• לקראת או בעקבות ״דרומית לגן עדן״ של אהרון קשלס
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״סוויטי״
  • סרטים חדשים? או: סרט מ-2015 וסרט אנימציה ילדים
  • ״הבית״, סקירת נטפליקס
  • כישלונות נהדרים - ״לילה מלא גשם״ של לינה ורטמולר
  • דין מרטין: מלך הקול
  • אוסקר 2021/22: המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • ״קלון״, סקירת נטפליקס
  • ״אנקאנטו״, סקירה לסרט האנימציה של דיסני
  • פסטיבל אקינו 2021: הסרטים של ריוסוקה המגוצ׳י
  • אוסקר 2021/22: מסקנות והשערות לקראת העונה
  • מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסייה״, סקירה
  • על כל סרטי
  • סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2021
  • ״ליקריץ פיצה״, סקירה

סיכום 2021: הסרטים הטובים ביותר של השנה

28 בדצמבר 2021 מאת מערכת סריטה

קיווינו שב-2021 זה יהיה אחרת, אבל הסתבר שיש לנו עוד קצת זמן לפני שהדברים יחזרו לשגרה. בשנה שעברה, לאחר שבתי הקולנוע היו סגורים תשעה חודשים מתוך התריסר, החלטנו שלא לפצל את עשיריות השנה שלנו לרשימות מקבילות של סרטים מופצים ולא מופצים, אלא לאחד אותן לאחת. כך כל אחד מארבעתנו (עופר ליברגל, אור סיגולי, לירון סיני ואורון שמיר) נאלץ "להסתפק" בעשירייה אחת שבה מצטופפים שיאי השנה שלו.
התכנון השנה היה לחזור למתכונת הקלאסית, אבל מעבר לכך שהקולנועים שבו לתפעול רק לקראת מחצית השנה, גם ההפעלה מחדש הייתה מהוססת ומבולבלת (לא באשמת מפיצי ישראל, כמובן, שליבנו יוצא אליהם בכל סוף שבוע מחדש). לכן לבנות עשירייה שלמה רק מסרטים מופצים נראה לא כל כך הגיוני, ושוב, שנה שנייה ברציפות, לכל אחד מאתנו רק עשירייה אחת שכוללת את כל אמצעי הצפייה הקיימים – מסחרי, סטרימינג, פסטיבלים, סקרינרים וכו'.

על פני ארבע עשיריות אישיות, אותן בחר כל אחד לבדו על פי שיקול דעתו האישי, מופיעים 27 סרטים שונים (ארבעה פחות מבשנה שעברה). הסרטים האלו מגיעים מ-14 מדינות שונות מרחבי הגלובוס (שתיים יותר מבשנה שעברה), ולמעשה רק 12 מהם הוקרנו באופן מסחרי בבתי הקולנוע. השנה אין אף סרט שהופיע בכל ארבע העשיריות, וגם, כנראה לראשונה בעשיריות שלנו, ארבעת המקומות הראשונים מגיעים מארבע מדינות שונות.
על אף הכל, 2021 הייתה שנה קולנועית טובה. אולי אפילו מצויינת. לא יכולנו להכניס הכל לעשיריות שלנו בלי להעמיס ולבלבל, אז נאלצנו לעשות בחירות כואבות. אבל אולי זה חלק מהכיף. למרבה השמחה, גם אם יש סרטים שאהבנו מאוד שלא הצלחנו לדחוק פנימה, אפשר להתנחם במאות הטקסטים שפרסמנו במהלך השנה, להזכיר לנו שאהבת קולנוע היא הרבה יותר מעשרה סרטים בסוף דצמבר.
ואחרי כל זה, אפשר להתחיל…

הסרטים הטובים ביותר של 2021

העשירייה של עופר ליברגל

10. "קול דומם" – Silent Voice
צרפת-בלגיה. בימוי: רקה ואלריק
סרט תיעודי שנע בין דירות מסתור, ומצליח לייצר אינטימיות עם גיבור שאת פניו לא ניתן להראות. חומר הגלם העלילתי הוא מותחן פוליטי, אבל זה סרט שבעיקר מנסה להכיר, לחשוף ולהבין.
מתוך ההמלצות לפסטיבל דוקאביב

9. "הנהגת של מר יוסוקה" – Drive My Car
יפן. בימוי: ריוסוקה המאגוצ'י
כמה סרטים כבר יש שהם עיבוד טוב הן לסיפור קצר והן למחזה קלסי? סרטו של ריוסוקה המאגוצ׳י עוד מוסיף לכך רעיונות שהם לגמרי שלו ומצליח לפגוע בול כמעט בכל בחירה.

