• פסטיבל סרטי הסטודנטים 2022: מדריך והמלצות
  • ראש העכביש
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • סרטים חדשים: ״אלביס״ של באז לורמן בקולנוע
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים: דיווח שני של עופר
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח ראשון
  • ״טווח אפס״, סקירה
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • גל במאים שבים אל תקופת ילדותם בסרטים מאוחרים
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

פסטיבל סאנדנס 2022: ״Sharp Stick״, ״Emergency״, ״Cha Cha Real Smooth״, ״When You Finish Saving the World״

30 בינואר 2022 מאת אורון שמיר

היום הוא בעצם היום האחרון של פסטיבל סאנדנס לשנת 2022, המיועד בעיקר להשלמות. הזוכים והזוכות כבר הוכרזו בסוף השבוע, וכהרגלי פספסתי צפייה בזמן אמת בכל המנצחים הראשיים. אם כי שני התיעודיים שכתבתי עליהם בדיווח הקודם יצאו עם פרסים משניים, אז אני מרוצה, ועל האחרים כתבתי לסיכום הפסטיבל שלי ב״הארץ״ ממש אתמול. בעודי משלים את רשימת הזוכים, ללא התלהבות יתרה בינתיים יש לציין, חשבתי שיהיה שימושי יותר לעתיד לכתוב על סרטים שיש להם אפיל מסחרי כלשהו. כלומר סיבה להגיע ארצה בכל סוג של הפצה, כולל סינמטקית ופסטיבלית.

האופטימיות שלי לגבי הסרטים הבאים נובעת מכך שכולם אמריקאים עם מספיק שמות מוכרים מאחורי ו/או לפני המצלמה, או מכיוון שהם יצאו מחוזקים בפרסי משנה ובאהבת הקהל והתקשורת, מה שלרוב מסתיים ברכישה על ידי גוף הפצה כלשהו. אם מדובר בשירות סטרימינג, זה אמנם מגביר את הסיכוי שאפשר יהיה לצפות בסרט בעתיד גם בישראל אבל מקטין את הסיכוי שזה יהיה על מסך גדול. אליה וקוץ בה, כצפוי מסרטים עצמאיים המגיעים לסאנדנס כדי למצוא רוכש. מעבר לארבעה שבחרתי להרחיב עליהם מעט יותר, אגניב פנימה עוד שניים שהולכים יד ביד עם חצי מהרשימה שלי. אבל אין מה לכתוב עליהם יותר מדי, לפחות לא בשלב זה.

Cha Cha Real Smooth
צ'ה צ'ה ממש חלק

יש קולנוענים שקוראים לסרטים שלהם על שם שורה משיר של לאה גולדברג (״מישהו יאהב מישהו״), או משוררים ידועים אחרים. יש כאלה שבוחרים בשיר של די.ג׳יי. קספר ושמו ״ Cha Cha Slide״, הכולל את השורה חסרת הפשר ״צ'ה צ'ה ממש חלק״, אם לתרגם מילולית. היוצר שהחליט לקרוא כך לסרטו הוא קופר רייף, אחד מנסיכי האינדי העכשוויים. סרטו הראשון, ״Shithouse״ היה חלק מפסטיבל SXSW 2020 שהיה הראשון להתבטל באשמת המגפה. רייף יכול להתנחם בזכייה של סרטו בפרס חבר השופטים בפסטיבל המבוטל, מה ששם אותו על המפה של סאנדנס השנה. את סרטו השני באורך מלא, החוצפן בן ה-25 ביים, כתב, הפיק, ערך וגם מככב בתפקיד הראשי. יצא לו משהו שבין דרמת התבגרות מאוחרת וקומדיה רומנטית מפוכחת על שברונות לב, כפי שמדגים היטב הפרולוג המקסים והאינדיקטיבי ליצירה כולה.

