כעבור 10 שנים: "השופט דראד"

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. מומלץ, אם אתם שואלים אותי. החל מציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי לפני עשר שנים ומעולם לא צפיתי בהם שוב – לבחון אם מישהו משנינו השתנה.

הקרנת העיתונאים של "השופט דראד" (Dredd 3D) ב-24 לספטמבר 2012 הייתה מוחרשת יחסית, ואפילו התקיימה באולם קטן יותר מאלו שבדרך כלל מארחים הקרנות ביס פלאנט. ואם להיות כן, אני אפילו לא מצליח להיזכר איך אורון ואני השתכנענו ללכת אל אותו עיבוד קומיקס (אחד מבין 700 ב-2012, אם ספרתי נכון), או מדוע סוקרנו ממנו כל כך. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא זהות התסריטאי שבלטה לי – אלכס גארלנד הבריטי, ששמו היה קשור לשלושה מהסרטים המדוברים והמחובקים של האלף החדש, "28 ימים אחרי…", "שמש" ו"אל תתני לי ללכת". ובכל זאת, שום דבר לא אותת שכדאי לעשות את המאמץ – ההקרנה הזו צצה די במפתיע ונקבעה למילולית יום אחרי שהמוח שלנו התפוצץ מההקרנה המקדימה של "לופר", ומספר ימים ספורים לפני פתיחת פסטיבל חיפה, אירוע שמצריך זמן התארגנות.
אבל, כצופים נלהבים במיוחד שמנסים לתפוס הכל מהכל (או שאולי התחייבתי לכתוב על כך לעכבר העיר), התפקדנו, הרכבנו את משקפי תלת המימד ובחנו את הניסיון הנוסף של תעשיית הקולנוע להתמודד עם עולם הקומיקס שבראו ג'ון וואגנר וקרלוס אזקרה, אחרי אחד לא מאוד מוצלח עם סילבסטר סטאלון קצת פחות מעשרים שנה לפני כן.
משהו כמו חמש דקות לתוך הסרט הבנתי שזאת הולכת להיות אחת ההקרנות המהנות של 2012 ואולי של גם השנים שיבואו. "השופט דראד" (Dredd 3D) התגלה כאחד מסרטי האקשן-מד"ב הכי מלהיבים שראיתי בקולנוע והייתי בטוח שהעולם יחשוב כמוני.
הו, כמה שגיתי.

מבוסס, כאמור, על דמות קומיקס מבריטניה שמלווה אותנו מאז שנות השבעים, "השופט דראד" עוסק באיש חוק שחי בעולם אפוקליפטי, בו הארגון אליו הוא משתייך, היכל הצדק, מעניק לו זכויות גם לעצור ולעכב, אבל גם לשפוט ולהוציא את גזר דין המוות אם צריך. בגרסת 2012 על דרד עצמו אנחנו לא יודעים דבר, ולמעשה לרגע לא רואים את פניו מתחת לקסדה שלו' רק את שפתיו וסנטרו, משהו שאני מניח שהמפיקים זרמו אתו בעקבות הצלחת "ונדטה" ו"האביר האפל".
בעלילה המתרחשת על פני יום אחד ארוך ומסוכן, דרד מקבל על עצמו ללוות מתלמדת חדשה ליום של הכרת השטח, בחורה צעירה מאוד עם יכולות טלפתיות. קריאתם הראשונה היא למגדל ענק שכבר הפך לסוג של עיר בפני עצמה בשם פיץ' טריז, שם התגלו שלוש גופות מרוסקות בלי הרבה מהעור שלהן עליהן. דרד והמתלמדת אנדרסון מעכבים לחקירה מי שכנראה אחראי על הרצח, ולא מבינים שברגע זה הסתבכו עם המלכה האם של פיץ' טריז, סוחרת סמים עוצמתית ופסיכופטית באופנים מטרידים פלוס פלוס, שאוטמת את הבניין הענק ומציתה מרדף לחיים ולמוות עד ששני נציגי החוק יעצרו ויומתו, והסיכויים לא בדיוק בעדם.