8. "אמא קטנה" – Petite Maman
צרפת. בימוי: סלין סיאמה
אולי הסרט חוזר לעבר, אולי הוא חושף מוזיקה מן העתיד. מה שבטוח זה שהוא בעיקר מרגיש אל-זמני ומדויק מן השנייה הראשונה.

7. "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" – Bad Luck Banging or Loony Porn
רומניה. בימוי: ראדו ג'ודה
סרט שמתחיל בפרובוקציה וממשיך להטריד, אבל גם מעורר שאלות על טבעה של המחאה והשיח בימינו. וזה עוד בלי קשר להיותו מצחיק בשלושה סגנונות קולנועיים לפחות ולייצוג הכי טוב של מסכות וריחוק חברתי בקולנוע.
מתוך ההמלצות לפסטיבל ירושלים

6. "הברך"
ישראל-צרפת. בימוי: נדב לפיד
עוד סרט שמנסה לעצבן גם את מי שתומכים בעמדה שלו דרך דמות שנראה כי כולה זעם והתרסה, אך במקביל הוא גם סיפור עדין ומרגש על פרידה דרך סצנות קצרצרות ומדויקות. קולנוע שנהנה לשבור את הכללים, אבל בעיקר שואף לעורר מחשבה ורגש.
סקירה

5. "כוחו של הכלב" – The Power of the Dog
ניו זילנד. בימוי: ג'יין קמפיון
מערבון שנוגע בפחדים הגדולים ביותר, כמו הצורך להרשים אחרים בנגינה על פסנתר ובכלל חוסר היכולת לתקשר. בנייה מרשימה של נרטיב דרך רמזים קטנים, בסצנות אשר רבות מהן עובדת נהדר בפני עצמם גם בלי קשר לסיפור הכללי.

4. "מחברות שחורות"
ישראל. בימוי: שלומי אלקבץ
יצירה כל כך מרגשת עד שלא שמים לב איזה הישג קולנועי מחושב ומורכב יש בה, על שני חלקיה המאוד שונים אך דומים. סרט שבהחלט היה יכול להיות מדורג גם במקום הראשון, לו הייתי מדרג את הרשימה ביום אחר.
סקירה

3. "תא מספר 6" – Compartment No. 6
פינלנד. בימוי: יוהו קוסמאנן
לא סרט שעוסק בנושאים "גדולים" או יוצאי דופן. לא פורץ דרך משום בחינה. העלילה צפויה על סף הקלישאות. ועדיין, פלא קולנועי.

2. "ממוריה" – Memoria
קולומביה-תאילנד. בימוי: אפיצ'טפונג ווירסטקול
קולנוע שהצליח לייצר עבורי חוויה הנוגעת בנשגב. האיטיות של הקולנוע של ווירסטקול מפצלת את הקהל, אך יש בה משהו מזקק וישיר. כמו רוב סרטי הבמאי, יש כאן דיון הנוגע בקשר בין נפשות ונשמות בדרך על-טבעית, אך הפעם זה כולל גם דיון על חיים בסביבה ושפה זרה, ועל הקשר בין צליל ותמונה.
מתוך סיקור פסטיבל ירושלים

1. "מגרש משחקים" – Playground / Un Monde
בלגיה. בימוי: לורה ונדל
סרט שהחזיר אותי באופן מדויק לצדדים האפלים ביותר של הילדות: גם הסבל האישי וגם האכזריות אשר מצויה בכל ילד. 70 דקות דחוסות בהם חלל בית הספר הוא עולם שלם, בהתאם לשם הצרפתי של הסרט.