רייף מגלם את אנדרו, בוגר קולג׳ שהחברה שלו טסה לברצלונה על מלגה, בעוד הוא מוצא עצמו בבית הוריו. כלומר בבית בו גרה כעת אמו (לזלי מאן) עם בן-זוגה הנוכחי (בראד גארט) ואחיו הקטן של אנדרו (אוון אסנטה). גיבורנו מלווה את אחיו למסיבת בר-מצווה המשנה את חייו. הוא נתקל בחברה לכיתה לשעבר (אודיה רש) שיכולה להוות עבורו אופציה רומנטית בזמן שחברתו בחו״ל. הוא מתחיל להרקיד את באי המסיבה הנבוכים והמשועממים, מה שהופך אותו לא רק למציל הרשמי של הערב אלא פותח עבורו פתח לחלטורה מתמשכת של בר/בת מצוות ברחבי ניו-ג׳רזי. מעל לכל, אנדרו פוגש באותו ערב את דומינו (דקוטה ג׳ונסון), אם יחידנית לילדה אוטיסטית בשם לולה (ונסה ברגהרדט, שחקנית על הספקטרום שזוהי לה הופעת בכורה נהדרת). השתיים שובות את ליבו כל אחת בדרכה ויכולות להוות כיוון נוסף לבחור נטול המסלול.

קשה להפריד בין האישיות של אנדרו, לבין האופן בו מגלם אותו הבמאי, לעצם הידיעה כי הוא גם הכוח היצירתי מאחורי הסרט כולו – כולם מתוקים להפליא ונטולי אופל באופן קיצוני. הייתי מעריך את הבמאי קצת יותר אילולא היה כותב לעצמו דמות של מלאך טהור, שנשים מהממות פשוט נופלות לרגליו, אבל האמת היא שגם אני נכבשתי בקסמו. האנרגיה של אנדרו ממלאת את כל הסרט בטוב-לב מהסוג שמבצע קאמבק בקולנוע האמריקאי (טוב נו, בטלוויזיה ובזכות ״טד לאסו״). זאת בעוד כל מה שקורה סביב הגיבור בהחלט מכיל גוונים: מעולמם התמים של ילדי בר/בת מצווה, דרך מבט על בוגרי קולג׳ מבולבלים, המשך באם יחידנית מתוסבכת, וכלה בדמויות המתמודדות עם אוטיזם או מאניה-דפרסיה. הסירופ הסמיך שהוא הלבביות של הסרט גם מדביק הכל יחד וגם דואג להמתיק כל נושא נפיץ או שפיצי מדי, שלא יכעיס אף צופה. אין פלא שהסרט זכה בפרס חביב הקהל, או שחברת אפל שילמה 15 מיליון דולרים עבור רכישתו לשירות הסטרימינג שלה (בעסקה הגדולה השנה בפסטיבל).

הקולנוע של רייף חינני ומחויך ממש כמוהו, מה שמפצה בקלות על הבוסריות או הפינות המעוגלות של התסריט והבימוי. כי לפעמים מגיע איזה קאט שמרמז על אלתור בחדר העריכה, בשל היעדר זווית הצילום הנכונה או הטייק המתאים, אני מנחש. לי זה לא הפריע בסופו של דבר אבל אל תצפו לאיזו נסיעה ממש חלקה, בטח שלא צ׳ה צ׳ה ממש חלקה (הייתי חייב). רייף גם ידע להקיף עצמו באנשי המקצוע הנכונים, למשל מחלקת המוזיקה המורכבת מאסתי חיים (מלהקת ״HAIM״) וכריסטופר סטרייסי (״עוזרת בית״). זה נכון כמובן גם לשחקנים, להוציא אחת שאני פשוט לא מצליח להסתדר איתה. לפני כמה שבועות ניסו למכור לכולנו את דקוטה ג׳ונסון בתור אם עייפה לילדה קטנה, בסרט ״הבת האפלה״. בעיניי זה לא היה אמין גם אם עובדתית זה כן מסתדר בגילאים, אבל הנה היא כבר קפצה להיות הורה לילדה מתבגרת. אם היא הייתה עושה מלבד לתקוע מבטי ״אני נואשת/מעוניינת״ או ללחוש את השורות שלה במקום להגיד אותן, בחיי שהייתי מצליח לחשוב שהיא שחקנית.