את העיבוד כתב אלכס גארלנד בשלהי צילומי "שמש", אבל בעצם הפרויקט הושק רשמית רק ב-2008. אני מניח שההצלחות של "300" ב-2006 ו"עיר החטאים" ב-2005, עיבודי קומיקס אלימים במיוחד, עזרו לשכנע שלוש חברות הפקה בריטיות ודרום אפריקאיות ללכת על זה, ולהשקיע סכום לא מאוד מרהיב של איזור ה-40 מיליון דולר. לצורך העניין, התקציב של "300" היה 65 מיליון. סרטי גיבורי העל הנוספים של אותה שנה בדיוק, "עלייתו של האביר האפל", "הנוקמים" ו"ג'ון קרטר", יכלו להשתמש בסכום הזה בקושי לכסות את שירותי הקייטרינג והנסיעות.
לתפקיד הבמאי נבחר פיטר טראוויס, שביים רק סרט אחד לפני כן, "שמונה צדדים לאמת", וכנראה שזה היה החטא הראשון של ההפקה. לא שום דבר בגנות טראוויס, אישיותו או כישרונו, אבל הוא והפרויקט הזה לא הסתדרו. דיבור רציני היה שעל הסט השחקנים פנו לגארלנד כדי לקבל עזרה. במהלך עבודת הפוסט טראוויס הורחק כליל, כשגארלנד תפס את מקומו בתהליך העריכה. בהמשך השניים הוציאו הודעה דיפלומטית כנראה כדי להשתיק את רחשי התעשייה, שלא מאוד מפרגנת לסרטים שמגיעים על אדי מריבות וסכסוכים.

הקאסט שנבחר לסרט גם הוא די מעניין, כי על אף שהתקציב הצנוע בהחלט לא אפשר להביא שמות גדולים מדי, נראה שהליהוק עבד בחוכמה רבה (כנראה היה שווה להעסיק ארבעה מלהקים בשבילו).
לתפקיד דרד נבחר קארל אורבן הניו זילנדי בן הארבעים, שהיה מוכר בעיקר בזכות הופעתו בטרילוגיית "שר הטבעות" כמו גם ב"רידיק" ו"דום". ממש כמה שנים לפני כן נכנס לנעלי בונס במותג הקולנועי המתחדש של "מסע בין כוכבים". זה עבד סבבה לסרט גם כי הוא שם שמתחיל להיות מוכר, וגם אם הפנים שלו לא לגמרי מזוהות זה לא נורא כי הוא עם מסיכה כל הזמן.
את אנדרסון המתלמדת קיבלה אוליביה ת'ירלבי בת ה-26, כמה שנים לאחר שגנבה כמה מהסצנות ב"ג'ונו" כחברתה הטובה של הגיבורה. מאז 2007 ועד "השופט דראד" הופיעה בממוצע של ארבעה פרויקטים בשנה, לרוב בתפקידי משנה.
הבום הגדול של הקאסט – ויסלחו לי כולם כולל ווד האריס (אייבון של "הסמויה") ודונהל גליסון ("פרנק", "אקס מאכינה") שלגמרי שכחתי שמשחק פה – הוא הליהוק של לינה הידי כמא-מא, בעיצוב מאוד זהה לגרסה המאוירת. הידי, או "חיים שלי" כפי שאני מכנה אותה ביני לבין עצמי מדי פעם, הייתה ללא ספק השם הגדול ביותר מבין השחקנים, ולא רק לאלו שראו את "שארית היום", אלא בעקבות היותה שרה קונור הטלוויזיונית בסדרה המבוססת על "שליחות קטלנית", כמלכה גורגו ב"300", ובעיקר כבר הייתה ידועה בכמעט כל בית בעולם המערבי כי "השופט דראד" יצא חצי שנה לפני עליית העונה השלישית של סדרה קטנה בשם "משחקי הכס", שם גילמה את סרסי לאניסטר.
עוד שני שמות מההפקה שזה המקום להזכיר הם ניב אדירי הישראלי שהיה בצוות הסאונד (והשנה היה מועמד לאוסקר על "בלפסט"), והצלם אנתוני דוד מנטל, זוכה האוסקר על "נער החידות ממומבאי".