כמעט ונכנסו:
"איך אומרות שתיקה", "מישהו יאהב מישהו", "סינמה סבאיא", "חוצה את הקו", "יד האלוהים", "לינגוי", "טיטאן", "גוף קטן", "טיל אדום", "התלמיד", "מדבר פרטי"

עשיריית 2021 של עופר


העשירייה של אורון שמיר

10. "בו ברנהאם: בפנים" – Bo Burnham: Inside
ארה"ב. בימוי: בו ברנהאם
מה עושה ספיישל קומי-מוזיקלי ברשימת סרטי השנה שלי? קודם כל, אני תומך בתיאוריה שזה לגמרי סרט. לא תיעודי כי אם עלילתי, אותו הפיק, ביים, תיסרט, צילם וערך האיש שבכותרת. בנוסף להיותו השחקן היחיד וגם מי שתמלל, הלחין וביצע 20 שירים מול המצלמה, בזמן שהוא כאילו מאבד את שפיותו בימי הבידוד והסגרים. בעיניי זה גם לא סתם סרט, אלא המיוזיקל המצטיין של השנה (והתחרות הייתה רבה מתמיד בתחום) וגם פיסת התוכן המצוינת ביותר עד כה אודות תקופת המגפה. משהו שנראה כמו רגע בזמן אבל נוצר לאורך שנה, מאת קומיקאי חריף, ליריקן גאון, מוזיקאי מבריק וקולנוען שלא מפסיק להתנסות.
סקירה

9. "חולית" – Dune: Part 1
ארה"ב. בימוי: דני וילנב
הסרט הזה כאן קודם כל כי צפיתי בו שלוש פעמים: בקולנוע כדי לכתוב ביקורת ל״הארץ״, בבית כדי לצפות שוב אבל עם כתוביות, ואז באיימקס בשביל לראות האם בכל זאת פספסתי משהו. בכל צפייה מחדש נשאבתי לחלוטין וללא התנגדות אל העולם העשיר שנברא על המסך, על פי ספר שהוא אולי אבן דרך אבל לא תעבדו עליי שהוא טוב, כי קראתי אותו שנית. כמה ברי מזל אנחנו שקיים דני וילנב, הבמאי הקנדי שמדגים איך יכול להיראות שובר קופות סוחף חושים ואיך צריך להיחוות סרט מדע-בדיוני שכלתני אך פיוטי. אם זה ״חצי סרט״ אז כל מה שהוליווד עשתה השנה הוא אפילו לא פרומיל סרט, אבל כן – ההמשך לא יכול להגיע מוקדם מספיק.

8. "בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר" –  Barb and Star go to Vista Del Mar
ארה"ב. בימוי: ג'וש גרינבאום
יש רק סרט אחד השנה שראיתי יותר פעמים מ״חולית״. או חשבתי שראיתי, אולי זה היה צב. זו הפתעה גם עבורי, האחרון שהאמין כי הכותבות של ״מסיבת רווקות״, קריסטן וויג ואנני מאמולו, יצליחו להוציא ממני תגובה שאינה רתיעה מוחלטת. אבל נגנבתי על הסרט מהפך הציצים הזה עוד מהטריילר, שהתגלה כסצנת הפתיחה המופלאה והמוזרה של השנה. מאותו רגע והלאה, לא צחקתי כל-כך הרבה וחזק מאז קומדיות הנונסנס של צוקר-אברהמס-צוקר, ולא התחברתי כך לדודה הפנימית כנראה אף פעם. לבתי הבכורה אקרא טריש.
סקירה

7. "טיטאן" – Titane
צרפת. בימוי: ז'וליה דוקורנו
כבר כתבנו כמעט הכל על סרטה מטלטל העולמות של ז׳וליה דוקורנו, הבמאית הצרפתייה שיש לה לב מטיטניום ודקל מזהב. ליצור סרט שהוא גם יקיר קהילת הארטהאוס וגם אלוף פסטיבלי הז׳אנר והאימה זה משהו שקורה לעתים כל-כך נדירות, עד כי אין ברירה אלא לכבד אותו בשירת הגרסה החדשה, ומעתה הקאנונית, של המקרנה. אותו להיט עבר בלתי נסבל שבעברית נכתב כמו המכשיר שמפיץ אור על מסך והופך פילם או קובץ מחשב לסרט קולנוע. הורה טיטאן, הו מקרנה!
מפסטיבל קאן
ניתוח משותף