When You Finish Saving the World
כשתסיימי להציל את העולם

פסטיבל סאנדנס מתגאה בכמות סרטי הביכורים שמוצגים בו, אבל לפעמים הנתון הזה קצת מרמה. למשל במקרה זה בו הבמאי הטירון הוא ג׳סי אייזנברג, שחקן מועמד לאוסקר עם קריירה של כ-50 תפקידים על המסכים, כולל אצל כמה מן היוצרים הגדולים שפועלים כיום בארה״ב. למקרה שתהיתם למי מבין דייויד פינצ׳ר או נואה באומבך הייתה השפעה גדולה יותר על אייזנברג כבמאי, המטבע נופל כאן על הצד של ״חיים בין השורות״. סרטו המכונן של באומבך כנראה השפיע על אייזנברג כשחקן צעיר עד כדי כך, שכאשר עבר לכתיבה ובימוי שאל משם לא רק את הטון אלא גם מהלכים עלילתיים ואפיוני דמויות. עם זאת, ההשפעה הגדולה אף יותר היא הפרסונה של אייזנברג והדמויות שהוא מרבה לגלם, טייפקאסט שכאילו פוצל לשתי הדמויות הראשיות בסרטו שלו – דברנות ואינטליגנציה מחד, לקות חברתית מאידך ובאמצע קצת תסמונת המתחזה.

במבט ראשון נדמה שבן דמותו של הבמאי בסרט הוא זיגי (פין וולפהרד), תיכוניסט המשקיע את זמנו ומרצו בפלטפורמה שהיא שילוב בין יוטיוב וטיקטוק, בה הוא עולה לשידור עם שיר חדש שכתב והלחין מדי שבוע (ללא גניבות מפינק פלויד הפעם). השירים הם לרוב שירי אהבה קיטשיים וקליטים, מה שלא מרשים את הבחורה עליה הוא נדלק (אלישה בואי). היא מתעניינת יותר בנושאים פוליטיים וגלובליים, בהם גיבורנו לא מבין דבר. מי שדווקא מומחית בכך היא אמא שלו, אוולין (ג׳וליאן מור), העובדת במקלט למשפחות מפורקות או המצויות בקשיים. שם היא נתקלת בנער בשם קייל (בילי בירק), המגיע עם אמו אל המקום וצד מיד את עינה הפדגוגית של אוולין. היא מזהה בו פוטנציאל של רגישות ונתינה ומבקשת לקחת אותו תחת חסותה, לדחוף אותו לכיוון השכלה גבוהה ואולי אפילו להשתלבות בתחום שלה.

כפי שניתן להבין, האם והבן שבמרכז הסרט לא רק בקושי מתקשרים ומסתדרים, אלא ממש מחפשים באופן אקטיבי תחליפים עבור בן המשפחה שאיכזב אותם. זה לא תמיד מעודן אבל בעיניי זה גם מעיד על חוזקה בולטת של הסרט והיא הכתיבה של אייזנברג. כל המחלקות מצטיינות, מהצילום בפילם של בנג׳מין לואב הטוב כתמיד (״מנדי״, ״קרעים של אישה״) ועד מחלקת עיצוב הפסקול וגם העריכה של שרה שו (״החינוך הרע של קמרון פוסט״, ״עליות ומורדות״), שמסייעים למעברים חלקים או לסיבוכים והליפופים של שני קווי העלילה. יחד עם מלאכת הכתיבה ועיצוב הדמויות, וכן הקרדיט גם לשחקנים כמובן, הופכים האם והבן לקווים ספק מקבילים וספק מתרחקים, שאפשר רק לייחל שייפגשו. זו נקודה חשובה כי מדובר באחד הסרטים בהם היה לי אכפת באופן אקטיבי מגורל הדמויות, לא משהו שכתבתי על רוב סרטי סאנדנס השנה.

זה גם קצת אירוני משום שמעלתו הנוספת של הסרט היא היותו קומדיה צינית להחריד במסווה של דרמה משפחתית. אפשר לחוש זאת עוד משלב הכותרת, שכן אוולין עסוקה בניסיון ספק אמיתי וספק צדקני בהצלת העולם – אבל ויתרה על עולמה שלה, על משפחתה. זאת בעוד זיגי מתחיל להתעניין באקטואליה רק כדי לחזר אחר בחורה שאין לא ממש סיכוי איתה אם יבחר רק בדרך הזו, משל היה דמות ב״סאות׳ פארק״. הלעג הקל של הסרט כלפי משפחות אמריקאית לבנות וליברליות בעיני עצמן, בעצם מופנה ישירות אל הקהל שפוקד את פסטיבל סאנדנס ואולי אפילו לאירוע עצמו, או את מי שעוקב אחרי חברת ההפצה של הסרט, A24 המשובחת. זה לא סכין בגב אלא יותר צ׳פחה ידידותית, בדיוק בעוצמה הנכונה כדי לא באמת להעליב אף אחד. זה מאוד מצא חן בעיניי.