"השופט דראד" יצא לבתי הקולנוע ב-2012 והיה כישלון חרוץ, בקושי מכסה את התקציב שלו, ששוב אדגיש שלא היה גבוה מלכתחילה. ובזמן שיש בזה משהו מאוד מתסכל, במבט לאחור נראה שבאמת לא היה לו סיכוי. כמעט כל דבר עבד נגדו.
נתחיל עם המהות – הסרט הזה אכזרי בטירוף, מתענג על אלימות משוגעת והרבה ממנה. זה כבר חותך ממנו פלח אוכלוסייה של קהל צעיר מאוד או מבוגר מאוד. אבל זה לא רק זה. איתרע מזלו של "השופט דראד" לצאת ממש בשלהי שנה כל כך עצומה וגדושה של סרטי אקשן-מד"ב, שבשלב הזה כנראה שכבר הייתה רוויה מוחלטת.
את השנה פתח סרט המשך נוסף בסדרת "מלחמת האופל" על הערפדים והציידים או מה שזה לא היה, בפברואר הגיע "כרוניקה בזמן אמת", במרץ הוליווד וצופיה עברו טראומה עם "ג'ון קרטר", שבוע לאחר מכן הגיע "משחקי הרעב" הראשון, ואז ישר "זעם הטיטאנים" ו"נעולים". "הנוקמים" הפכו לאירוע התרבותי הגדול של השנה במאי, "באטלשיפ" התרסק שבועיים אחר כך, "גברים בשחור 3" ו"שלגיה והצייד" המשיכו את הקו המפוקפק, "פרומותאוס" הגיע בתחילת יוני, "אבהרם לינקולן: צייד הערפדים" בסוף אותו החודש, יולי הפציץ עם "ספיידרמן המופלא" ו"עלייתו של האביר האפל", והקיץ נסגר עם הרימייק ל"זיכרון גורלי", "הבלתי נשכחים 2" ו"זהות אחרת". בספטמבר כנראה כבר אי אפשר היה להכיל עוד אחד.
האמת המרה היא שכמעט כל מה שטוב "השופט דראד" נעשה יותר טוב בסרטים אחרים ממש מאותה שנה, בזמן שהגרועים ממנה היו בחזקת צלקת נפשית.

עוד צירוף המקרים מוזר שפגע בו, הוא שהסרט הזה היה חלק משמעותי מתת-ז'אנר די משונה שהגיע באותה שנה – סרטי הבניינים. כמו "מת לחיות", אלו סרטי אקשן או אימה ("סיטאדל") שמתרחשים כולם בקומות של אותו בניין, כאשר בשנת יציאתו של "השופט דראד", זה הגיע לשיאים חדשים (שטרם נשברו) דווקא מאינדונזיה ו"הפשיטה", פסגה שהיה מאוד קשה לכבוש.
כאמור, הכל הלך נגדו.

כעבור 10 שנים

הדרך בה הסרט יצא לעולם, הבעיות של הפקתו, והכישלון בקופות, הפכו את "השופט דראד" לסוג של טראומה אצל חלק מיוצריו. אבל פה גם נמצאת קרן השמש מבין העננים – את המידע הזה אנחנו יודעים בעיקר כי שמו של הסרט עולה בראיונות אפילו כיום. אלכס גארלנד הוא יוצר די פעיל, שסרטו האחרון "רדופה" הוקרן בבתי הקולנוע בארץ והיה לאיזה שנייה שיחת היום, ועל "אקס מאכינה" כבר היה מועמד לאוסקר, כך שהוא מופיע לא מעט בעולם סיקורי הקולנוע. כך קורה שמדי פעם בראיונות היח"צ מישהו מרים את השאלה לגבי סרט המשך ל"השופט דראד". התשובה לרוב מגיעה עם מה שנשמע כמו אנחה כבדה, הזדמנות שהייתה ופוספסה.
מה שזה אומר, או לפחות מה שאני רוצה להבין מזה, הוא שעל אף שנדחק לשולי השוליים בתקופת יציאתו, סרט האקשן-מד"ב הקיצוני נשאר איכשהו תלוי באוויר ויש לו לא מעט מעריצים שאימצו אותו, גם אם רובם צפו בו רק דרך המדיה הביתית ובתצורה דו מימדית, שעדיין מקווים שאולי ישוב אלינו. "השופט דראד" לא באמת התפוגג מהתודעה.

