• פסטיבל סרטי הסטודנטים 2022: מדריך והמלצות
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • סרטים חדשים: ״אלביס״ של באז לורמן בקולנוע
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים: דיווח שני של עופר
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח ראשון
  • ״טווח אפס״, סקירה
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • גל במאים שבים אל תקופת ילדותם בסרטים מאוחרים
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

"צל בענן", סקירה

11 בדצמבר 2021 מאת לירון סיני

היה היה פעם ב-2012 סרט בשם "כרוניקה בזמן אמת". הוא היה סוג של פאונד פוטג', הז'אנר בו יותר מדי פעמים משתמשים בבחירה הסגנונית של מצלמה רועדת למען האותנטיות כדי לפצות על סיפור משעמם, צילום גרוע, והקפצות שראינו מיליון פעם. הוא תיאר מה קורה כשכמה נערים מוצאים משהו שהתרסק מהחלל, ומקבלים בהשפעתו כוחות על-טבעיים שלא היו להם קודם. זו הייתה גרסה מרעננת וחכמה שעשתה שימוש מבריק במוסכמות הז'אנר כדי לעשות סיבוב קצת אחר על גיבורי על.

מעט לאחר מכן נתקלתי בסרטון יוטיוב בו בחור אחד, שחצן ומצחיק, מספר על מיתות של גיבורי על בקומיקס ולמה הם אף פעם לא ממש נשארים מתים. זה היה מקס לנדיס, בן לבמאי הוותיק ג'ון לנדיס, שכתב את "כרוניקה" יחד עם ג'וש טראנק שביים. בהמשך טראנק קיבל לידיו את המותג המקולל "ארבעת המופלאים" וביים סרט גרוע בצורה שבה רק במאי צעיר יחסית יכול כשאולפן גדול מתרסק עליו. לנדיס המשיך לכתוב וגם לביים, להיות אושיית גיקים מוערכת גם כשהתכנים האחרים שכתב לא התקרבו שוב מעולם לפסגה המקורית והמרשימה של "כרוניקה". הוא גם שותף לכתיבת התסריט של "צל בענן" ("Shadow in the Cloud") לשמו נתכנסנו, לצד רוזאן ליאנג שגם ביימה.

אה כן, מקס לנדיס גם הואשם לפני שנתיים על ידי שמונה נשים בהתעללות רגשית, תקיפה פיזית ומינית ואונס. כשהן דיברו, טראנק עדכן בטוויטר שהוא סילק את לנדיס מהסט של "כרוניקה" ושהוא מאמין לכל מילה. בתגובה, לנדיס פוטר מתפקיד המפיק של "צל בענן".

ההקדמה המדכאת הזו נחוצה כאן כי לתפיסתי הפרדה בין אמן בעייתי, אקרא לזה בשיא העדינות, לבין היצירה שלקח בה חלק היא לא משהו שאפשר או בכלל כדאי לעשות. אני אסביר. חשוב שנדע מה עשו אנשים שאנחנו מעריכות ומעריכים את פועלם. על אחת כמה וכמה אם הפעילות הפוגעת שלהם כלפי אחרות נעשתה, לכאורה, גם במסגרת הפעילות שלהם על סטים, ומתוך עמדת כוח נחשקת אליה הגיעו עם המעמד של יוצרים מוערכים, ובעזרתה התנהלו מתוך תחושת זכאות שקרית, והפעילו עוד יותר כוח ואלימות. חשוב לדעת את זה, כדי להבין מה קרה. הדברים כרוכים אלו באלו. מכאן, שכל אחת ואחד יחליטו אם כן או לא לצרוך תכנים ששמות של פוגעים קשורים בהם.