6. "הברך"
ישראל-צרפת. בימוי: נדב לפיד
אני אקצר. את הסרטים הישראליים העוקבים בעשירייה שלי ראיתי באותו יום מיוחד בפסטיבל קאן, ומבחינתי שניהם בתיקו במקום החמישי. זה כאילו מובן מאליו לכלול ברשימת סרטי השנה את ״החדש של נדב לפיד״, מאחרוני הפורמליסטים בקולנוע העולמי ומן הבולטים שביוצרי הקולנוע הישראלי במאה הנוכחית. אבל מה שהכי מפתיע ומדהים בסרט הזה הוא כמה התרגשתי מחלקים ממנו ובסופו של דבר מכל כולו. סרט שבו דמות של במאי קולנוע ספק מרמזת וספק מכריזה ״אני השטן״ וכל מה שהתחשק לי לעשות הוא להצטרף לכת.
מפסטיבל קאן

5. "מחברות שחורות"
ישראל. בימוי: שלומי אלקבץ
כיוון שצפיתי ביצירה המונומנטלית של שלומי אלקבץ בישיבה אחת על מלוא חלקיה, בליבי היא בית שהוא סרט ארוך ורציף, שלם אחד מרובה חלקים המתאר לב שבור מאוד. להערכתי מעולם לא התייפחתי כל-כך הרבה וברצף באולם קולנוע, אז אני שב וממליץ לצפות בסרט מחוברים לאינפוזיה. זאת בנוסף לחיבור אל התמונות והצלילים שחיברו יחדיו הבמאי והעורכת המחוננת שלו, ז׳ואל אלכסיס. עבורי זו הייתה יצירה שהיא הרבה יותר ממחווה של אח לאחותו, רונית אלקבץ ז״ל, או של בן למשפחתו ואפילו של קולנוען לאמנותו. זה הכי קרוב שאפשר לחוות מציאות ודמיון של אדם אחר – ובשביל זה יש קולנוע.
מפסטיבל קאן

4. "הנהגת של מר יוסוקה" – Drive My Car
יפן. בימוי: ריוסוקה המאגוצ'י
ריוסוקה המגוצ׳י אמנם מביים מתחילת האלף וכבר היה בקאן עם סרטו הקודם (״אסאקו 1 ו-2״), אבל ספק אם אפילו הוא קרא או שמע את שמו כל-כך הרבה פעמים כמו ב-2021. אחרי ״גלגל המזלות״ בברלין והסרט לשמו התכנסנו בקאן, מתחשק לקרוא לו תגלית גם בגילו, להשלים את כל סרטיו ואז להמתין ליצירתו הבאה. זו הנוכחית מכילה את שלוש השעות הקצרות והמשמעותיות ביותר שחוויתי השנה בקולנוע, והיא מורכבת מדברים שאני לא בהכרח אוהב אך יצאתי ממנה מעריץ עם עיניים בורקות.
מפסטיבל ניו יורק

3. "מגרש משחקים" – Playground / Un Monde
בלגיה. בימוי: לורה ונדל
שלושת הגדולים של הרשימה לרוב מגיעים עם נגיעה אישית, ואכן נדמה לי שזה הסרט שעברתי אתו את המסע הכי מדהים השנה. כפי שהתוודיתי בזמן פסטיבל חיפה, היה לי הכבוד והעונג להציע לצוות הפסטיבל איזה סרטים כדאי להם לראות ולבחור לתוכניה שלהם. ברגע שנתקלתי בסרט הביכורים המושלם מלהכיל של לורה ונדל, מיהרתי להמליץ הלאה והרהבתי עוז להתנבא שהסרט יזכה בכל מסגרת תחרותית אליו יתקבל. זה אכן מה שקרה בחיפה, ובמקומות אחרים בעולם, הוכחה שלא רק אני נמסתי מול סיפורה של ילדה רגישה מאוד בעולם ברוטאלי.
מפסטיבל חיפה

2. "האביר הירוק" – The Green Knight
ארה"ב. בימוי: דיויד לאורי
בתחילת אוגוסט, סרטו של דיויד לאורי היה לנווה מדבר עבור הסינפיל הצמא באמצע עוד קיץ הוליוודי שחון. מהשוט הציורי הראשון היה לי ברור שלא אתאכזב. משהסתיימה הצפייה, עם סיקוונס מרומם הנפש ופוער האישונים של השנה בקולנוע, ידעתי שיש חומרים לצמרת הרשימה השנתית. בין לבין, זכיתי לשקוע אל תוך סרט שהוא אמנם עיבוד ליצירה קיימת (פואמה מימי הביניים) כמו כל הקולנוע האמריקאי כרגע, אבל כולו מקוריות, תעוזה רעיונית, השקעה והשראה. לתחושתי הוא יישאר איתי לנצח, אבל קצת כמו שקורה בעלילה עצמה, לא הרגשתי בנוח להכתירו לסרט השנה רק כי התנאים מתאימים. במהלך ספק אירוני של הגורל, בסוף נובמבר הגיע מי שנישל אותו מהכס ומראש הטור.

