• סרטי 2022: סיכום מחצית
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים
  • ״הכל עבר בשלום״, סקירה לסרט של פרנסואה אוזון
  • סרטים חדשים: ״המיניונים: עלייתו של גרו״ בקולנוע
  • ״סרט בנות״, סקירה מסופשבוע גאווה
  • אימת החודש - יוני 2022
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • ראש העכביש
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

״קודה״ (CODA), סקירת אפל TV+

24 בדצמבר 2021 מאת עופר ליברגל

אפתח בווידוי מוזר: הייתי בטוח שכבר כתבתי סקירה על הסרט הזה. צפיתי בו כאשר הפך לזמין בארץ דרך אפל TV+, שירות סטרימינג שאני נוטה לכתוב על סרטים שהוא מציע, ולאחר הצפייה התחלתי לעשות תחקיר לצורך כתיבה. רק כאשר התחלנו בשלב סיכומי השנה, ואורון ציין כי אין לנו סקירה על הסרט הזה, חזרתי אחורה לבדוק. אכן, לא כתבתי בסוף. הסיבה היא כנראה סמיכות בין מועד יציאת הסרט לפתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים, שגרמה לעמוס עבורי. אחרי הפסטיבל מלאכת הכתיבה נשכחה, גם אם הסרט עצמו לא בדיוק. לקראת סוף השנה ובעונת הסיכומים, הגיע הזמן לתת לו את הכבוד לו הוא ראוי. הסרט אומנם לא נכנס או היה קרוב להיכנס לרשימת עשרת סרטי השנה שלי, שתפורסם כאן בקרוב, אבל הוא כן סרט טוב מאוד לסוגו. הוא גם נוכח מאוד בדיון על הקולנוע האמריקאי השנה וימשיך להיות בדיון גם בשבועות האחרונים. לא היה חסר הרבה שהסרט יהפוך ללהיט של ממש בישראל.

"קודה" (CODA במקור, יש סיבה שהשם כתוב באותיות גדולות), החל את דרכו בפסטיבל סאנדנס שהתקיים במתכונת אונליין בראשית השנה. הוא היה הסרט המדובר של הפסטיבל וכבש את הטקס הפרסים שלו, עם זכייה בפרס הסרט העלילתי, פרס חביב הקהל, פרס הבימוי ופרס צוות השחקנים. עוד משהו שקרה באותו הפסטיבל: אפל ניצחה במלחמת הבידינג עליו, תוך שהיא שוברת שיא לרכישה סאנדנס. וזה עוד בלי הכסף שהיא בזבזה אחר כך על מנת לרכוש את הזכויות על הסרט ממפיצים בינלאומיים שכבר רכשו אותן. אלמלא הרכישה הזו, הסרט היה מופץ בישראל בבתי הקולנוע. יש לי תחושה ששם היה מצליח הרבה יותר, שכן הוא מבוסס על הסרט הצרפתי "משפחת בלייה" (La Famille Bélier) שהיה לללהיט מסחרי בארץ. למרות שלא כל הקהל האנין היה שמח לראות סרט שהוא כבר סוג של צפה בו, סביר בהחלט שהגרסה האמריקאית הייתה גורמת לקהל המבוגר לצאת מן הבית, בכפוף לעיתוי היציאה לאקרנים.

הנוכחות "קודה" נמשכה אל תוך תחילת עונת הפרסים, כאשר יש סיכוי לא רע שיהיה מועמד לכמה פרסי אוסקר. על פי האתרים המהמרים על הפרסים כעת, הוא צפוי להיות מועמד בפרס שחקן המשנה, התסריט המעובד ואפילו הסרט הטוב ביותר, עם סיכויים פחותים אך קיימים בקטגוריות שחקנית המשנה והשיר המקורי. זה גורם לי לחשוש שביום הכרזת המועמדויות לאוסקר יהיו אנשים שישאלו למה הסרט הזה לא הוקרן בארץ, למרות שהוא כן זמין לצפייה כבר מחודש אוגוסט.

