• פרסי אופיר 2022: החמישיות של סריטה חוזרות
  • פרסי אופיר 2022: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״פשעי העתיד״ בהקרנה מיוחדת
  • פרסי אופיר 2022: על ייצוג להטב
  • מתכון לחיים
  • ״כפולה״/״התקפה עצמית״, סקירה
  • ״רכבת הקליע״, סקירה
  • Marcel the Shell with Shoes On :מחכים לתרגום
  • פסטיבל ירושלים 2022: דיווח פרידה של עופר
  • פסטיבל ירושלים 2022: הזוכים ומחשבות בעקבותיהם
  • ״מאסטר שף צ׳נג״, סקירה לסרט של מיקה קאוריסמקי
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים

"התקפה עצמית" / "כפולה" (Dual), סקירה

6 באוגוסט 2022 מאת לירון סיני

נתחיל מהסוף: הבמאי של "Dual", ריילי סטרנס אמנות ההגנה העצמית״), צייץ שעכשיו כשאנשים צופים בסרט שלו וחולקים רשמים בלטרבוקסד ובטוויטר, "לא אהבתי את הסוף" היא התגובה הכי נפוצה. "לא ראיתי את זה בא בשום צורה. לא הייתי משנה דבר, ותודה אדירה לכל מי שצפו", כדבריו. זה לא ספוילר, אבל התגובות לציוץ כן נכנסות קצת לסיבות בגללן זו התגובה הטיפוסית לסרט. היות ומדובר ברעיון מסקרן אבל גם בנושא עם פוטנציאל להיות חרוש ונטול מקוריות, העובדה שיש חילוקי דעות לגביו מיד עוררה אצלי אופטימיות זהירה לגבי "כפולה" אם תצפו בו ב-yes או "התקפה עצמית" בסלקום tv (מבדר שיש לו שני שמות בעברית).

כי או שאכן מדובר באכזבה – אבל כזו שמגיעה לאחר הובלה שהחזיקה צפייה מלאה, או שמדובר בנרטיב קולנועי ששובר את הציפיות שלנו. אולי הסרט אפילו משתמש במסגרת הנרטיבית המוכרת כדי לומר לנו משהו אחר, להעביר אותנו חוויה שונה. ואם זו האפשרות השנייה, סיכוי טוב שמדובר ביצירה שמי שעבדו עליה לקחו סיכון וניסו לעשות משהו מקורי. וזה, כבר שווה צפייה. הוסיפו לכך את קארן גילאן בתפקיד כפול ואת ארון פול בתפקיד קטן אך מבדר להפליא, עם תיבול של חרדה קיומית, קורט תיעוב עצמי, וסיפור שצולל לנבכי הנפש האנושית בכסות של מדע בדיוני. ואם לא תשתכנעו, נו, לא נורא.

בהמשך להתייחסות של אורון שצפה בסרט בסאנדנס, אנסה ללכת בין טיפות הדם או הדמעות, תלוי מה תקחו מהעלילה ובאיזה מצב צבירה תהיו, ולעשות תיאום ציפיות בלי לצלול יותר מדי לפרטים. רק מתיאור כללי של המתרחש, אפשר להניח מה הסגנון או הטון של הסרט: בעולם שנראה כמו ההווה שלנו רק אפרורי יותר, במידה וקץ החיים מתקרב מוקדם מהצפוי יש אפשרות להזמין שעתוק שלנו. כפיל אנושי יציר מעבדה זהה לנו חיצונית, שלומד אותנו בזמן הקצר שנותר, מבלה איתנו זמן כדי להיות תחליף ראוי לנו גם מבחינה אישיותית. ההבטחה היא שהכפיל יישאר אחרי שנמות, דומה מספיק כדי לנחם ולתפוס את מקומנו אצל יקירינו. מתנה מופלאה שנשאיר להם, שגם תמשיך לשלם לחברה המשכפלת אחרי שנמות, כמובן.

הכל טוב וציני ויפה, ומזכיר את הפרק שפתח אי אז את העונה השנייה של "מראה שחורה" של צ'רלי ברוקר, בו אלמנה מזמינה שדרוג לשעתוק קולי של בן זוגה המת, גוף שמתעורר לחיים כמו צעצוע ספוגי אחרי שהות מה באמבטיה. אבל ההבדל המהותי הוא שהפרק המצוין שם דגש על מי שנשארה לבד והיה רגיש ורציני, בזמן שכאן נקודת המבט היא של מי שתוחלף, מבחירה שלה. והטון, ובכן, אבסורדי פי כמה, למרות שהנושאים שהוא מעלה והמהות שלו בעיניי רגישים וכבדים לא פחות ואף יותר. כדאי לבוא בהיכון לקראת הטון היבש, כי הסיפור לכאורה מבקש להיות ארוז באווירה הרבה יותר רצינית או אפילו בתוך ז'אנר של אקשן עם קצב מהיר הרבה יותר.