Emergency
מקרה חירום

את הסרט הזה ראיתי סמוך לתחילת הפסטיבל, מפני שהתחשק לי משהו מתקשר ועל הנייר היה בו משהו שמזכיר את ״סופרבאד״ או ״חורשות את הלילה״. הוא אכן מתחיל כמו קומדיית קולג׳ על שני חברים הכי טובים שמתכוננים לערב היסטורי. שון (אר.ג׳יי. סיילר) הוא הסטלן שמתכנן סיבוב מסיבות בכל בתי האחווה, טור שלא היה מבייש את התוכנית של גיבורי ״סוף העולם״ של אדגר רייט. קונלה (דונלד אליס ווטקינס) הוא החנון, שדואג יותר לתרביות שלו במעבדה מאשר לבילוי הלילי המתקרב. הראשון לא השקיע בלימודים ועתידו מעורפל, השני השקיע רק בלימודים ועתידו מזהיר, ושניהם רק צריכים לעבור בדירתם לפני פרוץ המסיבות. הם מוצאים שם את שותפם השלישי, קרלוס (סבסטיאן צ׳אקון), שהשאיר בטעות את דלת הבית פתוחה. אבל זה לא מסביר מדוע יש להם בחורה מעולפת על הרצפה (מאדי ניקולס).

הקונפליקט המרכזי נוגע לצבע עורם של הגיבורים, שניים שחורים ואחד לטיני, אל מול צבע עורה הלבן של הממוטטת. ניצת ביניהם ויכוח האם זה חכם להתקשר למשטרה בארה״ב של ימינו ובהתחשב בנסיבות: אחד בעד, אחד נגד, אחד נמנע. הלילה של זהבה ושלושת הדובים, אנלוגיה שמציע קרלוס כמעט בטעות, ממש לא הולך להתגשם כמתוכנן. במקביל, אנו עדים לנסיונות של חבריה של המעולפת, שמה אמה, להבין איפה היא ולעלות על עקבותיה. להם דווקא אין בעיה להתקשר למשטרה ואף להתייחס בזלזול שאמור להיראות פריבילגי כלפי המוקדנית.

את הסרט ביים קארי וויליאמס, אורח הפסטיבל דאשתקד עם סרטו ״R#J״, שתיאר את הפרויקט הנוכחי שלו כחוויה המדגימה איך זה מרגיש להיות גבר שחור צעיר באמריקה של היום. זה מעניין, כי את התסריט שהביא לסרט את הפרס היחיד שלו בפסטיבל כתבה בכלל קיי.די. דבילה, צעירה מקסיקנית-אמריקאית במוצאה. פוליטיקת הזהויות משתלטת אט-אט על הסרט עד שלא נותר בו עוד הומור, המתחלף במתח בין-גזעי בגלל התנהגות תמוהה של כלל הדמויות. זה אמנם מזריק אנרגיה לסרט במקומות בהם הוא אמור היה להסתיים על פי כל היגיון, אבל לי אישית קשה לקחת ברצינות סרט שמוותר על רצינות לטובת מסרים. עבור מי שלא הבין את הסאבטקסט יש תמיד עוד סצנה שתסביר, ואז עוד אחת. זה אמנם הופך את הסרט למסחרי מאוד באופיו אבל בעיניי מדרדר אותו מסרט כיפי עם קריצה אל מחוזות ״סרט חשוב״. כדי לסיים בנימה חיובית, אומר שמעולם לא הייתי חרד כל-כך לתרביות וצלחות פטרי במהלך סרט, הרבה יותר מאשר לגורל הדמויות (חוץ מקונלה, הוא הגיבור שלי). עצם הבחירה בפרויקט מדעי כפצצה המתקתקת של הסרט היא הברקה מקורית. כמובן שבאנגלית תרבית ותרבות זו אותה מילה, מה ששוב משליך אותנו לתהום החברתית.