1. "ליקריץ פיצה" – Licorice Pizza
ארה״ב. בימוי: פול תומאס אנדרסון
ההתלבטות הקבועה האם להכניס לרשימה סרט שטרם הופץ בישראל, הייתה סבוכה מתמיד. אם החדש של פול תומאס אנדרסון במשחק, אצלי הוא לוקח את כל הקופה ורץ איתה בטראקינג-שוט מרהיב ברחבי עמק סן פרננדו של 1973. האם נהניתי ואף צחקתי בקול רם? ברמה של להפריע בטעות לסביבתי. נחרדתי מן האנושות בשיא כיעורה המלבב? כתמיד בסרטים של פת״א. נדלקתי על כל הדמויות הפגומות והמחוצ׳קנות כמו תיכוניסט מוכה אהבה? כנ״ל. היכולת של הגאון הנוראי הזה להמשיך להשתכלל כבמאי ותסריטאי, לשנות סגנון קולנועי מדי כמה סרטים, לספר סיפור שדורש את מלוא תשומת הלב ובתמורה מרחיב אותו – הכל הימם וסחרר אותי משל הייתי כדור תועה במכונת הפינבול של החיים והקולנוע. איפה הבעיה? הסרט עולה לאקרנים בישראל יום לפני תום השנה. החלטתי להכתירו עכשיו ולדון בו בהמשך, ועד אז אוציא את הליקריץ מהפיצה שלי.

כמעט ונכנסו:
"עוד סיבוב", "גוף קטן", "אתמול בלילה בסוהו", "התלמיד", "מורעל", "רוכבי הצדק", "שומר טינה", "שפעת פטרוב", "מאסר בית", "אמא קטנה"


העשירייה של לירון סיני

10. "בו ברנהאם: בפנים" – Bo Burnham: Inside
ארה"ב. בימוי: בו ברנהאם
גם התבגרות של אמן המטא-טקסטואליות והמודעות העצמית. גם אחת היצירות על "המצב" שאפשר לראות ולהזדהות בלי להתעצבן או להתעייף כי היא באמת אומרת לנו משהו על עצמנו. גם מוזיקה מעולה. גם כל האמת על האינטרנט מהאיש שנוצר בתוך המדיום. וגם חשבון אינסטגרם של אישה לבנה. פרחים. שמש בשלולית.

9. "עוד סיבוב" – Another Round / Druk
דנמרק. בימוי: תומס וינטרברג
כי בסוף הסרט רק תרצו לרקוד. ולבכות. ולרקוד. לא בטוחה לגבי לשתות. אולי קצת.
סקירה

8. "לחזור הביתה בחשיכה" – Coming Home in the Dark
ניו זילנד. בימוי: ג'יימס אשרופט
משפט סיום מושלם, לסרט אימה שממחיש כמה חכם ומצמית הז'אנר יכול להיות.

7. "בית הסיוטים" – The Night House
ארה"ב. בימוי: דיויד ברוקנר
רבקה הול מגלמת את האלמנה הכי מעוררת הזדהות שהכי לא עושה חשבון לאנשים שסביבה. וככל שהאימה התפתחה, ככה הסרט לקח אותי לדיון קורע לב באשמה של מי שנושאות כאב פנימי כבד מנשוא, ופחות בשדים של החוץ.

6. "הדו-קרב האחרון"  – The Last Dual
ארה"ב. בימוי: רידלי סקוט
לא סרט על מאבקי כוח בין אבירים צרפתים בגילומם של ענקים אמריקאים. לא סרט על מאבק גרסאות. לא סרט על כבוד. זה הסרט על מה שעובר על מישהי, והוא הרבה יותר חכם ומדויק ממה שכל מי שלא ראו אותו חושבים.
סקירה

5. "כוחו של הכלב" – The Power of the Dog
ניו זילנד. בימוי: ג'יין קמפיון
עם כל פיתול וגילוי נפלתי עוד ועוד פנימה, עם כל נעימה שעיוורה וצמררה. ולא יכולתי להפסיק להגיב לאופן שבו קמפיון והשחקנים והשחקניות שלה היתלו בי. כמה נבזיות, כמה רכות.

