• ראש העכביש
  • סרטים חדשים: ״המיניונים: עלייתו של גרו״ בקולנוע
  • ״סרט בנות״, סקירה מסופשבוע גאווה
  • אימת החודש - יוני 2022
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

אימת החודש – פברואר 2022: "התגשמות", "הסטייליסטית", "הפריבילגיה", "ילד כאפות", "הלילה הארוך"

24 בפברואר 2022 מאת אור סיגולי

בזמן שאני עדיין מתאושש מהטיזינג הבלתי נסבל של סרטי האימה בסאנדנס (על חלקם אורון כתב בדיווחים שלו, אבל אני שומר לעצמי את הזכות לעשות להם טיפול נוסף כשייחשפו באופן רשמי), לא מעט סרטי אימה יצאו לעולם. אפילו נוצר מצב די יוצא דופן שבו אני נאלץ להשמיט כמה מהסרטים שראיתי כדי לא להעמיס על הפינה החודשית. אבל אל תדאגו, אלו לא סרטים שאתם צריכים לדעת עליהם. מבטיח.

עם זאת, כי אני שומר על רמת כנות גבוהה פה באימת החודש, גם חמשת הסרטים של פברואר לא בדיוק צפיות חובה, ואולי אפילו פחות מזה. מה שכן, אלו בכל זאת סרטים שמעניין (לדעתי) להכיר, גם אם לא להשקיע בהם זמן. בשביל זה אני פה. הם מגיעים מארה"ב, קנדה וגרמניה, כשאחד מהם נמצא בנטפליקס.
מעבר לאלו, עולם האימה קיבל מקום נוסף החודש בסריטה עם הרשומות של לירון על הדוקו "Horror Noir", ועם הסקירה הנטפליקסית לתוספת המפתיעה לעולם "המנסרים טקסס" שעלתה לאוויר ממש לאחרונה ונדמה שכולם מתעסקים בה. למעשה, נראה שהיא מפצלת את דעת קהילת האימה באופן שאני לא זוכר כמותו.

אבל אולי הדבר הכי מרגש קשור בכלל לעוד חודש, יום שני ה-21 למרץ, היום בו אימת החודש לראשונה, ולרגע כנראה חד פעמי, תהפוך לאירוע פיזי, עם קהל, עם סרט, וכמובן אתי. זה קורה בחסות המועדון לבעלי עצבים חזקים של סינמטק תל אביב, שיארח את אימת החודש, כלומר אותי, בהקרנה של לא אחר מאשר הפלא "באסקט קייס" אותה אפתח בכמה מילים בתקווה מחכימות. אתם מאוד מוזמנים דרך הלינק הזה ממש.

וכעת, סרטי החודש.

"התגשמות" – Come True

הסרט הקנדי הזה מרחף בסביבה כבר זמן מה, החל מסיבוב פסטיבלים מרשים מאוד עוד ב-2020, אבל רק באמצע השנה שלאחר מכן נחשף להמונים. לא הייתי בטוח אם לצפות בו, ואז שמעתי עליו בפודקאסט סיכום שנה כלשהו, שם דירגה אותו די גבוה מישהי שלרוב אני לא מסכים איתה על שום דבר. מכיוון שהמצעד שלה היה די על הפנים מבחינתי, החלטתי לוותר עליו כליל. עם זאת, לאחר מכן הופיע כהמלצה מאוד מסקרנת ב"פריק" של עמית לוי אז החזרתי אותו חזרה לרשימת הצפייה.
זהו סרטו של אנתוני סקוט ברנס, שזהו הפיצ'ר השני שלו כבמאי אחרי "הבית שלנו" (שראיתי עוד ב-2018 והייתי בטוח שכתבתי עליו, אבל מסתבר שלא) ואליהם אפשר להוסיף את הפרק הלא רע שביים לאנתולוגיה המאוד רעה "חגים". תחת השם פיילוטפריסט הוא גם הלחין את המוזיקה, ואף החליט לצלם ולערוך אותם בעצמו. כישרון יש לו, זה בהחלט לא ויכוח.