בשל כך, ברצוני להתייחס בקצרצרה לסרט נוסף ההופך את החוויה השחורה לסרט אימה על רקע לימודים גבוהים. במקרה או שלא, שני הסרטים הללו שייכים לאולפני אמזון. הסרט האחר נקרא ״Master״, הראשון באורך מלא של מריאמה דיאלו. שתי הגיבורות שלו הן נשים שחורות בסביבה אקדמית לבנה כמו שרק ניו-אינגלנד יכולה להיות. רג׳ינה הול (בתמונה בראש הפוסט) מגלמת את המרצה שקודמה לתפקיד ניהולי, קצת בדומה לעלילת ״החוג לאנגלית״ של נטפליקס. זואי רני הצעירה מגלמת סטודנטית חדשה שמוצאת עצמה בחדר המעונות שנחשב רדוף ומקולל בידי מכשפה שנתלתה במקום לפני מאות שנים. עוד תופעות על-טבעיות ועוד אנשים לבנים מאיימים על שלוותם של השתיים, אבל הניסיון להיות ג׳ורדן פיל הבאה אינו צולח. הסרט כל-כך מתאמץ להסתיר מידע עד ששום דבר אינו קוהרנטי או מחזיק עניין, ובמערכה השלישית כל מהלומה תסריטאית נוחתת בחלל ריק. העריכה כל-כך מתעתעת שהיא כבר גובלת בתהייה האם הסרט פשוט לא עשוי טוב, אותה מחזק המשחק הנוראי של השחקנית הראשית שאינה הול. קיוויתי שזה הסרט הכי פחות טוב שאראה בפסטיבל, אבל איכשהו מצאתי אחד יותר רע.

Sharp Stick
מקל חד

שמרתי את הגרוע ביותר לסוף, אבל גם את השם הכי גדול בפוסט הזה לקינוח – לינה דנהאם. קשה לומר שאי פעם הייתי במחנה של יוצרת ״בנות״ (ופרויקטים אחרים ונחשבים פחות שאוהבים לשכוח לה), אבל אני גם לא מחשיב את עצמי הייטר. למעשה, על חיבתי הזהירה ל״רהיטים זעירים״, שנחשב בטעות לסרטה הראשון (זה ״Creative Nonfiction״) אפילו כתבתי בעבר. אבל אפשר לומר שאף פעם לא השתכנעתי בטענות שהיא קולו של דור, במיוחד כי אני משתייך אליו. וזה לא שהיא זקוקה לאישור שלי, חלילה, שמה הולך לפניה. סרטה הנוכחי מגיע בתקופה שונה בחייה, כיוצרת ותיקה שמותר לה לחפש את דרכה מחדש. היא עצמה הגדירה אותו כפרויקט האישי ביותר שלה, מה שנשמע מסקרן עקב הידיעה שזהו סרט על התבגרות מאוחרת. אבל מסתבר שלפעמים הניסיון להמציא את עצמך מחדש מוביל בדיוק לאותם מקומות מוכרים.

גיבורת הסיפור היא שרה ג׳ו (קריסטין פרוסט), שבשום שלב לא ממש מובהר רשמית מהו מצבה הרפואי, אבל די ברור שהיא חריגה. אולי היא סתם מוזרה אחרי חיים שלמים בשולי הוליווד עם אמא נטולת פילטרים (ג׳ניפר ג׳ייסון לי) ואחות דורשת תשומי שחיה דרך פילטרים באינסטגרם (טיילור פייג׳). אולי זו העובדה שנולדה מוקדם מדי, או ניתוח שעברה בגיל צעיר ועיכב את התפתחותה. מה שבטוח הוא ששרה ג׳ו מתלבשת ומתנהגת כמו ילדה למרות שהיא כבר אישה, המגלה את המיניות שלה לראשונה בגיל 26. כיוון שזה סרט של דנהאם, זה קורה באופן מאוד לא מספק ועם גבר מבוגר ממנה וגם נשוי (ג׳ון ברנתל), אבל זה לא מפריע לגיבורה להציב רשימת יעדים ולהתחיל להשלים פערים. דנהאם עצמה מגלמת את זוגתו של הבוגד, בעודה בהריון עם בנם השני, ואם תרצו לראות את סקוט ספידמן בתור כוכב פורנו המעצים נשים, זה מה שהוא עושה כאן.