במקרה של ״צל בענן״, שבמרכזו חיילת (קלואי גרייס מורץ) שעולה ברגע האחרון על מטוס קרב המוביל מטען בזמן מלחמת העולם השנייה, עם חבילה סודית ואג'נדה משלה, הסרט ספג חלק מהמטען השלילי של לנדיס, וסביר שיש מי שלא יצפו בו מהסיבה הזו. זה לגיטימי, וזה היה חורה לי יותר אם היה מדובר ביצירת מופת. זה לא המצב. זה גם לא סרט טוב במיוחד ותכף אפרט למה. אבל, סרט הוא בדרך כלל יצירה משותפת לדי הרבה אנשים שעובדים עליו. וכאן יש גם יוצרת, גם נושא שעוסק בנשים וביחסי כוח במהותו, למרבה האירוניה, ומחוצה לו גם נעשתה פעולה אקטיבית לצמצם את המעורבות של לנדיס, ברגע שהדברים התפרסמו. בינתיים לנדיס ממשיך לעבוד, אגב, אז אפשר לבחור להחרים סרטים שעליהם הוא חתום כתסריטאי אחרי שהפרשה התפוצצה. נניח.

בכל אופן, בין אם תחליטו לצפות בסרט או לא, הנה כמה רשמים שהוא העלה בי. התחושה העיקרית בזמן הצפייה, בזמן שעוד מכשול העמיס על מוד (מורץ) והפך את השהות שלה על הטיסה למסוכנת יותר ויותר, היא שבמקור היה לסרט הזה סיפור הרבה יותר קטן ואינטימי. אבל הוא כנראה לא עבד טוב על הנייר, לא נקרא כמו משהו שיחזיק. ולכן במקום לפתח עוד חלק מהדמויות בו, שרובן משמשות כניצבים של גבריות רעילה וזהו, או לבנות עוד קצת את הסיפור המרכזי, הוסיפו מרכיבים חיצוניים של סרט אקשן עם נגיעות אימה. התוצאה משונה, מבולבלת, מסיחה את הדעת מהנושא המרכזי, ומרוב בלגן לא מלהיבה או מסעירה מספיק.

כנראה שאחת הסיבות להעמסת הסכנות היא שחלק ניכר מהסרט עובר על מוד בתוך תא קטן וקלאוסטרופובי, תא תצפית ירי בו הצוות מתעקש שתשהה. זאת כמחווה של היעדר אמון במישהי שהצטרפה לטיסה רגע לפני ההמראה עם הוראה ישירה מהמפקד הבכיר שלהם. מוד מגיעה עם תיק משונה למראה, בעיקר כי הוא מלבני מאוד ודי גדול. הוא צמוד אליה כי המשימה המסווגת שלה היא להטיס ולשמור עליו. אבל בגלל שהתא בו מארחים אותה קטנטן, היא מסכימה לתת אותו בלית ברירה לסטו (ניק רובינסון), הגבר היחיד במטוס שלא מעיר הערה סקסיסטית, מעליב אותה בקשר כשהוא חושב שהיא לא שומעת (וברור שהיא שומעת), או מציע לה הצעה מגונה.

בזמן שאנחנו נותרים לתהות איך מוד מפקירה את החבילה שלה בכזו מהירות בידיו של חייל זר, העניינים נהיים משונים יותר ויותר, בשלוש או ארבע חזיתות. האחת היא הבלאי של המטוס, שחלקו יתברר בהמשך. הנושא הזה גם מוצג בפתיחת הסרט בעזרת סרטון אנימציה בסגנון שהיה נהוג אי אז בימי מלחה"ע השנייה. הוא מציג חייל שמזניח את המטוס שלו בטענה שלא הוא אחראי לבלאי אלא הגרמלינז, מטאפורה חמודה לעצלנות ואי-סדר שאסור שיפריעו לאמריקאים לנצח את המלחמה. חוץ ממצבו של המטוס, מוד רואה משהו, חכו לזה, צל בענן. אכן. שנראה כמו דבר מה שלא אמור להיות מסוגל להיאחז בכנף המטוס. וצל מסתורי שרק מישהי אחת רואה במערכה הראשונה, יופיע במלוא זוועתו במערכה השנייה. או תוך רבע שעה. אלא שהוא לא הגורם היחיד לצרות בסרט, כמו שציינתי. הו לא, זה לא מספיק.