"התגשמות" הוא סרט שנע על הקו שבין אימה ומדע בדיוני, שם חוזקותיו אבל גם לא מעט ממעידותיו. אני זיהיתי בו השפעות מ"קו הדממה" ו"שמש נצחית בראש צלול", מעבר ליחס הישיר שלו לכתביו של פיליפ ק. דיק. לאלו גם אפשר להוסיף את הקולנוע של שיין קארות'. הוא מספר על נערה בת 18 (ג'וליה שרה סטון), שבלילות נסחפת לעולם של סיוטים ומחליטה להשתתף במחקר של מכון שינה משונה תמורת כסף. שם היא מתחברת עם אחד ממנהלי הפרויקט, ולאט לאט מגלה שהמקום לא בהכרח בודק דפוסי שינה, אלא איזשהו כוח שנמצא בעולם החלומות.

מבין כל סרטי אימת החודש של פברואר, "התגשמות" הוא ללא ספק הייחודי והמעניין ביותר, בעיקר בזכות הקצב המדוד שלו (שזו שפה נקייה להגיד שהסרט איטי להפליא) והעיצוב של עולם החלומות שנעשה באופן מרשים על אף התקציב המוגבל. כך שכבמאי, צלם ומוזיקאי, ברנס ללא ספק משדרג את יצירתו. המקומות שבהם הוא מכשיל את עצמו הם הכתיבה והעריכה. הסרט הזה, בעיני, הוא עוד הוכחה למה עדיף שבמאים לא יערכו את הסרטים של עצמם, אין להם את המרחק הדרוש מהחומר שצילמו.
"התגשמות" סובל מהתפתחות מזדחלת, שזה לא רע בהכרח אבל במקרה הזה מתגלה כלא נחוץ. ההתחלה כוללת דקות ארוכות-ארוכות של אקספוזיציה על הגיבורה, כאלו שעל אך הדגש הנרחב לא באמת עוזרים לנו להכיר אותה ובדיעבד מתגלים כמיותרים, במיוחד כי הסרט מגלה שיש לו עוד גיבור בשלבים מאוחרים, ואפשר אפילו לומר שהוא תופס כיוון חדש ולא צפוי. כמובן שיש אפקט גדול על הצופה כאשר סרט פתאום חושף שהוא בכלל על משהו אחר ממה שחשבנו, אבל במקרה הזה קורה יותר מדי כלום שהולך במעגלים ברובו, שלי פשוט הפסיק להיות אכפת עוד לפני שהדברים נכנסים להילוך שלישי. גם הטוויסט בסוף הגיע מעט מדי ומאוחר מדי.
אולי איבדתי סבלנות מוקדם מדי, אז אם מד"בים דלי תקציב ומסויטים (תרתי משמע) הם הקטע שלכם, אני בהחלט ממליץ לתת לו הזדמנות.

"הסטייליסטית" – The Stylist

כמו אנתוני סקוט ברנס, גם ג'יל גווארגיזיאן, במאית "הסטייליסטית", חולשת על מספר תחומי עיסוק קולנועיים. מעבר לעבודתה כבמאית, תסריטאית ומפיקה (עד כה לרוב בסרטים קצרים), היא גם שחקנית, מעצבת, מאפרת ואשת סטים עם המון קרדיטים לשמה. וכמו "התגשמות", גם הסרט הזה התחיל בפסטיבלים של 2020 וקיבל הפצה רחבה יותר, בעיקר אונליינית, ב-2021.
"הסטייליסטית" הוא הרחבה של סרט קצר שעשתה גווארגיזיאן ב-2016, המספר על קלייר (נג'ארה טאונסנד מ"קונטרקטד", ששיחקה גם בקצר), מעצבת שיער מוכשרת שמעבר להצלחתה בתחום, גם נוטה לקרקף את הלקוחות שלה, להן היא מפתחת אובססיה, ולייצר לעצמה שלל פאות. בגדול, רוצחת סדרתית לחלוטין, וזה גם אולי החלק המעניין בסרט. אני בטוח שכתבתי על כך בעבר, אבל די מרתק לראות את התהליך שעברנו מהקולנוע של שנות השמונים והתשעים, בהם דמויות כמו קלייר היו האנטגוניסט ("היד שמנענעת את העריסה", "דרושה שותפה רווקה") וכעת הפכו לגיבורות המוחלטות של הסיפור שלהן. זה גם פחות או יותר איפה שהעניין נגמר.