אחרי פתיח שמבשר על הכפילות שתטלטל את חוויית הצפייה שלנו כל הסרט, גם מבחינת הנרטיב, ויותר מכך מבחינת הניגוד בין הנושא לטון והסגנון, כבר יש רמז לבאות. כי בעולם הסרט, אם משהו בנסיבות של מי שהזמינו העתק משתנה ודוחה את הקץ, הכפיל ואנחנו עלולים להימצא במצב הקפקאי בו שנינו נרצה להישאר ולחיות את החיים שלנו, רק אחד או אחת מאיתנו יזכו לכך. והפלא ופלא, לשנינו יש זכות לנסות ולתפוס מחדש מקום בעולם. השאלה על מי יותר אמיתית או בעלת עצמיות אותנטית מספיק כדי להישאר בחיים תוכרע לא על ידי זכות ראשונות, אלא על ידי הוכחה מי רוצה את החיים האלה יותר. או לפחות, מספיק כדי לנצח בדו קרב. בדומה ל"הדו קרב האחרון", שעוסק בין היתר באמת, קרובה צמודה של אותנטיות, גם כאן הציפייה לדו קרב היא מנוע של מתח שנבנה לאורך כל הסרט. בדרך, הוא מספר לנו משהו שערכו הקולנועי והנרטיבי גדול יותר פי כמה, במתכוון, מהדו-קרב המצופה לבדו.

העלילה מתמקדת בשרה (גילאן), אישה שמשדרת ריקנות וחיה ומתקשרת עם הקרובים לה על אוטומט. כמעט כמו האופן שבו היא מזמינה יותר מדי אוכל מקסיקני בדרייב אין, שותה לשוכרה, ולא נהנית מפורנו. גילאן ממשיכה כאן קולקציה של דמויות קשוחות וקרות המאופיינות בלקויות חברתיות ותסביכים משפחתיים, כפי שעשתה לאחרונה ב״מילקשייק אבק שריפה״ וכמובן בתור נבולה בסאגת ״הנוקמים״. אחרי הפרולוג שאינו קשור בה אבל בהחלט מכניס לאווירה ספק מציאותית ספק מגוחכת, הסרט מתמיד אותנו לנקודת המבט של שרה. כמו בפילם נואר, אין שום סצנה בלעדיה. היא שבורה בהתאם, (לא) מתמודדת עם הבעיות שלה בעזרת פורנו ואלכוהול, בזמן שהחבר שלה (ביולה קואלי) מרוחק, פיזית ורגשית, והמחשבה על לפגוש את אמא שלה (מאיה פאוניו) עושה לה סיוטים. כשהיא מתחילה להקיא דם בלי שליטה, דיאגנוזה מבשרת לשרה כי יש לה מאה אחוז סיכוי למות (אבל עם טווח טעות קטנטן).

ההגשה של גילאן קרה ברמה של וודקה בכוסית קפואה מהפריזר באוגוסט. באמת, לקח לי רבע שעה להבין שהאדם המשועמם איתו היא משוחחת מדי פעם הוא בן הזוג שלה, ולא בוס שפיטר אותה ולא מבין למה היא עדיין מתקשרת לבדוק מה נשמע במשרד. אבל שרה לא מנוכרת, ותוכלו להבין לאן זה הולך ומה היא הולכת לעשות, כדי לא להשאיר את היקרים לה, כאמור, בן זוג מרוחק ואמא שמצומצמת לכדי פונקציה של סינון שיחות, בלעדיה. כאן אפשר להניח שכל הקרירות שלה ושל הדמויות מסביב, כמעט כולן מדברות כמו שבטח באסטר קיטון היה נשמע לו היה שורד את הבניין שכמעט נופל לו על הראש בעידן הסרט המדבר, יתחממו תוך כדי תנועה. כי שרה תגלה, איך לא, שהיא עומדת לשרוד. והשעתוק שלה, שמראש הגיעה לעולם עם שיער יותר בוהק ושרירים יותר הדוקים, וגישה יותר נמרצת ומרצה בכל התחומים – לא הולכת לוותר. לא על האמא ולא על החבר. האמינו, זה מגוחך יותר ממה שזה נקרא, ובכל זאת משכנע ובונה אמפתיה כלפי שרה ואל מה שהופך להיות המסע שלה, לרצות ממש לזכות מחדש בחיים. מה, זה כמעט מתוק כמו "אלו חיים נפלאים" בטח, ורווי סצנות מונטאז' אימונים כמו רוקי. ובכן, כן, רק שלא, לא בדיוק.