חבל לפרט את כל הדרכים בהם הסרט הזה הוא בזבוז זמן של כל המעורבים והצופים בו, אז אערוך השוואה – זוכרים את ״מיוזיק״, הסרט הפוגעני של סיה? כמובן שלא, רק ארגון פרסים קיקיוני שאין להזכיר את שמו בכלל צפה בדבר הזה. אבל העמידו פנים שכן ודמיינו מפגש בין הדמות ה״ספקטרומית בקטע מגניב״ מהסרט ההוא, לבין כל סרט המאדיר את תעשיית המין ככוח חיובי שרק תרצו. אל הבחילה המוסרית יש להוסיף את הז׳אנר של הסרט, קומדיה נטולת רגעים מצחיקים, ולבסוף את העובדה שדנהאם היא כנראה הבמאית שמצלמת מין ומיניות באופן הכי מעורר פיהוק שקיים. אני משוכנע שזה מכוון אבל טרם פענחתי למה זה חייב לקרות בכל יצירה שלה. במיוחד בסרט שאמור להיות סקס פוזיטיב, על אף שיש בו גבר מבוגר ונשוי השוכב עם ילדה בגוף אישה צעירה.

לגבי ההצהרה של הבמאית כי מדובר בסרט אישי מאוד, אפשר אולי להתייחס לניתוח לכריתת רחם המדובר במהלך הסרט, הליך שגם היוצרת עברה. דנהאם אף הגדילה לעשות כאשר ליהקה את עצמה לתפקיד אישה בהריון ובזוגיות, עכשיו כשהיא עצמה נשואה אך לעולם לא תוליד ילדים ואף דיברה על כך בפומבי כמיטב המסורת שלה. הצרה היא שלי היה קשה להתרגש מכל זה כשהכל נורא מגוחך וסר טעם, אבל טרם הרמתי ידיים מלנסות להתחבר אל לינה דנהאם. היא הספיקה לצלם עוד סרט שאמור לצאת השנה, הפעם סיפור התבגרות באנגליה של ימי הביניים. מעניין אם גם שם עושים סקס משעמם בחוסר חשק.

Good Luck to You, Leo Grande

בצירוף מקרים משונה, מיד אחרי סרטה של דנהאם צפיתי בעוד סרט שהגיבורה היא אישה שמעולם לא באה על סיפוקה ומתייחסת אל מין כאל מטלה, עניין שהיא רוצה לשנות אבל רק הופכת הכל למשימה מדוקדקת. זהו ״Good Luck to You, Leo Grande״ ומככבת בו אמה תומפסון, כמורה בפנסיה ואלמנה טריה שרוצה לחוות לראשונה בחייה סקס טוב. וגם אורגזמה, אם אפשר. לשם כך היא שוכרת את שירותיו של בחור צעיר ודיסקרטי (דריל מקורמיק) וגם חדר בבית מלון. תאמינו או לא אבל הם לא מיד עושים את זה. יש סרט של שעה וחצי למלא – בדיבורים.

בעיניי הסרט נפל למשבצת די קבועה של סאנדנס: סרט שהוא בעצם מחזה מצולם, במקרה זה לשני שחקנים וחדר מלון אחד. אולי עצם הרעיון של אנגלייה קפוצה בגיל המעבר העומדת לשכב עם בחור אירי צעיר וחתיך מאוד (הוכחה בתמונה לעיל) אמור היה לגרום לי לצחקק בשובבות – אבל לא כך קרה. מצד שני גם לא השתעממתי קשות, משום שהבימוי של סופי הייד (״52 ימי שלישי״) מוציא את המקסימום מהלוקיישן והשחקנים, והתסריט של הקומיקאית והשחקנית קייטי ברנד מצליח איכשהו לסחוב בעלייה. למעשה, הבעיה היחידה שלי עם הסרט היא שהוא כלל לא חתרני כפי שהוא מציג או חושב את עצמו, והייתי סולח לו על כך אלמלא הסיום. דווקא בגלל זה אני מעריך שאולי הוא כן יגיע לקולנוע בסופו של דבר. מפיץ ישראלי כבר יש לו.


All Images Courtesy of Sundance Institute

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.