סצנת הפתיחה של "הסטייליסטית" היא אחת המבטיחות. גווארגיזיאן – יחד עם הצילום של רוברט פטריק שטרן, המוזיקה של ניקולס אלרט, עיצוב הסאונד וכמובן הנוכחות הוויזואלית יוצאת הדופן של נג'ארה טאונסנד – מכניסה אותנו לעולם של סקרנות וחרדה מתגברת עד לרגע שלא לוקח שבויים מבחינת הגראפיות שלו. גם בהמשך הסרט לא ייבהל מלהראות זוועות, אבל הוא כל כך לא מפותח עלילתית ולא מסתדר הגיונית, שמאוד קשה להישאר בו מרוכזים.
אני בעיקר ניסיתי להתמודד עם כל סימני השאלה שהסתירו לי את המסך. כמו למשל איך קלייר, שלא נראית כמו הפסיכופטית המבריקה ביותר, לא נתפסה עדיין? באיזה כסף היא מתחזקת את הבית העצום בו היא גרה, ומאיפה בכלל השיגה אותו? מה פשר החברות שנרקמת בינה ובין שרה, הלקוחה-ידידה שלה? ובעיקר, מה הסיפור שלה? אני אמנם אינני פסיכיאטר או מומחה לענייני הנפש, אבל הטירוף של קלייר בא והולך כשמתאים, לא עקבי בשום אופן, והמניעים שלה פשוט לא ברורים. מכשלה נוספת היא שטאונסנד השחקנית אמנם מנסה, אבל הסרט לא מצליח לשכנע אותנו שהיא קריפית באמת. משהו שם לא יושב כמו שצריך.
הסרט אולי נראה טוב, אבל הוא צפוי, מאולץ נורא במהלכים שלו, מרגיש לא סגור על עצמו, ומוביל לקליימקס שאמור לזעזע אבל לא רק צפוי מקילומטרים, אלא גם נראה כפוי.

"הפריבילגיה" – The Privilege

בהיעדר משהו טוב יותר לעשות תוך כדי הצפייה בסרט האימה הגרמני הזה, שאלתי את עצמי האם יש מאפיין לסרטי האימה של נטפליקס. אמנם לאחרונה לירון לקחה על עצמה להתמודד עם רוב האימתונים שעולים לבנק הסטרימינג, אבל בכל זאת ניסיתי לשים את האצבע על מה מרגיש זהה בהם. בין אם אלו דברים מוצלחים כמו "רחוב הפחד", ובין אם נפילות בסגנון "יש מישהו בתוך הבית שלך", "תיאטרון השחיטה" או "דברים שראינו ושמענו" (לאלו גם אפשר להוסיף את "כוחות" ו"מקורות נסתרים"), מרגיש לי שיש שטיק מוכר. אולי זו הצבעוניות הפסטלית, או הדמויות הפונקציונליות, אולי זה סתם בראש שלי, אבל בחוויה שלי הדברים קצת זהים מדי.
אם זה אכן נכון, "הפריבילגיה" של פליקס פוכשטיינר וקתרינה שוד, הוא תצוגה מרהיבה של כל מה שלא עובד בסרטים האלו.

כמו "סוסייטי" (למעשה מאוד כמו "סוסייטי", כשחושבים על זה), הסרט עוסק במתבגר בעיירה אמידה ומושלמת למראה, שמתחיל לדאוג שהסביבה שלו איננה כמו שהיא נראית אלא עוינת למדי. זה גם קשור לטראומה שעבר בילדותו, כאשר הוריו ואחותו התאומה היו מחוץ לבית, בזמן שהאחות הגדולה שבדיוק מלאו לה 18 אביבים חטפה התקף פסיכוטי די קיצוני ובסופו השליכה את עצמה מגשר. בבגרותו, פין (מקס שימלפפניג) מרגיש שמה שרדף את אחותו הגדולה אולי חוזר, ומגלה דברים מטרידים למדי על כל מה שהאמין שרוצה בטובתו. זה בלי להיכנס להרבה ספוילרים.

הסיבה שאני מכניס את "הפריבילגיה" לאימת החודש היא מכיוון שהוא סרט זמין לרובכם ולכן חשוב לי להזהיר. באמת שאין סיבה להגיע אליו. זה סרט מגוחך, עם אפקטים איומים ואווירת WTF אבל לא בקטע טוב. בואו נגיד שאיפשהו באמצע הסרט יש סצנת מין בשלישייה שכנראה בוימה על ידי מורמון. סקסי בערך כמו פרסומת לבנק. משהו לא ברור. על פני 147 דקות מייגעות הסרט רק הופך ליותר ויותר מטופש, עם שיא מרהיב בשוט הסיום שלו מהסוג שאולי היה מתקבל בספר של "צמרמורת" וגם בקושי. יש בו כמה אימג'ים יפים, אבל גם הם מרגישים מהונדסים מדי. בכל מקרה, עדיף שלא.