אחרי הצפייה החדשה שלי בסרט חיפשתי את הביקורת שכתבתי עליו ב-2012 והתגלה לי שאני עדיין עומד מאחורי הדברים – זה סרט כיפי בטירוף, עם לא מעט הצלחות, בו בזמן שפשוט אי אפשר להתעלם מכך שהוא מטומטם בקטע קיצוני. אתוודה שאני לא המעריץ הגדול ביותר של גארלנד (להוציא את "שמש" ו"28 יום אחרי…", שני תסריטיו הגדולים שאת איכותם לא שיחזר מאז, בעיני), וכמובן שבהתחשב בהפקה המסובכת כנראה שאי אפשר לתלות בו יותר מדי אשמה, אבל הכתיבה של הסרט הזה כל כך חובבנית שבאמת מעניין לדעת איך זה קרה.
זה קשור לכך שכל מידע חשוב מגיע באופנים הכי עצלניים שאפשר להעלות על הדעת עם אפס יצירתיות. הסרט נפתח בקול-על מסבירני של דרד שלא יחזור בשום שלב במהלך הסרט, הדמויות המרכזיות נחשפות לנו על ידי הסברים של דמויות אחרות ואף פעם לא דרך מעשים או אפיונים, הכוחות הטלפתיים של אנדרסון הם כלי עלילתי מגוחך לחלוטין שמגיע והולך רק כשהתסריט צריך אותו בלי הרבה חוקיות, ויש אפילו רגע – שייתכן שהוא פארודיה אבל קשה לי להאמין כי זה סרט שלוקח את עצמו די ברצינות – שבו דרד עומד בפני מוות ודאי ואומר למי שמכוון אליו רובה "חכה". אותו אויב אומר לו "חכה? זה מה שאתה אומר לי? אני לא מתכוון לחכות לפני שארה בך!" ואז פוצח בנאום מפגר ולא רלוונטי שיספיק בדיוק כדי לתת לדרד זמן להינצל על ידי דאוס אקס מאכינה.

בהקשר הזה, דווקא הרצינות התהומית של הסרט היא אלמנט שהערכתי בו. על אף שהוא מוגזם ומופרע ברמה של לוני טונס, הוא הכי חמור סבר שיש. לכן בעיני דווקא ההשוואה הכי טובה אליו הוא "רובוקופ" של פול ורהובן, עם אותו גיבור עטוי שריון מתקדם וחוסר חיבה לדיבור, עם אותה שוטרת צעירה שיוצרת אתו נראטיב של באדי-מובי, ואותם סוחרי סמים מחופפים לגמרי. "רובוקופ" הוכיח שאפשר להיות משהו די מטורלל אבל להתנהג כאילו אתה דרמת מלחמת העולם השנייה, וזה כנראה הקו שלקחו יוצרי "השופט דראד". זה עובד רוב הזמן, כי הפעמים בהם רוצים לטלטל אותך עם איזה גורל מחריד של דמות משנה או העליבות הקיומית של דיירי פיץ' טריז, זה אפקטיבי למדי.

אם לפנות לקינה הבומרית המוכרת, "השופט דראד" הוא בעיקר סרט שאנחנו לא רואים בקולנוע המסחרי (בטח לא הוליווד, אבל צריך לזכור שגם זו לא הפקה אמריקאית), בטח לא באולמות. חמש דקות אל תוך סרט מתרחשת דריסה לא נעימה בכלל, ומשם לא יחסכו מאתנו אפילו טיפת דם אחת. זה באמת אחד הסרטים עם הכי פחות כבוד לחיי אדם שאי פעם ראיתי. הגופות, של הרעים ושל חסרי הישע התמימים, נערמות בהמוניהן ובדרכים די מבחילות. זמן טוב להזכיר שבמרכז הסרט יש סוג של סם חדש, שהשפעתו היא לגרום למציאות להיחוות באיטיות של אחוז אחד מהזמן האמיתי. זה נפלא כשאתה יושב באמבטיה ורואה את המים מנצנצים ומשפריצים (בסיקוונס באמת מרהיב), אבל עובד פחות טוב כשאתה נופל מבניין וחווה את ההתרסקות הפאטאלית שלך לאט לאט לאט. זה כמובן אחד השוטים האהובים עלי בקולנוע, ולדעתי שווה לעבור הכל בשביל להגיע אליו.
האפקטים של הסמים מאפשרים לסרט להתפייט על כל לסת נקרעת, פרצוף מתפוצץ, עור נחרך או עצם נשברת. אני באמת חייב להעריך סרט שמחליט ללכת על דבר כזה בכל הכוח, גם אם זה גורם לי להרגיש ממש רע עם עצמי כצופה שדבוק למסך בכל רגעי הזוועה האלו.