שרה אכן מוצאת מאמן בדמות ארון פול, וסוג של חשק לחיות. ויש אפילו סצנת אימונים, שהיא פארודיה נהדרת ומחויכת על כל מוסכמה של סצנת אימונים קשוחה שראינו אי פעם. בכלל, כל מפגש כמעט בין שרה למאמן שלה יכול להעלות חיוך כי יש בו גרעין של גישה חיובית, שלו כלפיה ושלה כלפי עצמה. למרות שגם כאן החיוך שהרגעים האלו יכולים לעורר לא מגיע בלי סוג של מתח ובלבול, ומתקפה של הומור שחור וחד. פול לא נמצא המון בסרט, אבל הנוכחות שלו אכן מחממת קצת, בדרכו חובבת כלי הנשק הקרים, את הגישה הכללית שעשויה להיות קשה.

היות ושרה מובילה אותנו, מה שקורה בינתיים עם השעתוק שלה מגיע אלינו רק דרכה. רק מה שהיא רואה או שומעת ישירות ממנה' או ממי שהיו הקרובים אליה וכעת היא נמצאת בתחרות על חיבתם. וזה לא נמאס לרגע. כמו גירוד פצע שפשוט לא ניתן לעמוד בפניו, כל השוואה שלהן היא בדיחה עם שורת מחץ הישר לבטן הרכה יותר, של שרה ושלנו. כי לא מדובר בסרט מתח או אקשן, אלא בדרמה קיומית, קומדיה שחורה בעולם מד"בי קרוב. עולם שבו מול הגיבורה יש מראה שמציבה מולה את שלגיה שלה, לו הן היו זהות ולשלגיה הייתה מודעות עצמית ושאיפות נבזיות כמו של המלכה המרושעת. או כזה בו ב"אלו חיים נפלאים" היה הגיבור מגלה שכולם קיבלו שדרוג מזהיר לשגרה שלהם עכשיו כשהוא לא בסביבה, יחד עם דחיפה קטנה לסיים עם זה ולהניח להם.

אלא שהסרט לא מניח לדואליות שבו להיות כה שחורה ולבנה, לא באמת. הוא הרי מצטיין באפורים. כמו התחושה בחלום, שיכולה להיות תואמת להתרחשות או מבהילה יותר או דווקא רגועה יותר, הוא צובע לנו הכל בספק קלילות וספק אדישות. וכך, בהדרגה, הוא מצליח גם לייצר חיבה כלפי שרה, אבל כמעט בלי שנרגיש, ובאופן שנהיה חד יותר עם סיום הצפייה ועוד ועוד אחריה, הוא מעלה שאלות וחודר לעומק. למשל, האם השעתוק באמת נבזית, או שזו הגישה שנראית לנו כי שרה היא נקודת המבט שלנו?

מעבר לכך, הסרט מציג קצרים בתקשורת וניסיונות גישור על הפער בין מי שיכולים להיות כאלו שכישורי החיבור שלהם נפגעו מהחיים, או שחלקם על ספקטרום כזה או אחר. ולמרות ההומור השחור, אין כאן גיחוך על שרה או על הדמויות המרכזיות עצמן. זה לא הן, אלו המנגנונים של העולם שבנויים על ציניות צרכנית שמעוררים לגלוג מהול בבהלה. דרכם, הדיון וחוט המחשבה ממשיך להיפרם ולהיטוות מחדש אל עוד נושאים. מה הופך אותי למי שאני, מה אם מישהי אחרת יכולה לחיות את החיים שלי יותר טוב ממני, מה ניתן תמורת חיבור רגשי כמו שהבטיחו לנו – כזה שמגיע עם סיפור טוב וסוף טוב. ואולי מעל הכל יושבת שאלה שמרחפת גם במבנה של הסרט וגם בתוכן – מהו הניצוץ שמניע אותנו קדימה, פחד או ציפייה? ומה בחיים עצמם, שיקרים לנו כל כך, יכול לכבות אותו? זה נקרא כמו דיון על דיכאון בין היתר, וזה כנראה גם שם, אבל לטעמי זה אפילו גדול ופתוח לפרשנות אישית יותר. מדובר בסרט אפרורי לכאורה, על טעם החיים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.