"ילד כאפות" – Slapface

אתנצל מראש על החופש שהענקתי לעצמי בתחום גרסת העברית לשם הסרט, אבל מבטיח שזה מתאים גם אם הסרט הרבה יותר רציני וכבד ראש מזה. כלומר, יחסית לסרט על ילד שמתחבר עם מכשפה.
סרטו של ג'רמיה קיפ מתרחש בעיירה אמריקאית נידחת למדי, שם חיים לוקאס הקטן ואחיו הגדול טום היתומים מהוריהם. מעבר לקושי הזה, לוקאס גם איננו הילד הכי קל בעולם והוא נוטה להסתבך פה ושם, כפי שמספר לנו השוטר המקומי, אותו מגלם לא אחר מאשר דן הדיה ("רציחות פשוטות", "קלולס") בן ה-81. זאת לא לגמרי אשמתו של לוקאס, כמובן. הוא גם מתמודד עם חיים ללא השגחה הורית וגם סובל מהצקות ובריונות של שתי תאומות גדולות ממנו. כל זה מקבל תפנית כאשר לוקאס נתקל בספק רוח ספק מכשפה ספק לא בדיוק יודע בתוך מבנה נטוש בפאתי העיירה, ולפתע דברים מסתבכים ואף כמה אנשים מוצאים את מותם.

לא קשה להבחין, כבר בשלב ראשון, שמדובר באלגוריה אם כי לקח לי קצת זמן לגמרי להבין על מה. בהתחלה חשבתי שמהמכשפה היא ייצוג לאבל של לוקאס, אבל בהמשך זה יותר הסתדר לי כתוצר של חווית הבריונות שהוא עובר, ובעצם הזעם והתסכול המודחקים שלו מגולמים ביצור שכביכול עוזר לו אבל בעצם מסכן את הווייתו ואת התא המשפחתי שנותר לו. כתוביות הסיום לא הותירו מקום לספק, שם הסרט אומר לנו שמדובר במשל על תוצאות הבריונות אצל ילדים ואפילו מבקש מאתנו לנקוט עמדה.
מה שלא היה לי ברור אפילו לאחר מכן, וזה אני עוד יכול לזקוף לטובת הסרט ולאו דווקא לרעתו אם אני רוצה, היא האם לוקאס עובר גם התעללות בתוך הבית, כלומר מאחיו. מצד אחד טום דואג ללוקאס, עושה הכל כדי לשמור אותו לצדו, אבל מאדך גם משחק אתו את משחק הסטירות שנתן לסרט את שמו, בו השניים חייבים לכפכף אחד את השני הכי חזק שאפשר. יכול להיות שקיפ הבמאי גם מנסה לרמוז לנו שיש אלמנטים עוד יותר מטרידים בדינמיקה בין שני האחים, אבל אני ממש לא בטוח לגבי זה. אולי רצו לשמור את זה לאינטרפטציה אישית של הצופים. אני רוצה לתת קרדיט לקיפ על העמימות הזו, אבל זו באותה מידה יכלה להיות תוצאה של חוסר מיקוד או החלטה מצד הסרט.

כל אלו מעניקים אמנם ל"ילד כאפות" ממד מורכב יותר מעוד סיפור אימה, אבל כשזה מגיע לעשייה טכנית ולחוויית צפייה, שם העניינים פחות מזהירים. המשחק לא בשמיים, חלק משמעותי מהסצנות מבויים באופן מסורבל למדי, ועיצוב המכשפה הוא לצערי על סף מעורר הגיחוך. מאוד ברור שמדובר באיש גבוה עם איפור וגלימות, מה שלחלוטין מעקר כל אופציה לאימה או למתח.
לא מעט סרטים מהזמן האחרון השתמשו באימה כדי להציג עולם של ילד הסובל מאיזושהי חרדה. "זי", "בוא לשחק", "השד" ו"הבאבאדוק" כמובן, כולם הפכו את הקושי לפחד גשמי שיוצא משליטה. "ילד כאפות" זוכה להרבה נקודות על הניסיון, אבל הוא מרגיש כמו סרט שלא פוצח עד הסוף.