אבל אפילו יותר מהאלימות המסחררת/מצמררת, הדבר שהכי מבליט את "השופט דראד" מכל סרטי האחים והאחיות שלו בשנתון שלו, והאמת שגם מאז, הוא ההסתערות ראש-בקיר שלו בכל מה שקשור לאנטגוניסיטית מא-מא. אולי כי התרגלנו לסרטי אקשן-מד"ב שמיועדים גם לקהל צעיר, אבל בשנים האחרונות הנבלים הקולנועיים – שפעם היו מפוארים, פסיכים ובלתי נשכחים כמו הנס גרובר (אלן ריקמן), קלרנס בודיקר (קרטווד סמית'), מנהל האגף דראמגול (דונלד סאת'רלנד), סטנספילד (גארי אודלמן) או ג'ק סקאגנטי (טום סייזמור) – הפכו להיות מאיימים בערך כמו בובלהד של רוטוויילר.
אסייג ואומר שאני מתלונן בעיקר על הקולנוע המסחרי האמריקאי. באוסטרליה, דרום קוריאה וספרד עדיין הנבלים מצמררים במיוחד.
מא-מא, בעיקר בזכות ההופעה חסרת הרחמים ולא לוקחת השבועיים של לינה הידי, היא חד משמעית בפסגת הנבלים הקולנועיים של האלף החדש. העיניים שלה כמעט כבויות לגמרי, מעידות שאין שום רגש או סנטימנט מאחוריהן, הדיבור שלה מקפיא דם, והחיוך שלה הוא הדבר הכי פחות מנחם שאפשר להעלות על הדעת. היא מסוג הנבלים שאי אפשר להסיר מהם את העיניים באותה מידה שזה כל מה שרוצים לעשות. היחיד, בעיני, שנתן לה פייט ב-2012 הוא חאוויר בארדם ב"סקייפול".

יכול להיות שזה קשור לחוויה המפתיעה שעברתי ב-2012, שתפסה אותי לא מוכן והתמקמה אצלי טוב מדי בזיכרון, אבל מבחינתי לפחות "השופט דראד" לגמרי מחזיק את עשר השנים האלו, וראוי לתואר סרט הקאלט שהוא הולך וצובר לאיטו. כמעט מאה אחוז מהאפקטים עובדים מצוין, והטירוף שלו מחפה לחלוטין על גיבור שלא פוצח עד הסוף ותסריט שמביך לחשוב שמישהו קיבל עליו משכורת. הוא אמנם לא עומד טוב בהשוואות לסרטים אחרים ויכול לגרום לצופה נורמלי משבר מוסרי (או לפחות ללכת ללטף איזה כלב שעה כדי להזכיר לעצמו חביבות ונועם מהם) אבל הוא סופר כיף. בהתחשב בכך שנזרקנו לטיימליין שנשלט על ידי שכפולי נטפליקס ותבניות גיבורי על, די ברור היינו צריכים לתמוך בו כשהייתה לנו הזדמנות.

בעשר השנים שחלפו קארל אורבן המשיך לבסס את מעמדו, וכיום הוא חלק בלתי נפרד מעולם עיבודי הקומיקס למבוגרים (ומזוכיסטים) בזכות תפקידו הראשי בסדרת הפלא "The Boys". לינה הידי כמובן הפכה לאחת משחקניות הטלוויזיה האהובות ביותר, וכזו שיש מאחוריה עדת מעריצים נלהבת. ובצדק. לאחרונה ראינו אותה בסרטו של נבות פפושדו "מילקשייק אבק שריפה".
בשונה משני אלו, אוליביה ת'ירלבי לא נסקה יותר מדי, ובזמן שהיא עדיין עובדת ומקבלת תפקידים (היא בעיקר נוכחת בטלוויזיה), אפשר לומר ש"השופט דראד" הוא הפרויקט הקולנועי הגדול האחרון שלה. מה שכן, דף ה-IMDB שלה מצביע על תפקיד בסרטו החדש של כריסטופר נולן, "אופנהיימר", אז אולי אנחנו לקראת עדין חדש שלה. הבמאי פיטר טראוויס עשה עוד סרט אחד, "עיר האורות הקטנטנים", ועבר בלעדית לעולם הסדרות. זאת כנראה באמת הייתה טראומה.

בפרקים הקודמים של "כעבור 10 שנים":
"הרגתי את אמא שלי"
"הנאהבים מפריז"
"פקח את עיניך"
"ביוטיפול"
"האישה ששרה"
"החיים הכפולים של וולטר"
"בני אלמוות"
"תור"