4. "האביר הירוק" – The Green Knight
ארה"ב. בימוי: דיויד לאורי
הסטירה המצלצלת הכי מרהיבה שסיפורי גבורה קיבלו אי פעם.

3. "פיג" – Pig
ארה"ב. בימוי: מייקל סרנוסקי
לא הפעם הראשונה שניקולס קייג' מגיע לעשיריות שלי. במיטבו כאן כשהוא מפגין איפוק (רוב הזמן) ומציע דיון על פחד קיומי, אהבה ואובדן.
סקירה

2. "טלה" – Lamb
איסלנד. בימוי: ואלדימיר יוהנסן
כמה קר בחווה המבודדת באיסלנד, כמה חם לזוג שהתאוו כל כך להיות הורים שוב. הסרט שמשאיל אלמנטים של אימה כדי לדבר על הפחדים וההבנות הקשות שלנו במציאות.
סקירה

1. "טיטאן" – Titane
צרפת. בימוי: ז'וליה דוקורנו
כתבנו עליו הרבה ואפשר להמשיך עוד ועוד, כי כזה עוד לא היה לנו. כי דוקרנו משחקת עם מגדר תוך כדי שהיא משחקת עם סרטי אימה תוך, כדי שהיא מערבבת בין קורבן לתוקף לחמלה לניכור, והופכת כל ציפייה מבוססת על מוסכמות מסרטים קודמים. צורה ותוכן ומקרנה.
לניתוח המשותף

כמעט ונכנסו:
"צעירה ומבטיחה", "מוליכי הזאבים", "מין חסר מזל או פורנו משוגעים", "אינדיאני פראי", "גוף קטן", "האנטר האנטר"


העשירייה של אור סיגולי

10. "בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר" –  Barb and Star go to Vista Del Mar
ארה"ב. בימוי: ג'וש גרינבאום
ממש כמו עם "פאלם ספרינגס", הקומדיה שפתחה את העשירייה שלי בשנה שעברה, לגיטימי לשאול האם באמת לא היו סרטים טובים יותר להכניס לרשימה? אובייקטיבית, התשובה היא כמובן שכן. "אמא קטנה", "טיל אדום", "שדה פרג", "הנהגת של מר יוסוקה", "הבת האפלה" "הברך" או אפילו "עוד סיבוב" (שכבר כיכב אצלי גם בשנה שעברה), בהחלט מתעלים עליו. אבל כמו עם "פאלם ספרינגס", זה לחטא לעצמי, ל-2021, ולקולנוע אם הייתי סוגר את הרשימה בלי הקומדיה של גרינבאום, קירסטן וויג ואני מאמולו. הסרט שנתן לי כל כך רגעי הנאה וכיף ברגעים המפחידים ביותר של השנה, שנשאר אתי מאז שצפיתי בו (פעמיים) בפברואר, ובאיזשהו מקום הגדיר את מה שהיה שמח בתריסר החודשים שחלפו.

9. "לוקה" – Luca
ארה"ב. בימוי: אנריקו קסארוסה
סרט שני ברציפות בעשירייה שלי שעוסק בשני חברים שמרגישים לא שייכים בעולם שלהם, ויוצאים לעיירת חוף שם הם פוגשים דמות שלישית שמערערת את הקשר ביניהם, אבל גם מוציאה אותם להרפתקה שתשנה את חייהם. כנראה זה אומר משהו על הרצונות והרגשות שלי השנה יותר מכל דבר אחר, אבל למרות שהנחתי שהסרט הפיקסארי ייגע בי בנקודה חשופה, לא תיארתי לעצמי עד כמה. צפיתי בו פעם אחת שבה הרגשתי את כל הרגשות בעולם על פני 95 דקות, והייתי כל כך מעוך בסוף שאני מצד אחד מייחל לצפות בו שוב אבל גם מפחד שאולי לא אצליח להתמודד.
למאמר שלי בנושא הקידוד הלהטב"קי של הסרט ואחרים