"הלילה הארוך" – The Long Night

את אימת החודש העמוסה שלא לצורך של פברואר, נסיים עם סרט שיש בו ואגינה זוהרת. בהחלט לא משהו שרואים בכל יום. מדובר באימה מסוג "צעירים מהעיר מגיעים לאזור נחשל ומתמודדים עם המקומיים" שביים ריץ' רגסדייל על פי תסריט של מארק יאנג ורוברט שפ.
גרייס (סקוט טיילור-קומפטון מסרטי "האלווין" של רוב זומבי) היא צעירה שלא יודעת דבר על משפחתה והשושלת ממנה באה, אבל יש לה קצה חוט. מישהו מדרום ארה"ב (הסרט צולם בדרום קרוליינה) טוען שיש לו מידע שיוכל לעזור לה, ומזמין אותה ואת בן זוגה לבקרו בביתו הגדול שבמישורי הביצות שם. גרייס מאוד מסוקרנת, וכנראה לא ראתה סרט אימה אחד בחייה, ולכן מחליטה לבדוק את הנושא. גם ג'ק (נולן ג'רארד פונק), בן זוגה, מצטרף אליה לא לפני שהוא מבקש שיעשו עצירה אצל הוריו. עד היום אני לא מבין למה הסרט התעקש לספר לנו שהם עוצרים אצל ההורים שלו. שום רלוונטיות. גרייס קצת חוששת, אבל ג'ק מרגיע אותה ואומר שהכל יהיה בסדר, מה שכמובן יקפיץ אותנו לקאט קיצוני שמבהיר שזה לא הכיוון.
בכל מקרה, אחרי שיעצרו בתחנת דלק קריפית כי שוב, אנחנו בעולם שבו סרטי אימה לא קיימים, השניים מגיעים לבית הגדול והמבודד בשולי אמריקה, שראשי חיות ניצודות מעטרים את כתליו, ושם מגלים שאותו איש מסתורין לא נמצא. אבל זה בסדר, הוא אמר להם בטלפון שהם יכולים להיכנס ושירגישו בבית. והם אכן עושים זאת. השעות נוקפות ומר מידע לא מגיע, אבל גרייס וג'ק מחליטים להישאר, למרות שיש נחש עצום במטבח. בעת ערב גרייס חווה איזושהי אורגזמה דמונית כלשהי, ואז כבר ברור לשניים שמשהו לא בסדר אבל מאוחר מדי מכדי לעזוב, כי קבוצה מאוד מאיימת למראה של אנשים שעוטים על פניהם גולגולות של חיות מקיפים את הבית. הזוג הצעיר מבין שהוא עומד בפני… חכו לזה… לילה ארוך!

"לילה ארוך" הוא סרט שדי קשה ליפול עליו כי הוא מאוד משתדל, אבל שוב – ואני חש שזה מוטיב חוזר החודש אז אני לא מבין למה אני צריך להעיר על זה בכל פעם מחדש, אני עוד רגע אני מפסיק את השיעור ועושה בוחן פתע – לסרט הזה אין סיפור לתדלק 90 דקות. אמנם לא מדובר רק בסרט פלישה כמו "אתה הבא בתור" אלא כזה שבאמת זולג לטריטוריות על טבעיות ושטניות למדי, אבל רגסדייל מותח את המסגרת המוכרת עד שאי אפשר יותר. יש כל כך הרבה שוטים של אווירה, סיקוונסים הזויים שוב ושוב, שעל אף האסתטיות הנאה שלהם יש שאיפה מאוד אקוטית להתקדם כבר. וכשזה נכנס לישורת האחרונה, קשה לומר שהסרט מביא משהו חדש. אולי חוץ מהוואגינה הבוהקת. לא אקח את זה ממנו.

אפשר להמשיך ולפרט בעניין, אבל גם ככה הארכנו בדברים, ואני חש שגם אני מותח את הגבולות פה, אז אולי כדאי להפסיק. מזכיר לכם את דף הפייסבוק חתולשחור שם אפשר לדבר ולהגיב על כל ענייני אימת החודש, ומקווה מאוד לראות אתכם בסינמטק תל אביב ב-21.3.