמה לשגשג בה, ולחשיפה גדולה כפי שמגיע לו.