8. "חולית" – Dune: Part 1
ארה"ב. בימוי: דני וילנוב
בחשש גדול ניגשתי לאופרת המד"ב היוקרתית הזו, והתוצאה הייתה כל כך מרוממת נפש, שכמה ימים לאחר מכן לא התאפקתי וצפיתי בכל 155 הדקות שלו שוב. וגם אז לא הצלחתי למצמץ או להזיז שריר. הקצב של "חולית", עיצוב העולם, הטריפ החושי הזה, הוא פסגה שהיינו צמאים לבריזה שנושבת בה בנוף של ספקטקלים שנראו כמו תוצרים מהונדסים של ועדות.
סקירה

7. "טיטאן" – Titane
צרפת. בימוי: ז'וליה דוקורנו
דבר אחד אני יכול לגיד בוודאות על הסרט, משהו שמחייב אותי להציבו בעשיריות השנה שלי – דבר כזה עדיין לא ראיתי. לכל אלו ששואלים האם צפייה במספר סרטים כמספר הימים בשנה יכול להיות מתיש, ממוחזר והורס את הרומנטיקה, דוקורנו הביאה תשובה מחץ. אפילו ב-2021 אפשר להרים יצירה שגם אם יכולה להזכיר לנו אחרות (מסרטיו של קרוננברג, דרך "המתחזה" ועד הג'יאלו האיטלקי) היא פשוט אחרת לחלוטין מכל דבר שנעשה. בשביל יהלומים כאלו אנחנו מחפשים במדבריות של חול וחצץ כל רגע שבו אנחנו ערים.

6. "קפטן וולקונוגוב ברח" – Captain Volkonogov Escaped
רוסיה. בימוי: אלכסי צ'ופוב ונטשה מרקולובה
אפשר לומר שזו הייתה מקריות מוחלטת, כאשר סידרתי מחדש יום צפייה בפסטיבל חיפה והחלטתי להמר על סרט רוסי שלא שמעתי עליו מילה לפני כן. אבל ייתכן וזה בעצם היה גורל. מהשנייה הראשונה ועד הדקה האחרונה הייתי ממש המום ממה שקרה על המסך, מנסה להבין למה הוא לא זכה לתמיכה גדולה יותר לאחר הבכורה בוונציה. איכשהו, כמעט חצי שנה לאחר מכן, אף אחד לא מדבר עליו וזה מדהים אותי.
אחרי הצפייה המלצתי עליו לכל מי שפגשתי, ויום אחר כך התחלתי לחשוש שאולי הגזמתי. אבל אז הגיעו התגובות מאלו ששלחתי אותם, וכולם התלהבו, אז לפחות אני יודע שזה לא היה בתוך הראש שלי. אולי יום אחד הוא יצוף מחדש.
מסיקור פסטיבל חיפה

5. "האביר הירוק" – The Green Knight
ארה"ב. בימוי: דיויד לאורי
שילוב מושלם בין טריפ ויזואלי שנעשה בכלום כסף לבין מחשבות והרהורים של גבורה, גבריות, מיתוס ומה שאנחנו משאירים אחרינו, או לפחות מנסים. סרט ההרפתקאות הפואטי הזה העניק לי כל מה שקיוויתי אליו ועוד הרבה יותר, עם הופעות מדהימות, פסקול שמגיע לו פרסים, וכמה אימג'ים שמזכירים לנו שהעושר של הקולנוע הוא כזה שלא תמיד ניתן לתאר במילים.
סקירה

4. "כוחו של הכלב" – The Power of the Dog
ניו זילנד. בימוי: ג'יין קמפיון
מעולם לא הייתי ממעריציה הגדולים של הקולנוענית המהוללת, ולכן ידעתי לדכא מעט את ההתלהבות לפני הצפייה בחביב המבקרים של פסטיבלי הסתיו. אני לא לגמרי בטוח מתי הבנתי שאני טובע בסרט הזה לחלוטין, אבל זה קרה די במהרה. אמנם יש לו מעידות פה ושם, וזה מסוג הסרטים שיהיה לי קשה להתווכח עם מי שנותר בחוץ ובקור, אבל "כוחו של הכלב" התקדם כל כך נכון, לא רק קדימה אלא גם עמוק פנימה, שהוא ללא ספק אחד משיאי השנה.
סקירה