לצד המתח שגואה כשמוד מדווחת על הצל ומקבלת תגובות של צחקוקים וזלזול, הצוות מתחיל לחשוד שהיא לא מי שהיא אומרת שהיא, ושיש לה משימה משלה, שאולי עלולה לפגוע בהם. זה כמובן לא עוזר לשכנע אותם, כמובן, כשהחיילת שתקועה בתא הלחץ השקוף והמתפרק טוענת שהיא רואה מטוסי קרב יפניים בדרך לפגוע בהם. אז יש לנו מתח בין גברים שלא חושבים שאישה אמורה להיות בצבא, לא כל שכן על מטוס, מישהי שלא ברור להם ולנו מי היא באמת עד נקודה מסוימת בה מספרים לנו הכל בשתי דקות, משהו די דוחה שמעוצב לא רע, ואת העניין הפעוט הזה של מטוסי קרב, שתכף ייכנסו, ובכן, לקרב. אה, ויש את החבילה. מה יש בחבילה? אל דאגה, אם תצפו תגלו, ואז גם תבינו עד כמה חלק מהסצנות בסרט מתנגדות לכל היגיון שקשור לכישורי האנטומיה האנושית, כשמוד תעשה מה שצריך וכל מה שהיא יכולה, אפשרי פיזית או לא, על מטוס, מבחוץ, כשאת לא טום קרוז, כדי להציל את החבילה.

אז האם מדובר בפיסת קולנוע מיותרת לחלוטין? לאו דווקא. זו לא הבחירה הכי גרועה של מורץ, לא שזה קשה כשיש ברפרטואר המידרדר שלה את "הגל החמישי" והעיבוד ההוא ל"קארי". יש משהו מנחם בצפייה בסרט שמתרכז כמעט כולו בה, ומזכיר שהיא יודעת לשחק ולהחזיק מסך. גם כשיש לה כמה שורות טקסט שחוקות וכמה סצנות שבהן אין שום היגיון ושום זווית מצלמה הפוכה לא תשכנע אותי אחרת. היא מחזיקה את כל הסרט על כתפיה ושאר איבריה שנמצאים בסכנת שבירה וחיתוך מתמדת, אבל לפחות עובר עליה יום טוב יותר מרוב הצוות, שהופך בהדרגה לבשר תותחים שלא מצולם בצורה מעניינת, אלא פשוט נקטל.

בכל זאת, עוד משהו קטן לזכות הסרט. כשמתברר קצת יותר על המוטיבציה של הגיבורה, והיא פועלת בכמה דרכים נחושות שמשתלבות עם הסיבה שלה לכל הבלגן, יש בדמות שלה משהו מנחם ואפילו מרומם. מוד היא דמות שמגלמת סוג של דימוי, משאלת לב, פנטזיה אם תרצו, של כמה כוחות יש לנו כנשים, לא למרות, אלא בין היתר בגלל ההבדלים המגדריים וגם הביולוגיים בינינו לבין גברים. הדיכוטומיה כאן בהקשר הזה מעט מיושנת והמסר בוטה כמו סצנות הקרב חסרות האלגנטיות. אבל בשורה התחתונה, נחמד לראות אישה כמו מוד מתפעלת את העניינים בדרכה שלה, ומוכיחה סצנה אחרי סצנה שהפטריארכיה יכולה ללכת לאלפי עזאזלים, או ליפול ממטוס, כי היא לא תעצור אותה.

יש כאן הרבה כוונות טובות שקל לייחס לליאנג, והן בולטות בפרט לאור הרקע הבעייתי של מי שחתום יחד איתה על התסריט. מעניין מה קרה בתהליך הכתיבה והאם קיימת היכנשהו במגרה, גרסה בעריכה מוקדמת או אי שם ביקום גרסה יותר הגיונית של "צל בענן", שלא כוללת כל כך הרבה רעש שמפצה על בעיות פיתוח. מה שיש לנו כאן הוא סרט אקשן עם אקשן ככה-ככה, קצת מבהיל, קצת דוחה, ועם סיפור מפורק, אבל עם מישהי שמהנה לצפות בה למרות הכל.