כאמור, הסרט מבוסס על הלהיט הצרפתי "משפחת בלייה" שביים אריק לרטיגו, שגם היה שותף לכתיבת התסריט עם ויקטוריה באדו, סטאנילאס קארה דה מלברג ותומאס בידגין. רשמתי את השמות של כולם כי לחפש את הקרדיט לסרט המקורי ברימייק זו מלאכה מאתגרת במיוחד במקרה הנוכחי. עלילת הסרט המקורי עוקבת אחר נערה שומעת בת להורים חירשים, כאשר גם אחיה הקטן חירש. בגילה הצעיר היא למעשה הכרחית לתקשורת של בני משפחתה עם העולם הבירוקרטי והשומע. מורה למוזיקה מגלה את הכישרון השירה שלה ודוחף אותה להשקיע בתחום שיכול להעניק לה עתיד מחוץ למשפחה החקלאית, בדיוק כאשר אביה מחליט לרוץ לראשות המועצה.

זאת לא העלילה הכי מקורית בעולם, אולם יש בה יסודות אשר מיתרגמים לסרט מרגש בצורה די פשוטה ולכן אין זה פלא שהסרט המקורי נהפך ללהיט. עוד סיבה להצלחה היא המחשבה כי קולנוע צרפתי הוא בהכרח איכותי יותר, מחשבה אשר אינה נכונה תמיד לגבי הקולנוע המסחרי וגם לא נכונה במקרה של "משפחת בלייה". כלומר, הסרט הוא אמנם סוחט דמעות אפקטיבי, אבל גם דביק ו-וולגרי באופן שאילו היה נעשה בסרט הוליוודי יכול היה לגרור בוז מאותו קהל אשר התפעל ממנו בגלל השפה הזרה. אך "קודה" לא התקבל בבוז. היוצרת שאן הדר, שהופקדה על הכתיבה והבימוי של הרימייק האמריקאי, פשוט ביצעה פחות או יותר את כל הבחירות הנכונות. בהכללה גסה, היא הפכה את הסרט למעט פחות גס, אך מבלי לוותר לגמרי על הגסות. היא רק הפכה את הכל למעט מנומק יותר ומעט אמין יותר וזה מספיק על מנת לעלות לפחות בדרגה אחת סרט שעבד גם במקור, למרות החסרונות שלו.

הסרט שלה עוקב אחר רובי, נערה בת 17 שעובדת עם אביה ואחיה החירשים בסירת דייגים ובמקביל מתחילה את שנתה האחרונה בתיכון. יש לה חברה טובה אחת, אבל חוץ מזה אין לה ממש חיי חברה מפותחים. בהחלטה רגעית, היא מחליטה להצטרף למקהלה ויש לה גם סיבה נסתרת שתוביל לקו עלילה רומנטי. המורה למוזיקה מבחין בכישרון השירה שלה מעבר לביישנות, ומעודד אותה להיבחן ללימודי שירה באוניברסיטת ברקלי. במקביל, משפחתה מצויה במשבר כלכלי ומחליטה להמר על עצמאות במכירת הדגים, דבר שהוא בלתי אפשרי בלי התגייסות מלאה של רובי לתפקיד. קהילת הדייג בצפון-מזרח ארה"ב היא נושא מרכזי בסרט כמעט כמו שמיעה ומוזיקה, ומשבר הדייג אשר צץ במהלך העלילה נראה מחובר מאוד לזמנים בהם אנו חיים.

הדר לקחה את ההחלטות הנכונות גם בתחום המוזיקה והליהוק. רוב השרים בסרט הם לא כאלו שבני נוער היו בוחרים בעצמם, אבל כן כאלו שמורה למוזיקה היה סבור כי יתאימו לבני נוער. הטעם של רובי עצמה די אקלקטי יחסית למתבגרת, והוא כולל את להקת הקאלט "השאגס" (סוג של ההיפוך השטני והמוקדם של להקת "חיים"), וגם את ג'וני מיטשל. רובי היא זאת שבוחרת בשירה המופלא "Both Sides Now" כיצירה לאודישן המכריע שלה. הבחירות הללו קצת פחות אמינות, אבל הופכות את פסקול הסרט למענג, כולל שיר מקורי שמוחבא בכתוביות הסיום והוצא מן המחבוא לטובת אולי עוד מועמדות לאוסקר.