3. "האדם הגרוע בעולם" – The Worst Person in the World
נורבגיה. בימוי: יואכים טרייר
הכוח של סרטים וקולנוע הוא לא תמיד במפגש הראשוני איתם, אלא במה שקורה לאחר מכן, כשהם מתמקמים לך במוח ומתחילים לגדול שם. כמובן שנהניתי מאוד מהצפייה בנציג נורבגיה לאוסקר, אבל זה לא שיצאתי ממנו והכרזתי בקול רם שמדובר באחד מסרטי השנה. אבל אז חלפו שעות וימים, עוד סרטים באו ונשכחו, וזה של טרייר פשוט נשאר שם בתודעה, ובכל פעם שחשבתי עליו רק הבנתי יותר ויותר כמה הוא נפלא.
שלושה חודשים לאחר שראיתי אותו בפסטיבל חיפה הוא כבר התמקם ללא תחרות במקום השלישי בעשירייה שלי. אולי חודשיים מהיום הוא כבר היה משתלט על המקום הראשון.

2. "ארץ נוודים" – Nomadland
ארה"ב. בימוי: קלואי ז'או
רוב התסכול שלי בסוף 2020 היה שעדיין לא הצלחתי לראות את הסרט המדובר של תום השנה, זה שכנראה עומד לזכות באוסקר. הרחש מסביבי לא הפסיק, ואני התבשלתי בעצמי עד שסוף סוף הגיעה ההזדמנות לראות אותו באיכות טובה, כמו שמגיע לו. אחרי כל השבחים היה סיכוי לא קטן שאתאכזב, שלא אבין מה דווקא בסרט הזה הוא שיחת היום, שאהיה במחנה ה"סבבה, אבל הגזמתם". לא יכולתי להיות פחות בכיוון. סרטה של ז'או אמנם הכה בי פחות מאשר קודמו, "הרוכב", אבל הייתי שלו לחלוטין ואפילו צפיתי בו שוב רק כדי להיות בטוח. מאותו רגע לא היה ספק. מאסטרפיס.

1. "חופש מוחלט" – Great Freedom / Grosse Freiheit
גרמניה-אוסטריה. בימוי: סבסטיאן מייזה
בזמן שבפסטיבל ירושלים כולם הלכו לסרט הפתיחה בבריכת הסולטן, אני עשיתי פנייה לאחור ונכנסתי לאולם 3, לצפות בסרט גרמני שלא ידעתי עליו כלום. כשיצאתי ממנו הכרזתי בכל מקום שהסכים לשמוע (וגם באלו שלא), שאפשר לסגור את הבאסטה, מצאתי את סרט השנה שלי. ארבעה חודשים ומעל מאה סרטים לאחר מכן, שום דבר לא השתנה.
דרמת הכלא של מייזה, שזהו הסרט שני שלו (והראשון מזה עשר שנים), הוא חץ ללב, אבל לא כזה שמפלח, אלא מהסוג שגורם לו לפעום מחדש. למרבה השמחה, חברי האקדמיה האמריקאית הסכימו אתי, וממש לאחרונה הכניסו אותו לרשימת 15 המתמודדים על פרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, מה שאולי יצית מחדש את העניין בו. אבל זכרו מי היה שם קודם, כן?
לסיקור מפסטיבל ירושלים

וכאן נסיים. שנה טובה לכולם, ותודה ענקית מאתנו לכולכם שחוזרים וקוראים XOXO

תגובות

  1. Patrick Murray הגיב:

    כבכל שנה, דבר ראשון שעשיתי זה להכניס את הפוסט הזה לbookmarks שלי כדי לחזור אליו במהלך השנה הקרובה כשאני מחפש במה לצפות. דבר שני זה להגיד תודה לארבעתכם על ההשקעה לאורך השנה. תמיד כיף לקרוא ובמיוחד את הסיכומים השנתיים.
    מבחינת הסרטים עצמם, לא ראיתי את רובם אבל מסכים לגבי השבחים ל'עוד סיבוב' ותמה על האהבה ל'כוחו של הכלב' (לא הבנתי מה עשיתי שזה מגיע לי. הכל נראה לי מוגזם ובמיוחד הרוע של הדמות הראשית ).
    הסרט היחיד שראיתי והופתעתי שלא הוזכר פה זה 'הבת האפלה'.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.