ונגיעה קטנה של ספוילרים, בכל זאת

למי שכן יראו את הסרט, מה שצרם לי במיוחד הוא שברגע שמתברר מה יש בתוך החבילה, היא עוברת הילולה מטלטלת של השלכות וחטיפות ונתלית בקצה מתכתי מתפורר ובכל זאת, אין על התינוק החביב שריטה או חבלה. נכון שלפעמים יש תחושה שהם לא יצורים שבריריים כמו שנראה לנו, אבל הוא נחטף על ידי עטלף ענק כשהוא חגור בתוך קופסה. בתוך קופסה! פעמיים! ועובר נחיתת אונס. ועוד אי אלו השלכות.

מהצד השני, הוא נראה בן כמה חודשים, נניח חצי שנה. מעבר לכך שמעולם לא נאמר שמו או איזה כינוי חיבה, משהו שיבנה עוד קצת אמינות לקשר בין אמא לתינוק פה, הכישורים הפיזיים של מוד לאורך כל הטיסה מעוררי התפעלות גם עבור מישהי שנמצאת בכושר-על ברגיל. אז חצי שנה אחרי לידה? את באמת מסוגלת לזחול ולמשוך את עצמך על כנף של מטוס באוויר, כמה פעמים? אני יכולה לקנות את הרעיון שאחרי לידה, קיבוע אצבע שבורה זה כלום ושום דבר. נניח. אבל היא באמת חזקה ברמה שלא תתואר. אולי היו צריכים לקרוא לסרט "אוקסיטוצין" (ההורמון המשמח שמופרש אחרי לידה ובהנקה, אה וגם בסקס, שעוזר לנו להיקשר וגם להרגיש מעולה ולתחושה שהכל אפשרי) ואז זה היה מסתדר.

בכל אופן, כל זה התגמד כשבסופו של דבר, עם מיליון רגעים מגוחכים, התינוק הקט בכה ובכה (ובכה. ובכה) ומוד, שבדיוק סיימה לכסח עטלף ענק בידיים שלה, מתיישבת באמצע הכאוס אחרי שנחלצו היא והשורדים האחרונים מהמטוס הבוער, ומניקה. עכשיו, לא, הנקה זה לא תמיד קל או בכלל אפשרי, בטח לא במצבי לחץ. אבל היה משהו ברגע הזה, ובעובדה שבחרו להראות שוט של התינוק יונק, שהרגיש אמין ומנחם בצורה מפתיעה אחרי כל הבלגן. כי לפעמים את מרגישה שחיסלת את האויב הנאצי ועוזריו פחות או יותר לבדך, וגם הבסת את כוחות האופל היום, ועכשיו את עדיין עצמך אבל גם עדיין אמא, ומישהו פה רעב, אז זה מה שהולך לקרות עכשיו. וזה ייצוג נחמד שלא רואים בסרטים מהסוג הזה, בטח לא של הגיבורה שלהם.

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    לא צריך להחרים אף אחד. איך אמר יונתן הירשפלד למראיינת? "אם אנחנו נעבור עם מסננת על תולדות האמנות, הספרות והפילוסופיה ונסנן את הפדופילים, את האנסים, את הרוצחים, את האנטישמים ואת החלאות אז נישאר רק אני, את ואחינועם ניני" . לנדיס כמובן חייב להתחייב לנהוג כשורה, ואם הדברים ממש חמורים להיחקר ולהישפט.

    1. אורון שמיר הגיב:

      בראיון שאתה מצטט מתוכו אומר הדובר שהוא מציע: ״להתבונן בפיקאסו ולהגיד שהיה גאון ומדהים ולזכור בו זמנית ששום דבר ממה שהוא עשה הוא לא נסלח״ (בהתייחס לחייו האישיים). זה בדיוק מה שלירון עשתה, כתבה על הסרט יחד עם האזכור המתבקש על אחד מיוצריו. שזה ממש לא להחרים, להיפך, וגם לא קריאה לחרם.
      ואם יורשה לי, להניח בסל אחד פדופילים, אנסים, רוצחים, אנטישמים וחלאות (ועוד מכל התקופות ההיסטוריות כפי שמוצע בציטוט), זה לא רק דמגוגיה זולה אלא פשוט זלזול בקורבנות של כאן ועכשיו. ממש לא משהו שכדאי להדהד הלאה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.