לגבי הליהוק, הביקורת הגדולה ביותר כלפי "משפחת בלייה" היה ליהוק של שחקנים שומעים לתפקידי חירשים. בארה"ב של ימינו זה לא אפשרי, אך לא מדובר רק בליהוק מטעמי תקינות פוליטית. שלושת השחקנים החירשים בסרט נהדרים. השם המוכר ביותר היא זוכת האוסקר מרלי מטליןילדים חורגים לאלוהים״) המגלמת את אמא של רובי. מי שמרשימים אף יותר הם דניאל דוראנט בתפקיד האח הגדול של הגיבורה ובעיקר טרוי קוצור בתור האב ובתור האופציה הכי סבירה של הסרט לפרסים. הוא יהיה ראוי להם. קוצור מגלם דמות ממעמד הפועלים, אב וולגרי אך אוהב, והוא מצליח להעביר זאת היטב, מן הסתם מבלי להשתמש בקולו. לתפקיד הראשי להוקה אמיליה ג'ונס, בתפקיד פריצה הדורש ממנה לעשות די הרבה. ג'ונס מאוד חיננית ואמינה בתור שחקנית ולרוב די נפלאה בתור זמרת, פרט לביצוע אחד עליו ארחיב עוד מעט. גם יתר הקאסט מדויק, בעיקר אאוחניו דרבז שקצת גונב את ההצגה לפרקים בתור המורה למוזיקה, אך התפקיד שלו נעצר רגע לפני שהוא נוגע בפארודיה.

שם הסרט "CODA" נכתב באותיות גדולות שכן באנגלית זהו כינוי המבוסס על ראשי תיבות של ילד של מבוגרים חירשים (Child of Deaf Adults). אבל המילה ״קודה״ היא גם החלק המסיים של יצירה מוזיקלית, הקשורה לסרט לא רק מפני שהוא עוסק בשירה. פרט לשירים שהיא שרה, היצירה של רובי היא העזרה למשפחתה והשנה האחרונה בתיכון. האופציה לעזיבה שהופכת לפתע לריאלית אולי הופכת את הסרט כולו למחווה אחרונה של רובי למשפחה שלה, גם אם זאת לא מחווה ריקה ממחלוקת וריבים. אולם, מן ההתחלה מבססת הבמאית את המשפחה כחמה גם במובן שהכל נמצא בה על השולחן, כולל הקנטות ודיבורים על מין.

הנפילה המוזיקלית היחידה בסרט עוברי היא דווקא ברגע השיא. על פי מה ששמעתי מוקדם יותר בסרט, אמיליה ג'ונס יכולה לבצע את Both Sides Now בצורה מרשימה יותר אך משהו בשירה/בעיבוד המוזיקלי המסיים הולך יותר מדי על בטוח. לצד זאת, דווקא ברגע הזה השימוש של הדר בכלים הקולנועיים מגיע לשיא. לא שיא של מקוריות, אבל שיא של עריכה אפקטיבית המעמידה באופן חדש שורה מן השיר המקורי. מיטשל כתבה על כך שאף על פי שראתה אהבה משתי הצדדים, היא מבינה כי אינה יודעת דבר על אהבה. האופן בו הדר מצלמת את השיר הוביל אותי למסקנה כי דווקא כאשר היא שרה את השורות הללו רובי מבינה שהיא כן מכירה היטב אהבה, זאת שהייתה שם כל חייה. גם בשל כך, "קודה" אינו סרט גדול משום בחינה אבל הוא מחמם לב בצורה האפקטיבית ביותר. זהו סרט שיש בו אופטימיות בלי קשר לעלילה שלו, אופטימיות הנטועה באופן בו הבמאית מתארת התנהגות אנושית.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.